Baba Metsia 6a — le Talmud en français

ואלא,

אם נאמר שהחשוד על הממון חשוד על השבועה, קשה

הא דאמר רב נחמן

: הכופר בכל,

משביעין אותו שבועת היסת,

מדרבנן.

והכיצד הוא נשבע? הלא אם אתה חושדו שהוא משקר הרי הוא חשוד על הממון, ו

נימא, מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא

? - ובהכרח שאף על פי שהוא חשוד על הממון, הוא אינו חשוד על השבועה [כדלקמן].

ותו,

עוד יש להביא ראיה נוספת שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה, שאם לא נאמר כן, יקשה

הא דתני רבי חייא,

מה ששנה רבי חייא בברייתא, שאם אמר בעל הבית לחנוני תן לפועלי כסף ואני אשלם לך, והחנוני טוען שנתן לפועלים ותובע את בעל הבית שישלם לו, והפועלים טוענים שלא קבלו מן החנוני כלום ותובעים את שכרם מבעל הבית -

שניהם נשבעין ונוטלין מבעל הבית!

וכיצד הם נשבעים? הלא כיון שאחד מהם ודאי משקר, הרי הם חשודים על הממון, ו

נימא, מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!?

אלא, בהכרח, שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה.

ותו,

עוד יש להביא ראיה נוספת, שהחשוד על הממון אינו חשוד על השבועה, שאם לא נאמר כן יקשה

הא דאמר רב ששת

: שומר חנם הטוען 'נגנבה' או 'נאבדה' ומתחייב ב'שבועת השומרים', אין הוא נשבע רק על טענתו, אלא

שלש שבועות משביעין אותו

. ואלו הן השלש שבועות -

שבועה שלא פשעתי בה.

שאם פשע חייב לשלם. ואפילו על הצד שלא פשע משביעין אותו

שבועה שלא שלחתי בה יד

שאם שלח ידו והשתמש בפקדון הרי זה נעשה כגזלן, ובמקרה זה אפילו אם אחר כך נאנס הפקדון חייב לשלם, ולכן אף שנשבע שלא פשע בה, צריך להשבע שלא שלח בה יד ואינו חייב באונסין. ולבד מזה עליו להשבע

שבועה שאינה ברשותי,

שהפקדון אינו ברשותו, שהרי אף שנשבע שלא פשע בה ושלא שלח בה יד עדיין יתכן שהפקדון תחת ידו -

ואם אתה חושדו שהפקדון ברשותו וכונתו לגוזלו, כיצד הוא נשבע? הלא אתה חושדו על הממון, ו

נימא, מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא?

אלא,

מוכח משלשת דינים אלו, ש

לא אמרינן מיגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא!

נתבאר לעיל שלרבי יוחנן טעם השבועה במשנתנו הוא, שלא יהא כל אחד הולך ותוקף טליתו של חבירו ואומר שלי היא -

אביי אמר

: אין אנו חושדים שהאחד יתקוף את טליתו של חבירו ללא סיבה. אלא, טעם השבועה הוא, משום שיש לחשוש שמא בדין תקף האחד מחבירו את הטלית, ד

חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו.

יתכן שבעל הטלית לוה בעבר כסף מהתוקף, והמלוה אינו יכול לתבוע את הכסף משום שעבר זמן רב משעת ההלואה והלוה שכח מההלואה, ולכן הוא יתקוף את טליתו כדי לגבות את חובו כדין כל מלוה שיכול לגבות אפילו מהבגד שעל הלוה - ועל זה משביעים אותו שאכן בדין תקף את הטלית, ונוטל חצי עבור חובו.

ומקשינן:

אי הכי,

אם אין לחשוש שתקף את הטלית ללא סיבה, ואנו תולים בודאות שסיבת תקיפתו היא משום שהלה חייב לו כסף, מדוע עליו להשבע?

נשקול בלא שבועה!

כדין כל מלוה, הנוטל ללא שבועה את מטלטליו של הלוה.

ופרקינן:

אלא,

אין אנו תולים בודאות שאכן הלוה התוקף כסף לבעל הטלית, אלא

חיישינן שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו.

יתכן שהתוקף מסתפק האם אכן לוה ממנו בעל הטלית, ומספק הוא תוקף את טליתו - ומשום כך חייבוהו שבועה לברר שאכן בעל הטלית לוה ממנו כסף.

ומקשינן:

ו

כי

לאו אמרינן "תפיס ממונא מספיקא, משתבע נמי מספק"!?

אם סיבת השבועה היא כי יש לחשוש שהתוקף תפס את הטלית מספק, נמצא שאדם זה אינו נרתע מלתפוס מחבירו ממון בספק, ואם כן, מה תועיל השבועה? הלא כמו שתופס ממון בספק כמו כן יש להניח שישבע מספק.

אמר רב ששת בריה דרב אידי: פרשי אינשי מספק שבועה ולא פרשי מספק ממונא.

האנשים פורשים מחמת ספק שבועה ואינו נשבע מספק, ואילו מספק ממון אין הם נרתעים, אלא תופסים ממון חבריהם מספק.

מאי טעמא?

ממון, איתיה בחזרה.

גם אם יתברר לו בסוף שהוא תפס בטעות, יכול הוא עדיין להשיב את הממון לבעליו, אבל

שבועה ליתיה בחזרה.

אם ישבע ולאחר מכן יתברר שטעה בשבועתו נמצא שנשבע לשקר - ולכן אין אנשים נשבעים מספק, אף שתופסים ממון מספק.

ומשום כך תקנו רבנן, שהתוקף ישבע, כדי לברר שאינו תופס מספק, שאם כל תפיסתו היא מחמת הספק הוא ירתע, ולא ישבע.

ועתה, לאחר שביארה הגמרא את הטעם לחלוקת הטלית בשבועה, מסתפקת הגמרא בגדרי התפיסה.

הסוגיה שלפנינו נקראת סוגיית "תקפו כהן", היות והיא עוסקת, בין השאר, בזכותו של הכהן לתקוף בהמה שנולדה כספק בכור, ולקחתה לעצמו.

ושני נושאים עיקריים מתבארים בסוגיה הזאת:

האחד, האם במצב של ספק על בעלות של דבר, יש אפשרות לאחד הצדדים לתקוף את כל הדבר לעצמו, או לא.

השני, עד כמה נחשבת זכות התקיפה בממון השנוי במחלוקת, לאפשר את הקדשת הממון, מספק.

בעי רבי זירא

: אם

תקפה אחד

מהשניים לטלית

בפנינו

, והוציאה בכח מידי השני בנוכחות הבית דין, ועתה רק הוא תפוס בה,

מהו?

האם תקיפה בפני בית דין אינה נותנת כל תוקף לתפיסת התוקף, אלא שניהם נשבעים שיש להם חלק בטלית, וחולקים אותה ביניהם, כמו שהיה הדין אילולי התקיפה.

או שמא, מועילה תקיפתו אפילו בבית דין, כיון שעתה הוא תפוס לבדו בטלית, שוב לא יכול השני להשבע וליטול את חלקו, אלא עליו להביא ראיה בעדים שחציה שייך לו.

ודנה הגמרא בספיקו של רבי זירא:

היכי דמי

, כיצד הגיב הנתקף כלפי תקיפת התוקף?

אי דשתיק

, אם הוא לא הגיב על תקיפתו אלא שתק, הרי בכך הוא

אודיי אודי ליה

, הודה לו על תקיפתו שאין הוא מתנגד לה, ומדוע שלא תועיל תפיסתו של התוקף בטלית?

ואי דקא צווח

כנגד התקיפה בבית הדין, מדוע יש צד שתועיל התקיפה לתוקף? והרי

מאי הוי ליה למעבד

, לא היתה לנתקף ברירה אחרת לעשות, מלבד מחאתו כנגד התקיפה, ואם כן מדוע תועיל התקיפה בנוכחות בית דין!?

ולכן מעמידה הגמרא:

לא צריכא, דשתיק מעיקרא

, שבשעת התקיפה עצמה הוא שתק,

והדר

, לאחר מכן, הוא

צווח

, מחה כנגד התקיפה. והספק הוא,

מאי?

האם

מדאשתיק

בשעת התקיפה,

אודיי אודי ליה

, הסכים לתקיפה, ושוב אינו יכול לטעון כנגדה.

או דילמא

, שמא נאמר,

כיון דקא צווח השתא

, שעתה הוא מוחה כנגד התקיפה,

איגלאי מילתא

, הוברר הדבר למפרע,

דהאי דשתיק מעיקרא

, ששתיקתו בשעת התקיפה היא משום שהוא

סבר: הא קא חזו ליה רבנן!

הרי דייני בית הדין ראו בעצמם את התקיפה, ולמה יש לי לצעוק ולמחות כנגדה, כשהדבר ברור לדיינים שהשני הוא תוקף בכח.

אמר רב נחמן: תא שמע

, בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק, ממה ששנינו בברייתא על האמור במשנתנו שנים האוחזים בטלית יחלוקו בשבועה:

דתניא:

במה דברים אמורים

שחולקים בשבועה, כ

ששניהם אדוקין בה

.

אבל

אם

היתה טלית יוצאת מתחת ידו של אחד מהן

-

המוציא מחבירו, עליו הראיה!

ודן רב נחמן בדברי הברייתא:

היכי דמי

, באיזה אופן מדברת הברייתא?

אי נימא כדקתני

, אם נאמר שלשון הברייתא הוא כפשוטה, שהטלית היתה יוצאת מתחת ידו של אחד מהם, אין זה אפשרי, שהרי דין זה

פשיטא

הוא, שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולא היתה הברייתא צריכה לאומרו.

אלא לאו

, בהכרח, שהברייתא מדברת באופן שהיו שניהם אחוזים בטלית, ואחר כך אירע

שתקפה אחד בפנינו

, והלה שתק בשעת התקיפה, ואחר כך צווח, ובאה הברייתא להשמיע שמועילה תקיפתו להשאירה בידו, כיון ששתיקת השני מהווה הודאה על הסכמתו לתקיפה, ולכן על השני להביאו ראיה שיש לו חלק בטלית. ואם לא יביא ראיה אינו יכול לטעון שרצונו להשבע ולחלוק.

ומכאן מביא רב נחמן ראיה לפשוט את הספק, שאכן מועילה התקיפה אם שתק השני וצווח אחר כך, כדי להשאיר את הטלית כולה בידי התוקף.

ודוחה הגמרא:

לא!

אין ראיה מהברייתא לספיקו של רבי זירא, כי הברייתא מדברת במקרה אחר:

הכא,

בברייתא זאת,

במאי עסקינן

, ב

כגון דאתו

, שבאו שניהם

לקמן

, לפנינו,

כדתפיסו לה תרוייהו

, כששניהם תפוסים בה,

ואמרינן להו: זילו פלוגו!

לכו ותחלקו ביניכם את הטלית.

ונפקו

, והם יצאו מבית הדין,

והדר אתו כי תפיס לה חד מינייהו

, וחזרו לפנינו כשאחד מהם בלבד תפוס בה. וכך הם טוענים עתה:

האי

, התופס

אמר: אודיי אודי לי

, השני הודה לי שכולה שלי, ולכן הוא חדל מלתפוס בה.

והאי אמר

, והשני טען:

בדמי אגרתי ניהליה!

השכרתי לו את חציה של הטלית לי עבור כסף, כדי שיוכל להשתמש בכולה [אך לא העמיד עדים על השבעה זו].

ולכן זוכה המחזיק בטלית בכולה, כיון

דאמרינן ליה

לשני:

עד השתא חשדת ליה בגזלן

, עד עתה החזקת שהוא חשוד על הגזילה, שהרי טענת שהטלית היא שלך ולא שלו,

והשתא מוגרת ליה בלא סהדי!?

ואילו עתה השכרת לו את חלקך בטלית בלי עדים!? וכיון שנהגת כך, הרי זו ראיה כדבריו, שהטלית כולה היתה שלו, כי אין אדם משכיר את טליתו ללא עדים לאדם שתקף אותה ממנה.

ואיבעית אימא

, יש להעמיד את הברייתא

כדקתני

, כמו שהיא נשנית,

דאתו לקמן כי תפיס לה חד מינייהו

. רק אחד מהם בא לפנינו כשהוא תפוס בטלית אחיזה גמורה,

ואידך

, והשני

מסרך בה סרוכי

, "מסתרך" בה, נאחז בה קצת, כשהוא מנסה לתופסה ולהחזיק בה, אך הוא אינו אחוז בה כמו שאחוז בה הראשון.

והחידוש של הברייתא אינו לפי חכמים, כי לדבריהם פשוט הדבר שהמסתרך בטלית בלי שיאחז בה אין לה זכות בה. אלא החידוש הוא -

ואפילו לסומכוס, דאמר "ממון המוטל

בספק, חולקין

ללא צורך בשבועה", כאן, המסתרך בטלית, אינו יכול ליטול אפילו בשבועה. לפי שאין זה ממון המוטל בספק, כי אין הסתרכותו בטלית יוצרת מצב של ספק לגבי בעלותו, ולכן

מודה סומכוס

שכל הטלית שייכת לזה שאוחז בה, היות

דסירכא

של השני,

לאו כלום היא!

ועתה, לאחר שדחתה הגמרא את ראייתו של רב נחמן מהברייתא, נשארה בעייתו של רבי זירא בעינה, האם כשתקף האחד את הטלית בפנינו, והלה שתק בשעת התקיפה ואחר כך צווח, האם מועילה התקיפה להשאיר את הטלית בידי התוקף, או לא.

וממשיכה הגמרא ומבארת כיצד יש לדון לפי שני צידי הבעיה:

אם תימצי לומר

, לפי הצד הראשון בספק של רבי זירא, שאם

תקפה אחד בפנינו

[ואפילו אם שתק הלה ואחר כך צווח]

מוציאין אותה מידו

, לפי שלא מועילה תקיפה בפני בית דין לשנות את המצב, אלא בית הדין מתערב ומחזיר את המצב לקדמותו, של שנים אוחזים בטלית, הרי פשוט הדבר שאם

הקדישה

אחד מהם לטלית, בלא שתקף אותה, הטלית

אינה מקודשת

, היות ומסירת הטלית לגבוה על ידי ההקדשה, אינה יכולה להיות חזקה יותר מתקיפת הטלית כדי לקחתה לעצמו.

ולפי הצד הזה בבעיית רבי זירא, פשוט הדבר, שלא חל הקדשו.

אך

אם תמצי לומר

כפי הצד השני בבעיית רבי זירא, שאם

תקפה אחד בפנינו אין מוציאין אותה מידו

[כאשר הלה שתק ואחר כך צווח], יש מקום לספק:

הקדישה

אחד מהם לטלית,

בלא תקפה, מהו?

וצדדי הספק הם:

כיון דאמר מר

"

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי

", הרי בהקדשת הטלית

כמאן דתקפה דמי.

שהרי המהות של "הקדשת" דבר היא: מסירתו להקדש על ידי אמירה שהוא הקדש, ואין צורך למוסרו להקדש בידים, אלא באמירה בלבד מתבצעת המסירה. והרי אילו היה תוקף ממש את הטלית ואחר כך מקדיש אותה, היה מועיל הקדשו, ואם כן, אמירתו, שנחשבת כמסירה להקדש, תועיל כאילו היה תוקף את הטלית בידים ומוסר להקדש. וכמו שלא מוציאים מידו לאחר תקיפה, כך לא מוציאים מידי הקדש אחר שהוא "מסר" [באמירתו] את הטלית להקדש.

ואין כאן את החסרון של "אינו ברשותו", המונע את הקדשת הטלית, היות וזכות התקיפה שלו [באם ישתוק הלה ואחר כך יצווח], דיה להחשיב את הטלית כאילו היתה ברשותו.

או דילמא, השתא, מיהא, הא לא תקפה

, הרי עתה, לפני שהקדישה, אין הטלית מצויה כולה בידו, שהרי עדיין לא תקפה.

וכתיב

[ויקרא כז] לגבי הקדש: "

ואיש כי יקדיש את ביתו קדש

".

וגומר

.

והכתוב "ביתו" מלמד כי האפשרות להקדיש היא רק כאשר יש לבעל הדבר את הבעלות המוחלטת, כמו שיש לו בעלות מוחלטת על ביתו:

מה ביתו

, כמו שביתו של אדם הוא

ברשותו, אף כל

דבר שאדם מקדיש צריך להיות

ברשותו! לאפוקי האי דלא ברשותו

.

והיינו, שמפסוק זה התמעטה האפשרות להקדיש דבר "שאינו ברשותו". ולכן, גם בשניים אוחזים בטלית, למרות זכות התקיפה שיש לו, אין הוא יכול להקדיש את כל הטלית, לפי שלא כל הטלית מצויה ברשותו, כיון שיש אדם אחר התפוס בחציה השני, ולכן לא חל הקדשו, אפילו לא בתורת "ספק הקדש". ולכן הסתפק רבי זירא, האם יש ללמוד מהפסוק של "איש כי יקדיש את ביתו", שאפילו במצב כזה יש חסרון של "אינו ברשותו". או שמא נאמר, כיון שיש לכל אחד מהם זכות תקיפה, שתשאיר את הטלית בידו אם הלה ישתוק בשעת התקיפה ורק אחר כך יצווח, ומנגד אין כאן קניני גזילה של השני, לכן אין כאן את החסרון של "אינו ברשותו". ומביאה הגמרא ראיה ממעשה שהיה, בשניים שלא היו אוחזים בטלית, אלא שנחלקו ביניהם על בעלות של מרחץ, ואף אחד מהם לא היה תפוס בו, אלא היה דינו "כל דאלים גבר", דהיינו, שמצד אחד לא היו בו קניני גזילה, ואילו מצד שני היה לכל אחד זכות תקיפה, שאם יתקוף לא יוציאו מידו.

ומדמה הגמרא את דין שניים אוחזים בטלית לדין זה, כפי שיבואר להלן בגמרא בסיום הסוגיה:

תא שמע

, בוא ושמע כיצד יש לפשוט מה היא ההלכה בספק זה ממקום אחר: