Baba Metsia 67a — le Talmud en français

אמר רבא

:

הוה יתיבנא קמיה דרב נחמן,

כשאמר את הדין הנזכר למעלה, במוכר פירות דקל, שאם שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה.

ובעי לאותביה

[רציתי להקשות לו על זה], מדין שמצינו לגבי

אונאה.

הגמרא להלן מפרשת את הקושיא.

ואודיק.

[השגיח בי, וראה שיש בדעתי להקשות על דבריו].

חזיתן

[קדמני להראות לי ראיה לדבריו] מדין שמצינו לגבי

איילונית.

והגמרא להלן מפרשת את הראיה.

עתה הגמרא מפרשת את הקושיא, שרבא רצה להקשות על רב נחמן, מדין שמצינו בהונאה.

והרי אונאה

במשא ומתן, בין מצד המוכר, שמכר ביותר משויו, בין מצד הלוקח, שלקח בפחות משויו,

דמחילה בטעות היא,

כי המתאנה נתן מדעתו, ודעתו שזה יהיה של המאנה. אלא שזה בטעות, שהוא סבור שזה השווי האמיתי.

ולא הויא מחילה.

שהרי כתוב במשנה בפרק הזהב, שיש אופנים, שהמאנה צריך להחזיר למתאנה את האונאה. וקשה על רב נחמן שסובר מחילה בטעות הויא מחילה?

ואודיק, חזיתן איילונית.

עתה, הגמרא מפרשת את הראיה, שרב נחמן מביא לדבריו, מדין שמצינו לגבי איילונית.

הרי איילונית, שמחילה בטעות היא, והויא מחילה.

וראיה שהויא מחילה, מהא

דתנן: הממאנת,

קטנה יתומה מאביה, שהשיאוה אמה או אחיה נשואי דרבנן, ויצאה ממנו במיאון, שכן לפי תקנת חכמים הרשות בידה, בעודה קטנה, למאן בבעלה, והיא יוצאת ממנו בלא גט.

והשניה,

אשה שהיא אסורה לבעלה, מדין "שניות" לעריות. שגזרו עליהו חכמים, כדי להרחיק את האדם, מאיסור ערוה שבתורה.

והאיילונית,

אשה שאינה מסוגלת ללדת מטבע ברייתה, והיא מכונה כך מלשון איל (זכר), לפי שאין לה סימני אשה. ומדובר כאן, שבעלה לא הכיר בה שהיא איילונית, כשנשאה.

אין להן, לא כתובה,

הממאנת אין לה כתובה, לפי שלא נתגרשה על ידי בעלה, אלא יצאה בעל כרחו. השניה אין לה כתובה, לפי שקנסוה חכמים. והאיילונית אין לה כתובה, לפי שמקחו מקח טעות, הואיל ולא הכיר בה שהיא איילונית, והיא לא אשתו.

ולא פירות,

שאין הבעל משלם להן, בעד הפירות שאכל מנכסיהן, אפילו שאין כאן את תקנת חכמים, שהבעל אוכל פירות מנכסי אשתו .

ולא מזונות,

שאינו חייב במזונותיהן .

ולא בלאות.

אם הכניסה לו בגדים בנדונייתה, אפ' הם קיימים לא יחזיר בלאותיהן. [שבלו מחמת שימוש].

והטעם באיילונית, שהבעל לא צריך להחזיר לה מה שהכניסה לו בנדונייתה, ולא צריך לשלם לה בעד הפירות שאכל מנכסיה, כי אפילו שזה מקח טעות, כיון שבזמן שהכניסה לו את זה, היה דעתה שזה יהיה שלו, יש כאן מחילה. ואפילו שזה בטעות. שהרי היא מוחלת, מחמת שסוברת שהיא אשתו. מחילה בטעות הויא מחילה. ומזה רב נחמן מביא ראיה לשיטתו.

ודוחה הגמרא:

ולא היא, לא אונאה הויא תיובתיה

דרב נחמן,

ולא איילונית מסייע ליה

לרב נחמן.

ומפרשת הגמרא:

לא אונאה תיובתיה, דלא ידע

המתאנה,

דאיתיה הונאה,

כדי שנאמר,

דמחיל גביה

דהמאנה. כלומר, אין כאן כלל מחילה, כי המתאנה לא יודע את המציאות שהוא משלם יותר מהמחיר.

אבל במוכר פירות דקל, המוכר יודע את המציאות, שפלוני אוכל הפירות, ורק טועה בסיבה. שהוא חושב שזה מגיע לו בדין, והאמת היא שזה לא מגיע לו בדין. ולכן יש כאן מחילה, ומחילה בטעות הויא מחילה .

ולא איילונית מסייע ליה.

כי בזה המחילה אינה בטעות,

דניחא לה

לאיילונית,

דתיפוק עלה שמא דאישות,

ואפילו אם היתה יודעת שאין נישואיה נישואין, רוצה להאכילו.

הקדמה לסוגיית משכנתא

ענין המשכנתא הוא: המלוה מקבל לרשותו ולחזקתו את אחד הנכסים של הלוה, בתורת משכון ובטחון לפירעון החוב.

באותן שנים שהמשכנתא נמצאת ביד המלוה, הוא נוהג בה מנהג בעלים, עובד בה, ואוכל את פירותיה. נמצא שכל הלואה על משכנתא, היא הלואה בריבית, כי מלבד הקרן שהמלוה עתיד להפרע מן הלוה, הוא אוכל עתה את פירות השדה.

ומצינו שהיו סוגים שונים של משכנתאות:

יש מקומות שהיו נוהגים שהלוה אינו יכול לסלק את המלוה מן המשכנתא עד שמגיע זמן הפירעון, ואפילו אם רוצה לפרוע את החוב תוך הזמן, יכול המלוה לעכב את המשכנתא תחת ידו, ולא לקבל את הפירעון. וזה נקרא בגמרא "

אתרא דלא מסלקי

".

ויש מקומות שהמנהג היה, שבכל שעה שהלוה מביא את מעות הפירעון, הוא רשאי לסלק את המלוה מהמשכנתא, והיא חוזרת אליו. וזה נקרא בגמרא "

אתרא דמסלקי

".

רוב הראשונים סוברים שלענין ריבית, משכנתא ב"אתרא דלא מסלקי", קלה היא ממשכנתא ב"אתרא דמסלקי". עד שרש"י ותוס' סוברים, שבאתרא דלא מסלקי, מותר למלוה לאכול פירות אפילו שלא מנכה כלום מהחוב.

אך הרמב"ן חולק על זה, וסובר שאסור למלוה לאכול פירות, כי זה אבק ריבית, אבל גם הוא סובר, שזה יותר קל מבאתרא דמסלקי. כי באתרא דמסלקי, כשאוכל המלוה את פירות הקרקע ואינו מנכה אותם מהחוב, זו היא ריבית קצוצה.

והטעם שמשכנתא באתרא דלא מסלקי, איסורה יותר קל, כתבו הראשונים: כיון שהלוה לא יכול לסלק את המלוה מהשדה עד זמן פלוני, אפילו לאחר שכבר פרע לו את החוב, נחשב הדבר כמכר של הקרקע לתקופה מסויימת, ולא כהלואה. וכאילו המלוה קונה את הקרקע מהלוה בשעת ההלואה, וחוזר ומקנה לו אותה בשעת הפירעון.

עוד מצינו בגמרא משכנתא "

בנכייתא

" ומשכנתא "

בלא נכייתא

".

משכנתא "

בנכייתא

" ענינה הוא, שהמלוה והלוה קובעים ביניהם, שתמורת כל שנה שהמשכנתא תחת יד המלוה, ינכו מהחוב סך מסוים. נמצא שהמלוה אינו אוכל את הפירות בחנם, אלא משלם עבורם את סך הניכוי הזה. אמנם סכום זה של הניכוי, היה נמוך מאד, ולעיתים היו מנכים דינר אחד לשנה, עבור שדה שעושה פירות בשווי אלף דינרים, כמבואר ברמב"ם.

משכנתא "

בלא נכייתא

", ענינה הוא, שהמלוה אוכל את פירות השדה, בלי שום ניכוי, ועתיד לקבל בסוף תקופת ההלואה את פירעון החוב במלואו.

במשכנתא בלא נכייתא, יש מחלוקת ראשונים אם זה איסור מן התורה או מדרבנן.

במשכנתא בנכייתא, כולם סוברים שזה לא אסור מן התורה, ונחלקו אם זה אסור מדרבנן.

עוד מצינו בגמרא משכנתא אשר היא מותרת לכל הדעות, והיא, משכנתא "

ד ס ורא

".

שהיו כותבים בשטר "כמישלם שניא אלין, תיפוק ארעא דא בלא כסף". והיינו שהמלוה מקבל את השדה לרשותו, ואחרי סך מסוים של שנים הוא מחזיר אותה ללוה, ואין הלוה צריך לפרוע כלל מעות. נמצא, שאכילת הפירות היא הפרעון ואין כאן פירעון אחר. ובזה, אפילו שמנכה לכל שנה דבר מועט, מותר. וראה לקמן את טעם ההיתר במשכנתא זו.

מעשה שהיה, ב

ההיא איתתא,

אשה

דאמרה ליה לההוא גברא,

שליח:

זיל זבין לי ארעא

, לך וקנה לי קרקע

מקריביי

[מקרובי].

אזל,

הלך השליח,

זבן לה,

וקנה עבורה קרקע מקרוביה.

אמר ליה

מוכר לשליח בשעת המכר: אני מוכר בתנאי, ש

אי הוו לי זוזי

לאחר זמן,

מהדרת לה ניהלי,

תחזיר לי את הקרקע, ואני אחזיר לך את כסף שנתת לי.

אמר ליה

שליח למוכר: הרי

את ונוולא

[כך היה שם האשה המשלחת]

אחי

[קרובים אתם]. ובודאי תתפשרו ביניכם.

ואפשר לפרש את כונת השליח בשני אופנים: האחד, איני מכניס עצמי לתנאי זה, ואני קונה בלי תנאי, אלא שאתם תתרצו ביניכם לאחר מכן, כיון שקרובים אתם. ולפי הצד הזה, כיון שהמוכר שתק, קיבל את דברי השליח, ומכר בלי תנאי.

והשני, שכוונתו לומר, הרי קרובים אתם ובודאי האשה השולחת אותי מרוצה מכל מה שאתה רוצה, וחל המכר בתנאי הזה.

אמר רבה בר רב הונא: כל

מקום שאומר השליח

"את ונוולא אחי", סמכא דעתיה

של המוכר שהשליח מסכים לדבריו,

ולא גמר ומקני

לו את הקרקע, אלא בתנאי שאם לאחר מכן יהיה לו מעות, הוא יוכל ליתן לה אותן, ולקבל בחזרה את הקרקע.

ולכן, אם המוכר מביא לאחר זמן את הכסף, אכן

ארעא הדרה,

חוזרת הקרקע למוכר.

אבל יש להסתפק:

פירי

שאכל הלוקח עד שהמוכר מביא לו את הכסף,

מאי,

מה דינם? האם גם אותם הוא צריך להחזיר, או לא.

וצדדי הספק הם: האם

ריבית קצוצה הוו,

כי כשהמוכר נותן לו את הדמים שקיבל, מתברר שלמעשה היתה כאן הלואה ולא מקח בתנאי, וממילא הפירות שהלוקח אכל, זה ריבית קצוצה,

ויוצאין בדיינין.

או דילמא,

רק

כי אבק ריבית הוו, ואין

יוצאין

בדיינין.

ולהלן הגמרא מבארת את הטעם שיש לומר שזה רק אבק ריבית.

אמר רבה בר רב הונא: מסתברא, כי אבק ריבית הוו, ואין יוצאין בדיינין.

וכן אמר רבא: כי אבק ריבית הוו, ואין יוצאין בדיינין.

אמר ליה אביי לרבה: משכנתא, מאי?

כלומר, אם הלווה משכן את שדהו למלוה, וכל זמן שהוא לא פורע את החוב, המלוה אוכל את פירות השדה ולא מנכה ללווה מהחוב, האם גם כאן זה רק אבק ריבית, או שזו היא ריבית קצוצה.

וצדדי הספק הם:

התם,

במעשה הנזכר,

טעמא מאי

זה רק אבק ריבית,

משום דלא קץ ליה,

הלוה לא קבע עם המלוה שיאכל את פירות השדה כל זמן שהוא לא נותן לו את הכסף, אלא מדעתו הוא אוכל את הפירות. וכל שלא קצצו בפירוש את הריבית, זו לא ריבית קצוצה .

ואם כן,

הכא נמי

במשכנתא, זה לא ריבית קצוצה, כי

לא קץ ליה,

לא קבעו ביניהם הלוה והמלוה את אכילת הפירות.

או דילמא, התם

הטעם שזה לא ריבית קצוצה, כי זה

זביני,

שאכילת הפירות היא בדרך מקח, שהרי המלוה ירד לשדה בתורת מקח .

ואם כן,

הכא

במשכנתא, זו ריבית קצוצה, כי זה אכילת פירות בדרך

הלואה.

אמר ליה

רבה:

התם,

במעשה הנזכר,

טעמא מאי,

מהו הטעם שנחשבת אכילת הפירות לאבק ריבית,

משום דלא קץ ליה.

ולכן,

הכא

במשכנתא,

נמי

זה אבק ריבית, כי

לא קץ ליה.

אמר רב פפי: עבד רבינא עובדא,

כשהיה מעשה כעין המעשה הנזכר, שאמר ליה זיל זבין לי ארעא וכולי,

וחשיב

כמה פירות אכל הלוקח,

ואפיק

הוציא מהלוקח את דמי ה

פירי

שאכל. כי סובר שזה ריבית קצוצה ויוצאה בדיינין.

דלא כרבה בר רב הונא,

שאמר לעיל שזה אבק ריבית.

וקל וחומר למשכנתא, שזו ריבית קצוצה .

אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא: הא משכנתא,

שהלווה משכן למלוה סתם, ולא

פירש לו שיאכל פירות , ואוכל פירות בלא נכייתא -

באתרא דמסלקי,

אם היה המנהג של אותו המקום, שאפילו אם לא הגיע זמן הפרעון, אם הלוה מביא למלוה את מעות הפרעון הוא צריך לקבלם ולהחזיר את המשכון ללוה . הרי כאשר

אכל

המלוה פירות

בשיעור זוזי

החוב, והלוה בא לפנינו ואומר איני רוצה שיאכל פירותי בריבית, ישומו פירות שאכל, ויטלם בחובו, ו

מסלקינן ליה

מהמשכנתא. כי החוב נפרע בזה שאכל פירות.

ואף על פי שרבא אמר לעיל שמשכנתא בלא נכייתא ולא קץ ליה, זה אבק ריבית, ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין, בכל זאת כאן, הוא יכול לדרוש את כספו, כי הוא אינו נחשב כמי שתובע מהמלוה את החזרת אבק הריבית, אלא תביעתו היא, כיון שהמלוה אכל את פירות המשכנתא סתם בשביל ההלואה, ולא פירש שאוכלם בתורת ריבית, הרי הלוה יכול לפרש את אכילת הפירות שהיא בשביל הקרן .

אכל

המלוה

טפי

משווי הקרן,

לא מפקינן מיניה

כי רבא סובר שזה אבק ריבית, ואבק ריבית אינה יוצאה בדיינין.

ולא מחשבינן משטרא לשטרא.

כלומר, אם הלוה חייב למלוה מעות בשטר אחר, לא מחשבים את מה שאכל יותר משווי הקרן, לומר שזה יהיה פרעון לחוב השטר האחר. כי כשהמלוה אכל את הפירות, ודאי לא אכל בשביל החוב האחר. ולהוציא ממנו את הריבית אי אפשר, כי אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין .

ובדיתמי,

המלוה אוכל פירות מקרקע שמשכנו לו אביהם בלא נכייתא.

ואם

אכל שיעור זוזי, מסלקינן ליה,

כמו בשאר בני אדם.

אכל טפי, מפקינן מיניה.

כי בית דין שבעיר הם אביהם של יתומים, והם מודיעים לכל אדם שאוכל פירות בלא נכייתא משדה של יתומים, שאחר שאכל בשווי הקרן נפרע החוב, ועליו להסתלק מהשדה, וממילא אם הוא ממשיך לאכול פירות, זה גזל, ומוציאים ממנו כדין גזלן.

ומחשבינן משטרא לשטרא,

מהטעם הנזכר .

אמר רב אשי: השתא דאמרת,

אם

אכל טפי

משווי הקרן

לא מפקינן מיניה,

כי אבק ריבית אינה יוצאה בדיינין.

אכל שיעור זוזי

של הקרן,

נמי לא מסלקינן ליה

מהמשכנתא

בלא זוזי.

ורק כשפורע לו החוב הוא מחזיר לו את השדה המושכנת.

מאי טעמא?

-

סלוקי

את המלוה

בלא זוזי, אפוקי

ריבית

מיניה הוא!

כי אנן סהדי שאכל את הפירות בתורת ריבית.

הוי אבק ריבית, ואבק ריבית אינה יוצאה

בדיינין

.

ומביאה הגמרא, כי מהטעם זה שאי אפשר לפרוע את החוב בזה שהמלוה אכל פירות: