Baba Metsia 99b — le Talmud en français

וממשיכה הברייתא:

וכשם

שקרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, כך שכירות נקנה בכסף ובשטר ובחזקה

.

ומקשינן אסיפא דברייתא:

שכירות

שכתוב בברייתא, ומשמע שמדובר אף בשכירות מטלטלין -

מאי עבידתיה

, [מה ענינו כאן] שיהיה נקנה בקניני קרקעות .

ומתרצינן:

אמר רב חסדא

: לא דברה הברייתא אלא על

שכירות קרקע

.

הסוגיא הקודמת השוותה דין הדיוט לדין הקדש, שהקנין המועיל לקנות מהדיוט, מוציא את ההקדש לחולין ועושה מעילה.

ובדרך אגב, הגמרא מביאה את דברי שמואל, שיש להבדיל בין הדיוט להקדש לענין חיוב התשלומים.

אמר שמואל: האי מאן דגזיל חביצה דתמרי

[מי שגזל תמרים המדובקים יחד]

מחבירו, ואית בה חמשים תמרי

.

אגב הדדי מזדבנן בחמשים נכי חדא

[כאשר הן נמכרות ביחד, מחירן הוא בארבעים ותשע] פרוטות. ואילו כאשר הן נמכרות

חדא חדא, מזדבנן בחמשים

[אחת אחת הם נמכרות בחמשים] פרוטות.

ולכן, אם גזל

להדיוט

, והגזילה אינה בידו,

משלם חמשים

פרוטות

נכי חדא

[פחות אחת], כמחיר שבו נמכרים כל התמרים ביחד. וכן אם הזיק את התמרים של הדיוט - משלם ארבעים ותשע פרוטות.

אבל

להקדש

שמעל בו, דינו חמור יותר, ו

משלם חמשים

כערך כל תמרה בפני עצמה,

וחומשייהו

[וחומש שלהם] יוסיף על הקרן, כדין התורה שהמועל מוסיף חומש [ויקרא ה טז].

מה שאין כן במזיק

הקדש,

דלא משלם חומשא

, אלא ישלם להקדש חמשים בלבד.

דאמר מר

בברייתא: כתוב בתורה לגבי תרומה [ויקרא כב יד] "ו

איש כי יאכל קדש בשגגה

ויסף חמשיתו עליו". ודורשים:

פרט למזיק

תרומה, שלא משלם חומש. ומעילה נלמדת מתרומה בגזירה שוה .

מתקיף לה רב ביבי בר אביי: להדיוט אמאי משלם חמשים נכי חדא?

[מדוע הוא משלם להדיוט ארבעים ותשע] כערך כל התמרים ביחד?

נימא ליה: אנא, חדא חדא הוה מזבנינא להו!

[יאמר לו: אני הייתי מוכר אותם בנפרד], ואם כן, לפי זה יש לקבוע את ערך התמרים.

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

לתרץ קושיא זו: התשלומים הם לפי ערך כל התמרים ביחד, שהרי יש לנו כלל ש

שמין בית סאה באותה שדה, תנן

.

המשנה בפרק הכונס [ב"ק נה ב] אומרת: בהמה שנכנסה לשדה, ואכלה את פירות הערוגה, כיצד "משלמת מה שהזיקה"? שמין בית סאה באותה שדה, כמה היתה יפה וכמה היא יפה. כלומר, אין שמין את ערך הערוגה בנפרד, אלא מקילים על המזיק, ושמין את הקרקע - בשיעור בית סאה - שהערוגה נמצאת בה, בכמה היתה נמכרת לפני הנזק, ובכמה נמכרת עכשיו, וההפרש בין המחירים הוא קטן, ואותו ישלם המזיק .

והגמרא שם לומדת דין זה מהפסוק [שמות כב ד] "ובער בשדה אחר", מלמד ששמין את הנזק לא בערוגה הניזוקית, אלא "על גב שדה אחר".

ומהדין הזה יש ללמוד אף על מזיק או גוזל פירות תלושים, שאין לשום את הערך כל פרי בנפרד, אלא יש לשום את הערך הכללי של הפירות, ולהווכח בכמה פחת הערך הכללי, שאינו נפחת אלא בשיעור מועט, יחסי.

אך התורה חידשה קולא זו רק במזיק את ההדיוט, ואין לנו ללמוד מכך על תשלומי הקדש, שהם חמורים יותר.

ותמהה הגמרא:

למימרא, דסבר שמואל

[זאת אומרת ששמואל סובר]:

דין הדיוט לאו כדין גבוה דמי

, אלא קל ממנו.

והתנן

[מעילה יט ב]:

נטל

הגזבר לעצמו

אבן או קורה מהקדש

, כי חשב שהיא שלו,

לא מעל,

מפני שאין זו הוצאה מרשות הקדש, שגם לפני שנטל, היה ההקדש מונח ברשותו.

נתנה לחבירו

במתנה,

הוא מעל

, כיון שהוציא את האבן מרשות הקדש.

וחבירו,

שקיבל ממנו את האבן

לא מעל

, כיון שהאבן התחללה מקדושתה על ידי הגזבר.

בנאה

הגזבר

בתוך ביתו, לא מעל

בה עדיין, כי לא הוציאה מהקדש,

עד שידור תחתיה

, ואז הוא נהנה מהקדש, ומעילה יכולה להיות או על ידי הוצאה, או על ידי הנאה שנהנה מההקדש,

בשוה פרוטה

.

ויתיב רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן, ויתיב וקאמר משמיה דשמואל: זאת אומרת: הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, צריך להעלות לו שכר

.

הגמרא דנה בפרק כיצד הרגל [ב"ק כ - כא] בדין בית שומם, שלא עומד להשכרה או שימוש אחר, ובא אדם וגר בו ללא ידיעת בעל הבית, ואחרי זמן תובע בעל הבית שכר דירה. האם, הנהנה מממון חבירו מבלי שחבירו הפסיד מכך, חייב לשלם לו על ההנאה או לא?

ושמואל הוכיח מהמשנה במעילה, שהנאה מחייבת בתשלום, אף אם לא נחסר הממון שנהנה ממנו, שהרי האבן של הקדש לא נחסרה על ידי השימוש בה.

ומדברי שמואל הללו יש ללמוד, ששמואל השווה דין הדיוט לדין הקדש, שאילו היה דין ההקדש חמור מהדיוט, אין להביא ראיה מהחיוב שאמרור בהקדש, לחייב אף את ההדיוט. וזה סותר את מה שאמר שמואל למעלה, שיש להחמיר בהקדש מבהדיוט!

הדר ביה

[חזר בו]

שמואל מההיא

ראיה שהביא מהמשנה במעילה.

ו

מקשינן:

ממאי דמההיא הדר ביה

, [מנין לנו, ששמואל חזר בו מדבריו שם]?

דלמא מהא הדר

[אולי חזר בו מדבריו בסוגיא זו] לענין הגוזל חביצא דתמרי!

ומתרצינן:

לא

נראה כך, אלא מסתבר ש

מההיא הדר ביה

, מפני שיש לדחות את ראיית שמואל מהמשנה במעילה,

כדרבא,

שדחה את הראיה בטענה, שיש לחלק בין הקדש להדיוט בדין נהנה, אף אם בכל מקום אין ההקדש חמור מההדיוט .

דאמר רבא: הקדש שלא מדעת, כהדיוט מדעת דמי

, ואין להביא ממנו ראיה, לדר בחצר חבירו שלא מדעתו, כי הנהנה מהקדש דומר לדר בחצר חבירו מדעתו, שהרי הקב"ה יודע .

הסוגיא הקודמת עסקה בגוזל או מזיק דבר, שאפשר לאמוד את מחירו בשני אופנים.

ובדרך אגב, מביאה הגמרא את הדין, במזיק דבר שמחירו משתנה ביום השוק.

אמר רבא: הני שקולאי דתברו חביתא

דחמרא לחנוואה

[סבלים ששברו חבית יין לחנוני] בפשיעה.

ביומא דשוקא

שיש אז ביקוש רב ליין,

מיזדבנא

[נמכרת] החבית

חמש

, בשאר יומי מיזדבנא בארבע

. והם שברו את החבית לפני יום השוק .

הדין הוא:

אהדרו ליה ביומא דשוקא

[אם הם משלמים לו ביום השוק] או לפניו,

מהדרו ליה חביתא דחמרא

[יכולים הם להחזיר לו חבית יין] או לשלם חמש.

ואם הם משלמים לו

בשאר יומי

אחרי יום השוק,

מהדרו ליה חמש

ולא חבית יין הנמכרת עכשיו בארבע . כי החנוני היה יכול למכור את החבית שנשברה בחמש. ולא יכול הסבל להגיד לחנוני, המתן עד יום השוק הבא .

ולא אמרן

[לא אמרנו דין זה] שאחרי יום השוק חייבים לשלם חמש,

אלא דלא הוה ליה חמרא לזבוני

[רק אם היה חסר לו יין למכור] ביום השוק, וטוען: הייתי יכול למכור את החבית בחמש.

אבל הוה ליה חמרא לזבוני

ביום השוק ולא מכר אותו,

הא איבעי ליה לזבוני

[הרי היה יכול למוכרו] ואין יכול לבוא בטענה, שהיה מוכר את החבית. לפיכך יכול הסבל לשלם חבית יין.

ו

כאשר משלם חמש,

מנכי ליה

[מוריד לו] הסבל מהתשלום

אגר טירחיה

, שאילו היה מוכר את החבית בחמש, היה צריך לטרוח ולמכור להרבה בני אדם מעט מעט. ואומדים כמה אדם מוכן להפסיד בשביל שלא יצטרך לטרוח,

ודמי ברזנייתא

שהיה צריך לשלם לאומן שעושה ברז לחבית.