Baba Metsia 98b — le Talmud en français

ואמר ליה

שואל: חדא, לא היו דברים מעולם

, והרי זו כפירה.

וחדא אין דשאילה מתה

והרי זו הודאה.

ואידך

שתי פרות,

לא ידענא אי דשכירות מתה, ודקיימא דשאילה. או דשאילה מתה, ודקיימא דשכירות

, וספק אם חייב אני.

הדין הוא,

דמתוך שאינו יכול לישבע

-

משלם

.

שנינו במשנתנו:

זה אומר: שאולה

מתה,

וזה

אומר: שכורה

מתה -

ישבע השוכר ששכורה מתה

.

לפי דעת רב הונא ורב יהודה בסוגיא הקודמת, האומרים ש"ברי ושמא" ברי עדיף, ואפילו להוציא ממון, המשנה מתפרשת כפשוטה, שמדובר ברישא של המשנה שאחת הפרות הושאלה והשניה הושכרה, והדיון ביניהם הוא איזה מהן מתה, ולא היתה הודאה במקצת, ולכן הטוען שמא חייב, גם כשלא מוטל עליו חיוב שבועה.

ומקשינן:

ואמאי

ישבע השואל בכלל כששניהם טוענים טענת ברי?

והרי לפי האוקימתא הזאת,

מה שטענו, לא הודה לו

, אין כאן הודאה במקצת!

ומתרצינן:

אמר עולא: על ידי גלגול

שבועה.

ומבארת הגמרא:

דאמר ליה

משאיל:

אישתבע לי איזו מיהת, דכדרכה מתה

[השבע לי, בעל דיני, מכל מקום, על טענתך שהשכורה היא זאת שמתה, שאכן היא מתה באונס] כדין כל השומרים שחייבים שבועה שמתה כדרכה.

ומיגו דמישתבע דכדרכה מתה, מישתבע נמי דשכורה מתה

[ומתוך שנשבע שמתה כדרכה, נשבע שהשכורה מתה] או שבזמן שהיתה שכורה מתה.

שנינו במשנתנו:

זה אומר: איני יודע, וזה אומר

: איני יודע - יחלוקו.

ומבארת הגמרא:

הא מני?

סומכוס היא דאמר: ממון המוטל בספק

-

חולקים

כששניהם אומרים: איני יודע, אבל חכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.

המשנה הקודמת למשנתנו אמרה, שדין "בעליו עמו" נאמר כאשר היו הבעלים במלאכת השואל בזמן השאילה.

משנתנו עוסקת במקרים שהיתה שאילה ואחר כך שכירות.

ועתה דנה הגמרא במקרה שהיתה שאילה ואחר כך שכירות, והיו בעלים עמו בשעת השאילה, ובמקרים דומים לזה.

בעי רבי אבא בר ממל

ארבע בעיות.

א. פרה ש

שאלה בבעלים

, ולפני שהחזירה

שכרה

מבעליה, ולא משך אותה שנית מפני שהיא בחצירו, אלא דבר איתו שישכרנה ממנו, והשכירות היתה

שלא בבעלים

, ונגנבה הפרה בזמן השכירות,

מהו?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן, שאילה לחודא קיימא ושכירות לחודה קיימא

[האם אומרים, שהשאילה היא לחוד והשכירות היא לחוד], ואף שלא משך כששכר, הרי קנין השכירות נעשה על ידי החצר, שחצירו של אדם קונה לו. ומאחר שהשכירות לא היתה בבעלים, השוכר חייב בגניבה.

או דלמא, שכירות בשאילה מישך שייכי

[או נאמר, שהשכירות היא המשך השאילה], שהרי לא נוסף חיוב חדש על ידי השכירות,

דהא מיחייב בגניבה ואבידה

מהמשיכה של השאילה, והשכירות רק פוטרת מהאונסין, ונמצא שהמשיכה המחייבת אותו עכשיו, היא המשיכה של השאילה, והיא היתה בבעלים, ועל כן הוא פטור .

ב.

אם תמצא לומר

[אם תפשוט] את הבעיה הראשונה ותאמר:

שכירה בשאילה מישך

שייכי

, והשואל בבעלים ושוכר שלא בבעלים - פטור, יש מקום לבעיא הבאה.

שכרה בבעלים

ואחר כך

שאלה שלא בבעלים

, ומתה הפרה באונס בזמן השאילה,

מהו?

וצדדי הספק הם: האם נאמר,

שאילה בשכירות ודאי לא שייכא

, [בודאי ששאילה אינה המשך השכירות], שהרי נוסף על ידי השאילה חיוב אונסין שלא היה בשכירות.

או דלמא, כיון דשייכא במקצת

, כיון שחלק מהחיובים של השואל, כגון גניבה ואבידה, שייכים גם בשוכר ולא נתחדשו על ידי השאילה,

כמאן דשייכא בכולה דמי

, לכן אפשר לראות את כל החיובים כהמשך של השכירות, וכיון שהשכירות היא בבעלים, אף השאילה היא בבעלים, ונפטר מהאונסין.

ג.

אם תמצא לומר: לא

אמרינן כיון דשייכא במקצת, כמאן דשייכא בכולה דמי

, ואם שכרה בבעלים ואחר כך שאלה, לא מחשיבים את השאילה לשאילה בבעלים. יש מקום לבעיות הבאות.

שאלה בבעלים, ושכרה שלא בבעלים, וחזר

ושאלה

שלא בבעלים, ומתה הפרה באונס,

מהו?

האם נאמר, כיון שמתחילה היתה הפרה שאולה, ועכשיו היא שאולה, אף שבאמצע היתה שכורה,

הדר אתיא לה שאילה לדוכתה

[חוזרת השאילה למקומה] והשאילה האחרונה היא שאילה בבעלים כמו הראשונה.

או דלמא, איפסיקא לה שכירות ביני וביני

[הפסיקה השכירות בינתיים], ואף שהשכירות נחשבת לשכירות בבעלים, כי שכירות היא המשך של שאילה, השאילה האחרונה אינה יכולה להיות המשך השכירות, ואין היא שרילה בבעלים.

ד.

שכרה בבעלים, ושאלה

שלא בבעלים,

וחזר ושכרה

שלא בבעלים, ונגנבה הפרה,

מהו?

מי אמרינן

, כיון שמתחילה היתה הפרה שכורה, ועכשיו היא שכורה, אף שהיתה שאולה בינתיים,

אתיא לה שכירות לדוכתה

, ואף שהשאילה לא נחשבה לשאילה בבעלים , יכולה השכירות שבאה אחריה להחשב כשכירות בבעלים מכח השכירות הראשונה.

או דלמא, אפסיקא לה שאלה ביני וביני

, ואין השכירות האחרונה מצטרפת עם הראשונה.

ומסקינן:

תיקו

.

מתניתין:

משנה זו עוסקת בשאלה, ממתי מתחיל זמן החיוב באונסין של השואל, ומתי הוא נגמר?

השואל את הפרה

מחבירו,

ושלחה לו

המשאיל

ביד בנו

או

ביד עבדו

או

ביד שלוחו, או

אפילו אם שלח אותה

ביד בנו

או

ביד עבדו

או

ביד שלוחו של שואל

, ומתה

הפרה לפני שנכנסה לרשות השואל , הרי זה

פטור

, מפני שעדיין לא התחילה השאלה.

ואם

אמר לו השואל

למשאיל:

שלחה לי ביד בני

או

ביד עבדי

או

ביד שלוחי, או

אפילו

ביד בנך או ביד עבדך

או

ביד שלוחך,

ושלחה המשאיל בידם.

או שאמר לו המשאיל

לשואל:

הריני משלחה לך ביד בני, ביד עבדי, ביד שלוחי, או ביד בנק, ביד עבדך ביד שלוחך

, והסכים עמו

ואמר לו השואל: שלח, ושלחה

המשאיל בידם.

ומתה

בדרך -

חייב

, כי הם שלוחים של השואל, ונחשב הדבר כמו שקבל השואל את הפרה בעצמו .

וכן בשעה שמחזירה

השואל לבעלים, אם שלחה ביד אחר, ומתה קודם שתגיע לרשות המשאיל, הרי זה חייב, שעדיין היא באחריות השואל , ואם שלחה מדעת המשאיל על ידי אחר ומתה - פטור.