Baba Metsia 78b — le Talmud en français

כל המעביר על דעת בעל הבית,

נקרא גזלן.

דהיינו: כל הנוטל חפץ מחברו [כגון שוכר או אומן] כדי לעבוד בו, ומשנה בעבודתו מרצונו של בעל החפץ, נחשב כגוזל את החפץ.

ולפיכך עומדת הבהמה ברשותו, לחייבו בכל אונסיה, כדין גזלן.

ולכן, אם שינה השוכר מתנאי השכירות, והוליך את הבהמה במקום שאינו על דעת הבעלים, נחשב הוא לגזלן. ואם כן, אפילו אם מתה הבהמה כדרכה [באונס], חייב השוכר לשלם עבורה למשכיר.

והוינן בה:

הי רבי מאיר?

לאיזו הלכה ידועה שאמר רבי מאיר, התכווין רבי יוחנן לומר, שממנה אפשר ללמוד את הכלל: "כל המעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן"?

אילימא

הכוונה היא ל

רבי מאיר דצבע,

לדין שאמר רבי מאיר לענין צבעי,

דתנן

[בבא קמא ק ב]:

הנותן צמר לצבע

[צבעי, אומן לצביעה]

לצבוע לו

אותו

באדום,

והצבע שינה ממה שאמר לו בעל הצמר,

וצבעו

בצבע

שחור.

וכן להיפך, אם בעל הצמר ביקש לצבעו

שחור

, והצבעי שינה,

וצבעו אדום

,

נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה:

רבי מאיר אומר

: הצבעי

נותן לו

לבעל הצמר את

דמי צמרו

, כפי ששווה בשוק צמר שאינו צבוע. כי היות שהצבעי שינה ממה שאמר לו בעל הבית, נחשב הוא גזלן על הצמר, וקנה אותו בשינוי, והרי הוא חייב לשלם את דמיו, כפי שהיה שווה בשעת הגזילה.

רבי יהודה אומר

: אין הצבעי נחשב גזלן, ועליו לתת לבעל הצמר את צמרו הצבוע. אבל בעל הצמר לא יתן לו את שכרו המלא על הצביעה, אלא:

אם השבח,

ההפרש בשבין שווי הצמר הצבוע לצמר שאינו צבוע

, יתר על היציאה,

גדול יותר מהסכום שהשקיע הצבעי בצביעת הצמר [חמרי הצבע, והעצים ששרף הצבעי כדי לבשלם, ולהכין מהם את הצבע],

נותן לו

בעל הצמר לצבע רק

את היציאה

, שזהו הסכום הנמוך יותר.

ואם

להיפך,

היציאה יתירה על השבח, נותן לו

רק

את השבח.

שהואיל ושינה ממה שאמר לו בעל הצמר, יש לקנוס אותו, ולכן לא יקבל את שכרו המלא.

וממה שסובר רבי מאיר שצבעי המשנה מדעת בעל הצמר נקרא גזלן, יש ללמוד את הכלל ש"כל המעביר על דעת בעל הבית, נקרא גזלן", ולפיכך אף השוכר שבמשנתנו נחשב גזלן, על ששינה מדעת המשכיר, וחייב בכל אונס שיקרה לבהמה.

ופרכינן:

ממאי?

אין זו הוכחה שמשנתנו היא כדעת רבי מאיר! ו

דלמא שאני התם,

במקרה שנתן צמר לצבעי, רק שם נחשב הצבעי לגזלן, וקנה את הצמר, משום

דקניא

הצבעי את הצמר

בשינוי מעשה,

מחמת שעשה שינוי בגוף הצמר [שצבעו]. וסובר רבי מאיר כדעת האומר, שחפץ גזול נקנה לגזלן כאשר הוא משתנה מכפי שהיה בשעת הגזילה.

אבל אין להביא ראיה מכאן למקרה של משנתנו, שאם שכר בהמה והוליכה במקום אחר ממה שהרשה לו המשכיר, נחשב השוכר גזלן. לפי שבמקרה כזה, לא נעשה כלל שינוי בגוף הבהמה. ולכן, אין ללמוד מכאן את הכלל, ש"כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן".

ולכן מביאה הגמרא מקור אחר, שכך היא שיטת רבי מאיר:

אלא,

רבי מאיר, האומר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן,

ה

ו

א רבי מאיר ד"מגבת פורים",

דתניא, מגבת פורים,

מעות שגובין גבאי צדקה מבני העיר כדי לחלק לעניים לצורך סעודת פורים, יתנו הגבאים את הכסף של המגבית הזאת דוקא

ל

צורך

פורים

, ולא יתנו את המעות לצורך צדקה אחרת.

מגבת העיר,

מעות שגובין בעיר זו, יתנם דוקא

ל

עניי

אותה העיר, ואין מדקדקין בדבר

לאמור דיים לעניים בפחות. ושאר המעות יוותרו בקופת הגבאי.

אבל

-

לוקחין

במעות אלו

את העגלים

, ושוחטין אפילו יותר מכדי הצורך,

ואוכלים

אותן, והמותר

מן הבשר,

יפול לכיס של צדקה.

רבי אליעזר אומר: מגבת פורים ל

צורך סעודת

פורים.

ואין העני רשאי ליקח מהן

מעות לקנות

רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה

העני

במעמד אנשי העיר

ואמר: רצוני ליקח מעות אלו לצורך אחר ולא לצורך הסעודה

! דברי רבי יעקב, שאמר משום רבי מאיר.

ורבי שמעון בן גמליאל מיקל,

מתיר ליקח ממעות אלו לצרכיו.

וסברה הגמרא, שלדעת רבי מאיר אין לשנות ממעות הצדקה, משום שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. ומכיון שנתנו לו לצורך הסעודה, אין לו לשנות מדעת הנותנים.

ופרכינן:

דלמא התם נמי,

גם במגבית פורים, הטעם הוא משום שהנותנים את הצדקה,

אדעתא דפורים הוא דיהיב ליה

את המעות. אבל

אדעתא דמידי אחרינא

כגון רצועה לסנדלו

לא יהיב ליה,

ועדיין נותרו המעות ברשות הבעלים.

והיינו, שמתחילה אין דעת הבעלים לתת לעני מעות אלו אלא דעתם שיקח העני ממעות האלו מה שצריך לצורך הסעודה, ואת המותר יחזיר. ואם כן, בודאי שבמקרה כזה הוא נקרא גזלן, שהרי לא ניתנו לו המעות לצורך דבר אחר, ואין זה ככל מעביר על דעת בעל הבית, כי שם הוא לא נוטל את החמור לעצמו, אלא רק שינה מדעת הבעלים באופן שימושו.

אלא, הא רבי מאיר,

הסובר שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן:

דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו

העני במעות אלו

חלוק, לא יקח בו

העני

טלית.

וכן להיפך, אם נתן לו לצורך קנית

טלית לא יקח בו חלוק. מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית,

שנתן לו המעות לצורך אחר.

וסברה הגמרא, שזהו המקור לדברי רבי מאיר, שכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן.

ופרכינן:

ודלמא שאני התם,

מה שאין לו לשנות מדברי בעל הבית

, משום דאתו למיחשדיה

הבריות את בעל הבית,

דאמרי אינשי: אמר פלניא,

הבטיח בעל הבית,

זבנינא ליה לבושא

[אקנה טלית]

לפלוני עניא, ו

לבסוף

לא זבן ליה

, לא קנה לו את הבגד, והרי הוא נודר ואינו מקיים.

אי נמי,

כמו כן, במקרה השני, שאמר לו ליקח חלוק וקנה טלית, יאמרו, שאמר:

זבנינא ליה גלימא

[אקנה לו לעני חלוק],

ולא זבן ליה.

ואם כן, אין הטעם שם משום "כל המעביר על דעת בעל הבית", אלא זוהי תקנה עבורו מפני החשד.

ומקשה הגמרא:

אם כן, ליתני

בברייתא שטעם הדבר הוא

מפני החשד!

מאי,

מה זה שנקט התנא "

מפני שמעביר על דעת בעל הבית"?

אלא, שמע מינה,

כי אכן

משום דשני הוא

ששינה מדעתו

, וכל המעביר על דעת בעל הבית, נקרא גזלן.

שנינו במשנה:

השוכר את החמור והבריקה

:

והוינן בה:

מאי והבריקה?

מה פירוש הביטוי הבריקה? ומפרשינן:

הכא,

בני בבל,

תרגמו,

ביארו: הבריקה -

נהורייתא.

היינו תבלול המכסה את אישון העין, שכיסה את עיניה.

רבא אמר: אבזקת,

תולעים ברגלי הבהמה.

ועתה הגמרא מביאה מקרה העוסק בענין זה:

מעשה ב

ההוא,

אותו אדם,

דאמר להו

לאנשי בית המלוכה: ראיתי

אבזקת

תולעים

במילתא דמלכא

בבגדי המלך.

אמרו ליה: במאי,

באלו בגדים ראית זאת? האם

בטלי כסף,

בבגדי פשתן ראית,

או בטלי זהב, בבגדי

צמר הצבוע אדום?

איכא דאמרי, בטלי כסף אמר, וקטלוה,

שאין תולעים בבגדי פשתן, וכוונתו היתה לבזות את המלך, ולכן הרגוהו.

איכא דאמרי, בטלי זהב אמר, ושבקוהו.

שחררו אותו, כי יתכן שאכן כך ראה!

שנינו במשנה:

או שנעשית

הבהמה

אנגריא, אומר לו

המשכיר

הרי שלך לפניך

, ואינו חייב להעמיד לו אחרת.

אמר רב: לא שנו

שיכול לומר לו הרי שלך לפניך

, אלא באנגריא חוזרת,

שנטלוה עבדי המלך לזמן קצוב, ולאחריו יחזירוה לשוכר.

אבל

אם נטלוה

באנגריא שאינה חוזרת, חייב להעמיד לו חמור

אחר תחתיו, כי נחשב הדבר כאילו מתה הבהמה, ושנינו במשנה ש"חייב להעמיד לו חמור".

וטעם הדבר הוא, שבאנגריא חוזרת לא בטלה השכירות אלא הוא רק מתאחר במלאכתו. אבל באנגריא שאינה חוזרת, בטלה השכירות. ולכן, או יחזיר לו מעותיו, או יעמיד לו אחרת במקומה.

ושמואל אמר

: אינו חייב להעמיד לו אחרת,

בין באנגריא חוזרת ובין באנגריא שאינה חוזרת.

אלא

אם בדרך הליכתה

, בדרך בה הולך השוכר לצרכיו,

ניטלה

הבהמה, וממשיכים עבדי המלך להוליכה בדרכו, אז

אומר לו: הרי שלך לפניך

, שכך הןא דרכם, שכאשר מוצאים בהמשך הדרך חמור אחר, משיבים את הראשון לבעליו, ונוטלים עמם את השני, ולכן לא בטלה השכירות בכך, כיון שיש לו להלך עמם עד שישיבו לו את החמור.

ואם לאו בדרך הליכתה ניטלה

, אלא הולכים עמה אנשי המלך בדרך אחרת מזו שרוצה השוכר ללכת בה

, חייב להעמיד לו חמור,

ואין הבעלים יכול לטעון, עליך להלך בעקבותיהם, שכן בכך הוא מפסיד, שהרי רצונו ללכת בדרך אחרת.

ומקשה הגמרא:

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא:

השוכר את החמור והבריקה, או שנשתטתה

הבהמה, אך עדיין ראויה היא למשא,

אומר לו

המשכיר לשוכר:

הרי שלך לפניך

, ואינו חייב להעמיד לו אחרת.

אבל אם

מתה או שנעשית אנגריא,

ניטלה לעבודת המלך כדלעיל,

חייב

המשכיר

להעמיד לו חמור אחר.

וזהו לכאורה שונה מהמתבאר במשנתנו - שבאנגריא אומר לו "הרי שלך לפניך".

והוינן בה:

בשלמא לרב, לא קשיא,

אין זו סתירה, שהרי ניתן לחלק ולומר:

כאן

במשנתנו, מדובר

באנגריא חוזרת

, ומשום כך אומר לו הרי שלך לפניך.

וכאן

בברייתא, מדובר

באנגריא שאינה

חוזרת

, ומשום כך מעמיד לו חמור אחר.

אלא לשמואל,

שאינו מחלק בין אנגריא חוזרת לשאינה חוזרת,

קשיא!

וכי תימא, לשמואל נמי לא קשיא,

שהרי יכול לתרץ -

כאן,

במשנתנו מדובר

שבדרך הליכתה ניט לה.

כאן,

בברייתא מדובר,

שלא בדרך הליכתה ניטלה.

ומשום כך אינו יכול המשכיר לומר לשוכר הרי שלך לפניך, שהרי אינו חייב לשנות מדרכו כדי ללכת אחריה, וכמו שנתבאר לעיל.

זה לא יתכן לפרש

! דהא מדקתני סיפא

בברייתא שם

רבי שמעון בן אלעזר אומר, אם בדרך הליכתה ניטלה אומר לו הרי שלך לפניך, ואם לאו חייב להעמיד לו חמור,

מכלל, דלתנא קמא,

שאמר חייב להעמיד לו חמור, בלא לחלק בין דרך הליכתה לדרך אחרת,

לא שאני ליה.

ומחייב את המשכיר להעמיד לו אחרת בכל מקרה.

אמר לך שמואל

, אכן תנא קמא אינו סובר כמותי אלא כרב, ומכל מקום אין שיטתי דחויה, שהרי האם

לאו מי איכא רבי

שמעון בן אלעזר דקאי כוותי? אנא דאמרי כרבי שמעון בן אלעזר!

ולפי זה מתבאר, שדעת תנא קמא כרב, ואילו רבי שמעון בן אלעזר סובר כשמואל.

אי בעית אימא,

אין להקשות מהברייתא על שמואל, אלא יתכן לפרש שאכן אין שתי דעות בברייתא, אלא

כולה רבי שמעון בן אלעזר היא.

וחסורא מיחסרא, והכי קתני

:

השוכר את החמור והבריקה, או נשתטית

הבהמה

, אומר לו

המשכיר:

הרי שלך לפניך.

אבל

מתה הבהמה או שנעשית אנגריא, חייב המשכיר להעמיד לו חמור.

במה דברים אמורים,

דוקא

אם שלא בדרך הליכתה ניטלה

ממנו הבהמה.

אבל ניטלה בדרך הליכתה,

היינו בדרך שבה חפץ השוכר ללכת מתחילה, הולכים עימה עתה עבדי המלך שנטלוה

, אומר לו

המשכיר:

הרי שלך לפניך

, הרי יכול אתה ללכת אחריהם, ואחר זמן מועט ישיבוה לך.