Baba Metsia 92a — le Talmud en français

שנינו במשנה:

ובחמור,

אסור לחוסמה

כשהיא פורקת

:

ודנה הגמרא:

כשהיא פורקת

-

מהיכן אכ לה!?

הלא בשעת הפריקה מורידים ממנה המשאוי בבת אחת, ומהיכן תאכל? ומבארת:

אימא, עד שתהא פורקת

היא אוכלת ממשא שעל גבה, ואף שאיננה רואה את המאכל, ואם יחסמנה לא תצטער.

תנינא להא,

שנינו לדין זה של משנתנו גם בברייתא.

דתנו רבנן: חמור וגמל,

שכר בעל הבית חמר עם חמורו או מנהיג גמל עם גמלו, כדי שישאו לו משאו,

אוכלים

החמור והגמל

ממשאוי שעל גביהן,

ואסור למונעם מכך,

ובלבד שלא יטול

בעל החמור או בעל הגמל מהמשא

בידו, ויאכילם.

שאין לו זכות להאכיל את בהמתו, אלא רק מה שהשור אוכל מאליו.

מתניתין:

אוכל פועל, העובד בשדה בעל הבית, זכאי הוא לאכול גם כמות גדולה של

קישות, אפילו ב

שווי של

דינר.

וכן זכאי הוא לאכול

כותבת

של תמרים,

ואפילו ב

שווי של

דינר.

רבי אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יתר על שכרו, וחכמים מתירין. אבל,

גם לחכמים,

מלמדין

בית דין

את האדם שלא יהא רעבתן,

ובכך יהא

סותם את הפתח בפניו,

שימנעו מלשוכרו.

גמרא:

ודנה הגמרא:

חכמים, היינו תנא קמא!

ומדוע שנה התנא גם את דברי חכמים?

ומתרצת הגמרא:

איכא בינייהו

חלוקים הם ביניהם, במה שנאמר "

אבל מלמדין

את האדם שלא יהא רעבתן וימנעו מלשוכרו".

לתנא קמא, לית ליה מלמדין,

לרבנן, אית להו מלמדין,

איבעית אימא, איכא בינייהו דרב אסי.

דאמר רב אסי, אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד, אוכלו,

ואף על פי שלא ישאר כלום לבצור ולתת לכליו של בעל הבית.

תנא קמא סבר כרב אסי, ופירוש דבריו: אוכל פועל קישות אפילו כשנשכר לה לבדה. וחכמים אומרים, אמנם מותר לפועל לאכול אף יותר משכרו, אבל לא לאכול את הכל.

ואמר רב אסי: אפילו לא בצר אלא אשכול אחד, אוכלו.

ואף שעדיין לא בצר לבעל הבית.

וצריכא,

יש צורך בשתי מימרותיו של רב אסי, כי בכל אחת מהן יש חידוש.

דאי אשמעינן הך קמייתא,

כששכרו לבצור רק אשכול אחד,

משום דלא איכא למיתב לכליו של בעל הבית,

אין לו מה לקצור לבעל הבית, לכן מותר לו לאכול.

אבל היכא דאיכא למיתב לכליו של בעל הבית,

כששכרו לבצור הרבה אשכולות,

אימא ליתב ברישא

[קודם יקצור עבור בעל הבית],

והדר ליכול.

משום כך הוסיף רב אסי במימרתו השניה, לומר, שאף בזה מותר לו להקדים אכילתו לבציר עבור בעל הבית.

ואי אשמעינן בהא,

בשכרו ללקט אשכולות הרבה, שמותר לו לאכול את האשכול הראשון שהוא בוצר ורק אחר כך לתת בכליו של בעל הבית, הייתי אומר דוקא אז, בגלל

דאפשר לקיומי לבסוף,

לבצור האחרות ולתת בכלי בעל הבית.

אבל היכא דלא אפשר לקיומי לבסוף,

כגון ששכרו לבצור רק אשכול אחד, ואם יאכלנו לא יבצור עבור בעל הבית כלום,

אימא לא.

לכן

צריכא

מימרתו הראשונה של רב אסי, לומר שאף אז מותר לו לאכול.

איבעית אימא, איכא בינייהו

בין תנא קמא לחכמים, מה

ד

אמר

רב.

דאמר רב: מצאתי מגילת סתרים בי רבי חייא, וכתוב בה, איסי בן יהודה אומר: "כי תבא בכרם רעך"

-

בביאת כל אדם הכתוב מדבר!

אף אדם שאיננו פועל, רשאי הוא לאכול.

תנא קמא האומר אוכל פועל אפילו בדינר, סבר דוקא פועל אוכל, ולא כדברי איסי בן יהודה המתיר לכל אדם לאכול.

וחכמים מתירים לפועל לאכול יותר על שכרו, כי אף אם איננו פועל, מותר לו לאכול, כאיסי בן יהודה, המתיר לכל אדם.

ואמר רב: לא שבק איסי חיי לכל בריה!

שכל אדם יכנס לכרם חברו ויאכל פירותיו.

אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא,

את דברי איסי המתיר לכל אדם, ואת קושית רב על דבריו,

קמיה דרב כהנא.

אמר לי: דלמא

מה שהתיר איסי לכל אדם לאכול הוא רק

בעושין בסעודתם,

כשעובדים מדעת עצמם לבעל הבית בשביל לאכול מן הפירות, אף שלא שכרם,

דעבדו ואכלו,

ורב,

שהקשה על איסי שלא שבק חיי לכל בריה, סבר,

אפילו הכי,

שעובדים עבור הבעלים בשביל סעודתם, בכל זאת

ניחא ליה לאיניש לאוגר אגורי וניקטפיה לפרדיסיה, ולא ניתו כולי עלמא ואכלו ליה.

איבעיא להו: פועל

האוכל פירות, האם

משלו הוא אוכל,

שזכות האכילה היא תוספת שכר עבור עבודתו, ואף שלא התנה על כך, דין התורה שהוא כאילו התנה.

או משל שמים הוא אוכל.

שאין זכות האכילה נחשבת כתוספת שכר עבור עבודתו, אלא היא צדקה המוטלת על בעל הבית.

למאי נפקא מינה? דאמר

הפועל: במקום שאלקוט לעצמי, ואוכל,

תנו

את הפירות שזכותי לאכול,

לאשתי ובני!

אי אמרת משלו הוא אוכל, יהבינן להו.

שאת זכותו שיש לו לאכול הוא יכול לתת לכל מי שירצה.

אלא, אי אמרת משל שמים הוא אוכל,

וצדקה היא, ואין לו זכות בפירות לאכול בשכרו, הרי רק

לדידיה זכי ליה רחמנא,

את מה שאוכל ומכניס לפיו זה שלו, אבל

לאשתו ובניו, לא זכי להו רחמנא,

ואין לו זכות ליטול מן הפירות בכדי לחלק למי שירצה.

מאי?

ומביאה הגמרא ראיה:

תא שמע, אוכל פועל

קישות, ואפילו בדינר. כותבת, ואפילו בדינר,

אפילו שהוא אוכל יותר מכדי שכרו.

אי אמרת משלו הוא אוכל,

ואכילתו היא תוספת שכר על עבודתו, יש לתמוה: וכי פועל, שהוא

אוגיר בדנקא,

ששכרו אותו בשישית המעה, שהוא סכום מועט,

אכיל בזוזא!?

וכי תוספת השכר יכולה להיות מרובה על השכר עצמו!?

ואלא מאי,

תוכיח מזה

משל שמים הוא אוכל,

ומשום כך יכול הוא לאכול אף יותר מכדי שכרו. גם זה קשה:

סוף סוף, אוגיר בדנקא אכיל בזוזא!?

הרי גם מתנת הצדקה, שמחוייב בעל הבית לתת לפועל, הוא מחמת שהוא פועל אצלו, ואיך תהיה חובתו לתת צדקה יותר מן שכר הפעולה עצמו!?

אלא, מאי אית לך למימר

[על כרחך לומר],

רחמנא זכי ליה,

ולא הגבילה התורה את זכותו.

הכא נמי,

אף אם נאמר שהאכילה היא תוספת שכר,

רחמנא זכי ליה

לאכול ככל שיחפוץ, בלא קשר לגובה שכרו.

תא שמע, רבי אלעזר חסמא אומר: לא יאכל פועל יותר על שכרו וחכמים מתירין.

מאי לאו, בהא קמיפלגי

:

דמר סבר,

רבי אלעזר חסמא האוסר על הפועל לאכול יותר מכדי שכרו, סובר

משלו

הוא אוכל,

ולא יתכן שתוספת השכר תהיה מרובה על העיקר.

ומר סבר,

חכמים, המתירים לפועל לאכול אפילו יותר מכדי שכרו, סוברים

משל שמים הוא אוכל,

והאכילה היא בתור מתנת צדקה, ואין לזה שייכות לגובה השכר, ומותר לו לאכול אפילו יותר משכרו,

ודוחה הגמרא:

לא, דכולי עלמא משלו הוא אוכל.

ואף על פי כן סוברים חכמים שהאכילה, שהיא תוספת שכר, יכולה להיות מרובה מעיקר השכר.

והכא, ב"כנפשך" קמיפלגי.

בפירוש הפסוק "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך".

מר,

רבי אלעזר חסמא, המתיר לאכול רק עד כדי שיעור השכר,

סבר,

"

כנפשך"

פירושו שפועל אוכל עד שיעור "כנפשך".

ומה הוא "כנפשך"?

בדבר שמוסר נפשו עליו.

ולכן, אכילת הפירות היא שכרו, שבעבורו הוא עובד אף במקומות מסוכנים,

ומר,

חכמים המתירים לפועל לאכול אפילו יותר משכרו,

סבר "כנפשך"

האמור בפסוק, פירושו:

מה נפשך,

כמו בעל הבית עצמו,

אם חסמת,

אם הוא מונע עצמו מלאכול במלאכתו,

פטור,

ואין בזה איסור לאו של "לא תחסום",

אף פועל, אם חסמת פטור

מן הלאו לא תחסום.

תא שמע, נזיר שאמר: תנו

מהענבים

לאשתי

ובני, אין שומעין לו.

ואי אמרת משלו הוא אוכל,

וזכות יש לו בפירות לקחת לאכול,

אמאי אין שומעין לו?

והרי זכותו היא להעביר את אכילתו למי שירצה.

ודוחה הגמרא:

התם, משום "לך לך

מן הגפן"

אמרין,

כך אומרים ל

נזירא: לך סחור סחור,

סביב לכרם,

לכרמא לא תקרב!

ולכן קנסוהו חכמים שלא יתנו לאשתו ובניו, כדי שימנע מלהשכיר עצמו לעבודה בגפן.

תא שמע, פועל שאמר "תנו לאשתי ובני", אין שומעין לו.

ואי אמרת משלו הוא אוכל, אמאי אין שומעין לו!?

ודוחה הגמרא:

מאי פועל

האמור כאן?

נזיר!

וקנסוהו שלא יתנו לאשתו ובניו, כדי שלא ישכיר עצמו לגפנים, וכלעיל.

אך מקשה הגמרא:

והתניא

"

נזיר", והתניא

"

פועל",

ומדוע הוצרכו שניהם? על כרחך שפועל האמור כאן אינו נזיר.

ודוחה הגמרא:

מידי גבי הדדי תניין!?

האם במקום אחד שנינו לנזיר ולפועל יחד? הרי בשני מקומות הם נישנו, בשתי ברייתות, ואף פועל הכונה לנזיר.

תא שמע, מנין לפועל שאמר תנו לאשתי

ובני, שאין שומעין לו?

שנאמר

בפועל האוכל "

ואל כליך,

לקחת לאכול אחר מלאכתך,

לא תתן".

ואף הנותן לאשתו ובניו שאינם זכאים לאכול, הוא כלוקח לביתו.

וקשה, אם משלו הוא אוכל, מדוע לא יתן לכל מי שירצה,

וכי תימא, הכי נמי נזיר,

וקנס הוא שקנסוהו שלא יעבוד בגפנים,

אי הכי,

שהברייתא מדברת בנזיר, תיקשי, וכי מנוע הוא מלתת לאשתו ובניו

משום "אל כליך לא תתן"!?

והלא בנזיר, מה שאינו נותן לאשתו ובניו, הוא קנס,

משום "לך לך אמרין נזירא" הוא!

ומתרצת הגמרא:

אין הכי נמי,

עיקר הטעם שאינו מאכיל הוא מצד קנס.

ואיידי,

ואגב

דקתני לה

שנזיר אינו מאכיל לאשתו ובניו

בלשון "פועל

אינו מאכיל",

קא נסיב לה

[נקטה הברייתא]

קרא דפועל.

אך אין זה אלא אסמכתא על הפסוק. ועיקר הטעם הוא קנס של הנזיר.