Baba Metsia 60b — le Talmud en français

ומבארינן:

משום ד

על ידי שהוא מוזיל

קא מרווח לתרעא,

יורד המחיר אצל שאר המוכרים . [תרעא, שער]:

שנינו במשנה:

ולא יבור את הגריסין דברי אבא שאול וחכמים מתירין וכו'

:

ומבארינן:

מאן חכמים? רבי אחא

.

דתניא, רבי אחא מתיר בדבר הנראה

לעין, ויכול הלוקח לראות כמה הגריסין שווים יותר מחמת הוצאת הפסולת ומסכים לעלות בדמיהם כדי שלא יצטרך לבררם בעצמו:

שנינו במשנה:

אין מפרכסין לא את האדם וכו' ולא את הכלים

:

תנו רבנן: אין משרבטין,

אין זוקפים

את

שער

הבהמה

כשרביט כדי שתראה שמינה,

ואין נופחין בקרביים

הנמכרים באיטליז כדי שיראו גדולים,

ואין שורין את הבשר במים

כדי שיראה לבן ושמן.

ומבארינן:

מאי אין משרבטין

את הבהמה? כיצד מזקיפים את שערות הבהמה,

הכא

בבבל

תרגמו

, על ידי שמשקים את הבהמה

מיא דחיזרא,

מי סובין, שערותיה נזקפות, ועל זה אמרו במשנה שאין לעשות כן.

זעירי אמר רב כהנא

: שערות הבהמה נזקפות על ידי

מזקפתא,

שמקרצפים את שערותיה במגרדת.

שמואל שרא,

התיר

למרמא תומי לסרבלא,

לתפור חוטי משי סביב הבגד ליפותו.

רב יהודה שרא לכסכוסי קרמי,

לשפשפף בגדי צבעונים במי סובין.

רבה שרא למידק צרדי,

להדק את חוטי הבגד עד שיראו דקים.

רבא שרא לצלומי גירי,

לצייר על הבגד חיצים.

רב פפא בר שמואל שרא לצלומי דיקולי,

לצייר על הבגד סלים.

ומקשינן: איך התירו כל אותם אמוראים למוכרי בגדים ליפותם,

והא אנן תנן אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים

, ומתרצינן:

לא קשיא. הא

דמצינו שהתירו האמוראים למוכרים ליפות את מרכולתם מדובר

ב

בגדים

חדתי,

חדשים, שאין בכך אונאה וכל הרוצה להוסיף על מחירם מחמת נוים יוסיף,

ו

הא

דאסרו במשנתנו ליפות את הכלים, מדובר

ב

כלים

עתיקי

ם, שאם ייפה אותם עלולים הלקוחות לטעות בהם ולשלם עליהם כאילו הם חדשים.

שנינו במשנה: אין מפרכסים את האדם.

ומבארינן:

פירכוס דאדם, מאי היא?

כי הא דההוא עבדא סבא,

עבד זקן,

דאזל צבעיה לרישיה ולדיקניה,

שצבע בשחור את שערו וזקנו,

אתא

אותו עבד זקן

לקמיה דרבא,

ו

אמר ליה, זיבנן!

קנה אותי לעבד ,

אמר ליה

רבא: אני מעדיף לקחת עניים שישמשוני ולפרנסם, כמו ששנינו

"יהיו עניים בני ביתך".

לאחר זמן

אתא,

הזדמן העבד

לקמיה דרב פפא בר שמואל

, ו

זבניה

וקנאו רב פפא.

יומא חד אמר ליה

רב פפא לעבדו:

אשקיין מיא!

השקיני מים.

אזל,

הלך להביא מים, וניתזו המים על העבד, ו

חווריה לרישיה ולדיקניה,

הסירו המים את הצבע השחור מראשו וזקנו, ונתגלה שהוא זקן.

אמר ליה

העבד לרב פפא:

חזי, דאנא קשיש מאבוך.

ראה שאני זקן מאביך, שמואל.

קרי

רב פפא בר שמואל

אנפשיה

את הפסוק [משלי י"א] "

צדיק מצרה נחלץ

[רבא, שלא קנה את העבד]

ויבא אחר תחתיו

[רב פפא, שקנאו] ".

הדרן עלך פרק הזהב

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק חמישי - איזהו נשך" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - איזהו נשך

Оригинал главы פרק חמישי - איזהו נשך

הקדמה לפרק איזהו נשך

פרק זה עוסק בדיני ריבית.

איסורי ריבית נכתבו בתורה בשלשה מקומות:

בשמות פרק כב פסוק כד כתיב: אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך,

לא תשימון עליו נשך

:

בויקרא פרק כה פסוק לה - לו כתיב: וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו. אל תקח מאתו נשך ותרבית.

את כספך לא תתן לו בנשך

,

ובמרבית לא תתן אכלך

:

בדברים פרק כג פסוק כ - כא כתיב:

לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אוכל

, נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה'.

איסור ריבית הוא בין על המלוה בין על הלוה, ככתוב "את כספך לא תתן לו", וזהו האיסור על המלוה. ואילו במשנה תורה כתוב לא "תשיך" לאחיך, ופירשו חז"ל פסוק זה על הלוה, שלא יתן הלוה למלוה לנושכו בריבית.

א

.

ריבית קצוצה

,

ואבק ריבית

:

איסור ריבית נחלק לשנים: האחד אסור מן התורה, והשני אסרוהו חז"ל משום שהוא קרוב ודומה לריבית. איסור ריבית מן התורה קיים רק על ריבית שבאה דרך הלוואה, כלומר, שקצצו המלוה והלוה מראש תוספת על סכום ההלוואה. והיא ניתנת למלוה כ"אגר נטר", דהיינו, כתוספת שכר על המתנת המעות אצל הלוה. ובלשון המשנה, ריבית זו קרויה "ריבית קצוצה". אולם רבנן אסרו כל ריבית, אף אם היא באה דרך מקח וממכר, ולא נקצצה מראש, אלא שבאה דרך מקרי היוקר והזול שבשוק - מכל מקום אסור. ונקראת ריבית זו בלשון המשנה "אבק ריבית".

ב

.

חומרת ריבית דאורייתא

.

חמור דין המלוה בריבית של תורה מהמלוה בריבית דרבנן, בזה, ש"ריבית קצוצה יוצאת בדיינים". כלומר אם גבאה המלוה באיסור, כופין אותו בית דין להחזיר את הריבית - בדומה לדין הגזלן שחייב להחזיר את גזילתו [ונדרש בגמרא לקמן מפסוק]. ואילו "אבק ריבית" אינה יוצאת בדיינים. היינו, אם גבאה המלוה באיסור, אין בית דין כופים אותו להחזיר. ואמנם נחלקו הראשונים אם חייב על כל פנים להחזיר את הריבית בכדי לצאת ידי שמים [עיין לקמן סא עמוד א].

מלבד זאת יש היתירים מסויימים שנאמרו ב"אבק ריבית", שאינם קיימים ב"ריבית קצוצה", עיין להלן אות ד'.

ג

.

ריבית דרך הלואה

,

וריבית דרך מקח

.

ריבית דרך הלוואה, היא בין כשההלואה ופרעון הריבית הם במעות, כגון שהלווה מנה במאתיים, ובין כשההלואה ופרעון הריבית הם בחפץ, כגון שהלווה סאה חיטים וקצץ עבורה סאתיים. בשני האופנים הריבית - קצוצה, והיא ניתנת כשכר על ההלוואה, לכן היא אסורה מן התורה.

יש גם אופן נוסף של ריבית דרך הלוואה, האסור רק מדרבנן, והוא ריבית "סאה בסאה". היינו שהלווה נוטל בהלואה סאה פירות, ומתחייב להחזיר למלוה סאה פירות אחר, לאחר זמן, וחיישינן שמא יתייקרו הפירות בין זמן ההלואה לזמן הפרעון, ויהיה בזה משום אבק ריבית. ואולם מדאורייתא דבר זה אינו אסור, משום שאין הרווח וודאי, כי יתכן גם שיוזל מחיר הפירות או שיעמוד בשויו. ואין כאן קציצה של ריבית כלל. [ויש עוד סיבה להיתר, כי לגבי שעת ההלוואה, לא היתה בהתחייבות להחזרת הסאה תמורת הסאה, כל ריבית, ו"בתר מעיקרא אזלינן", ומותר מן התורה - ראשונים] רק כאמור מדרבנן נאסר הלואת סאה בסאה משום "אבק ריבית". ריבית זו שנויה במשנה שבסוף הפרק [דף עה עמוד א].

ריבית דרך מקח,

ריבית דרך מקח המדוברת במשנה הראשונה - היא בצורה של "פסיקה".

וכך היא הפסיקה, הלוקח מקדים ליתן מעות למוכר החיטים מיד בתחילת הקציר, כשמחיר החיטים זול, על מנת שיספק לו המוכר את החיטים במחיר זה, במשך כל השנה. ולרוב, כשמגיע זמן ההספקה, החיטים יקרים אז יותר מאשר שילם עליהם הקונה.

מן התורה דבר זה מותר משתי סיבות: א - מאחר ואין הריבית באה דרך הלואה כי אם דרך מקח, והתורה אסרה רק ריבית דרך הלוואה [כן כתב רש"י]. ב - מאחר ואין כאן ריבית וודאית, כי שמא יוזלו הפירות, או על כל פנים ישארו כמות שהם [כן כתב הריטב"א]. אך אף על פי כן, נראית עסקה זו כהלוואה בריבית, מאחר ומקדים הלוקח למוכר מעותיו כשעת הזול, לפני שיקבל מקחו, ומקבל תמורתן בשכר שהקדים לו מעות - פירות יקרים מהן, על כן אסרוהו חכמים.

אופן נוסף של ריבית בצורת מקח, נידון לקמן [דף סג ב ובמשנה בדף סה], והוא על ידי שהמוכר מייקר או מוזיל לקונה את המחיר.

מייקר לו את המחיר, על זה שהוא נותן לו את הפירות בהקפה. או שמוזיל לו את המחיר, בעד זה שמקדים לו הלוקח מעותיו עוד לפני שיספק לו את הפירות. והכלילו חכמים ריבית מסוג זה בכלל "אגר נטר", ואסרוהו.

ד. יש שני היתירים עיקריים ל"פסיקה" על פירות שבשוק: א - היתר של "יצא השער". ב - היתר של "יש לו". ונבארם בקצרה:

היתר יצא השער

: אם בשעת הפסיקה שבין הלוקח למוכר היה כבר השער חזק ויציב, באופן שאין עשוי עוד להתייקר. בכגון זה התירו חכמים לפסוק על הפירות, ולא חששו שמא יתייקרו. כי מאחר וכבר עתה יוכל המוכר במעות שקיבל להשיג בהרבה מקומות את הפירות, הרי זה נחשב כאילו יש לו כבר אותן פירות, וחל המקח עליהם, ומה שיתייקר, אנו דנים כאילו נתייקרו הפירות ברשות הלוקח.

היתר

"

יש לו

": אף אם לא יצא השער [או במקרה אחר, שאין השער מתיר לו], אם בשעת הפסיקה קיימים ברשות המוכר סך הפירות שפסקו עליהם, הרי זה נחשב כאילו חל המקח על אותן פירות, ומותר.

[היתר זה של "יש לו" נאמר גם על ריבית של "סאה בסאה" האמור לעיל, במשנה שסוף הפרק].

חלק מהדברים שלעיל מתבארים מתוך המשנה שלפנינו, ועיקרה של משנתנו, באה לבאר, מהי ריבית דרך הלוואה שאסרה תורה, ומהי אבק ריבית שאסרוהו חכמים.

מצינו בתורה, וכן בדברי חכמים, שני לשונות המגדירים "ריבית".

האחד מגדיר את הריבית כ"נשך", הנושך את הלווה, והשני מגדיר אותה בלשון "ריבוי", שמתרבה ממונו של המלוה על ידי נטילת הריבית מהלוה.

בלשון הכתוב בספר ויקרא [כה, לו לז] נאמר "אל תקח ממנו

נשך ותרבית

".

וכמו כן אמר שם הכתוב "את כספך לא תתן לו

בנשך

,

ובמרבית

לא תתן אכלך".

ושניהם אסורים מן התורה, כאשר הנשך והמרבית איסור אחד הם, אלא שיש בכתוב כפל לשון.

אך בדברי חכמים, מצינו חילוק בין "נשך", שהוא ביטוי של חכמים לגבי איסור ריבית מן התורה, ובין "תרבית", שהוא ביטוי של חכמים לגבי איסור ריבית מדרבנן.

ולכן, דנה המשנה:

מתניתין:

איזהו נשך,

שהוא לשון חכמים לגבי ריבית האסורה מן התורה,

ואיזהו תרבית,

שהוא לשון חכמים לגבי ריבית האסורה רק מדרבנן?

ומבארת המשנה:

איזהו נשך?

-

זה

המלוה סלע,

שהיא ארבעה דינרים,

ב

תנאי שיחזיר לו הלווה עבורם,

חמשה דינרין.

זהו אופן אחד האסור מן התורה, מפני שבא דרך הלוואה, ונקצץ מראש.

האופן השני הוא: כגון שהלווה

סאתיים

חיטין

ב

תנאי שיחזיר לו עבורן

שלש

סאין חיטין.

כל זה

אסור

מן התורה, והשתמשו חכמים לגבי איסור זה בלשון "נשך",

מפני שהוא,

המלווה,

נושך

על ידי קציצה זו את הלווה, בכך שמכריחו לשלם יותר מאשר קיבל ממנו.

איזהו "תרבית",

שהוא לשון חכמים לגבי ריבית שאינה אסורה אלא מדרבנן? -

זה

המרבה בפירות.

כלומר, האופן של תרבית הוא, שמרבה הלוקח את ממונו על חשבונו של המוכר, בדרך של פסיקה על הפירות במקח וממכר.

וממשיך התנא ומפרט:

כיצד?

איך ומתי, יש איסור של "פסיקה" על הפירות שהוא דרך ריבית.

ומביא התנא דוגמא של פסיקה, שתחילתה בהיתר וסופה באיסור:

לקח הימנו חיטין,

ראובן הלוקח, פסק עם שמעון המוכר, שיספק לו שמעון חיטין למשך ימות השנה,

בדינר זהב הכור.

כלומר, שילם ראובן לשמעון על כור חיטים דינר זהב, ששויו הוא כ"ה דינרי כסף.

וכן השער

כך היו החיטין נמכרים בשוק באותה שעה. ולכן, גם אם אין עתה חיטים לשמעון המוכר, יכול הוא להשיג עתה חיטים בשער הזה, במעות שקיבל מראובן, בכל מקום שירצה. והרי זה כמי שיש לשמעון חיטים בביתו, שפשוט הדבר, שיכול לפסוק עם ראובן שיתן לו אותם חיטים מעט מעט במשך השנה, וליטול עתה את כל הכסף עבורם.

והתועלת בכך היא, כי מאחר ויצא השער, אין המוכר נחשב כאילו לוה מעות מהקונה כדי שיעמיד לו חיטים במשך השנה [אפילו אם יתייקרו אז החיטים, וירויח הקונה על חשבון המוכר], אלא אנו דנים כאילו נגמר המקח מיד על החיטים שבשוק. ומעתה אין מקום לחשוש שמא יתייקרו החיטים, ויהיה בזה ריבית. עד כאן חלק ההיתר.

וממשיך התנא לבאר כיצד יש איסור בדבר, בהמשך:

אך אם כעבור זמן,

עמדו

[נתייקרו] ה

חטין,

ומחירן עתה בשוק הוא

בשלושים דינרים,

ולא בכ"ה, כאשר היו נמכרין עד עתה.

ואז,

אמר לו

ראובן הלוקח לשמעון המוכר:

תן לי חטיי

שפסקתי עמך, משום

שאני רוצה

למוכרן

עתה,

וליקח בהן

[בדמי החיטים שהתייקרו, ושוים עתה שלשים] -

יין.

וכאן מתחלק הדין, באופן זה: אם המוכר אכן יתן ללקוח חיטים בשווי שלושים, כפי שביקש, אין בזה כל איסור, מאחר ויצא השער בשעת הפסיקה, ונחשב המקח כאילו נגמר אז, וממילא נחשבים החיטים כאילו התייקרו ברשות לוקח, וכפי שהתבאר.

אך אם

אמר לו

המוכר לקונה: למה לך לקחת את החיטים, ולטרוח ולמכור אותם, כדי לקבל שלשים דינרים, ולקנות בהם יין בשלשים הדינרים?

במקום זה,

הרי חיטיך,

שפסקת איתי להעמיד לך, ששוים כיום שלושים דינרים,

עשויות עלי,

הנני מתחייב לך עבורן כסף

ב

ערך של

שלשים

דינרים, כפי ששווים החיטים היום. ו

הרי לך אצלי בהן,

במקום שלשים הדינרים שיש לך אצלי עבור החיטים, יהיה לך אצלי כנגדם פסיקה על

יין

בשווי שלושים דינרים.

הרי אם אכן היה לו יין, ניתן לו לעשות פסיקה חדשה על יין, בשיווי שלשים דינרים.

ו

אולם, כיון ש

יין, אין לו

למוכר החיטים, כדי שיוכל להעמיד עתה את פסיקת היין במקום החוב של שלשים הדינרים [עבור החיטים], אי אפשר להתייחס אל דבר זה כמו אל מקח, אלא נראה הדבר כנטילת ריבית, ולא כדרך מקח, וכפי שיבואר בגמרא.

זהו האופן של "מרבה בפירות", שאסור.

גמרא:

נאמר באיסור ריבית בספר ויקרא "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך". ומשמעות הכתוב היא, שיש שני סוגים של ריבית, א. "נשך" ב. תרבית". ושניהם הם ריבית מהתורה.

ומדייקת הגמרא את לשון המשנה:

מדשביק

[מכך שהניח] התנא

לריבית דאורייתא

, ולא רצה לפרש איזהו "תרבית" באופן שאין בה "נשך" מן התורה,

וקא מפרש

איזוהי תרבית רק באופן של ריבית

דרבנן.

מכלל

זה אתה למד, כי בריבית

דאורייתא,

לא מצא התנא מציאות של ריבית המוגדרת כנשך בלי תרבית, או ריבית המוגדרת כתרבית בלי נשך. ולדעתו,

נשך ותרבית

-

חדא מילתא היא!

ומקשינן:

והא,

הרי,

קראי כתיבי

"

נשך

-

כסף", "ריבית

-

אוכל".

ממה שהתורה חלקה את נשך ותרבית לשני לאוין, לאיסור נשך בכסף, ולאיסור תרבית באוכל, מבואר כי שני סוגים של ריבית הם מן התורה!

"נשך" - פירושו, ריבית הנושכת ומחסרת את הלווה, אף שהמלוה לא מרוויח מזה. ו"תרבית" - היינו שמתרבה ממון המלוה על ידי הפרעון מבלי שייחסר הלוה. ואם כן, מדוע סבור התנא כי נשך ותרבית מן התורה הם דבר אחד?!

ותמהינן על המקשה:

ותיסברא

[האם כך הנך סבור!]

דאיכא

[שקיימת] אפשרות שתהיה הריבית

נשך

כלפי הלוה,

בלא

שהיא תהיה

תרבית,

בלי רווח למלוה?

וכמו כן, האם הנך סבור, כי קיימת אפשרות של

תרבית,

רווח למלוה,

בלא נשך

אצל הלוה!?

הגע עצמך,

נשך בלא תרבית, היכי דמי?

כיצד היא אפשרית?

שמא תאמר, קיימת אפשרות שכזאת עקב השינוי היחסי של המטבעות. לפי שהמטבע ה"חזק" והקבוע הוא מטבע העשוי מהכסף, והמטבע ה"חלש" והנייד הוא מטבע נחושת.

וכיון שהשער של פרוטות הנחושת הוא שער נייד, המשתנה מפעם לפעם באופן יחסי למטבע הכסף, הרי אם היתה ההלואה בפרוטות נחושת, וחל שינוי בשער המטבעות בין שעת ההלואה לשעת הפרעון, תלויה ועומדת הריבית בנוסח של ההלואה, וכפי שדנה הגמרא עתה.

אי דאוזפיה,

אם נעמיד, במקרה שהלווה המלוה הלווה

מאה

פרוטות נחושת,

ב

תנאי שיחזיר לו

מאה ועשרים

פרוטות,

ו

מעיקרא,

בשעה שהלווהו,

קיימא מאה בדנקא,

היו שווים מאה פרוטות של נחושת כשווי מעה אחת כסף, שהיא שישית הדינר, ונקראת "דנקא".

ולבסוף,

בשעת הפרעון,

קיימי,

הוזלו פרוטות הנחושת באופן שכיום שווים

מאה ועשרים

פרוטות

דנקא

[מעה של כסף], ולכאורה, באופן כזה, רק

נשך,

חסרון ללוה,

איכא,

משום

דקא נכית ליה,

המלוה נושך ומחסר את הלוה, בכך

דקא שקיל מיניה

[שהוא לוקח מן הלוה]

מידי,

דבר, [עשרים פרוטות נוספות],

דלא יהיב ליה,

שאותו לא נתן לו המלוה.

ו

אילו

תרבית,

התרבות ממון, למלוה,

ליכא.

משום

דלית ליה רווחא,

אין לו שום רווח כספי מזה, כי מאחר שהוזלו הפרוטות, נמצא בסך הכל, כי

דנקא אוזפיה,

מעה כסף היתה ההלוואה שהלוהו, וגם בסך הכל, רק

דנקא שקיל מיניה,

ערך של מעה כסף הוא גובה ממנו היום, ולא יותר.

דוחה הגמרא:

סוף סוף,

גם במקרה הזה אין חילוק בין נשך ובין תרבית.

מקדימה כאן הגמרא חקירה יסודית בצורת הגדרת הריבית שאסרה תורה [ובחקירה זו תלויה גם ההלכה של פרוטות שהוזלו בין ההלואה לפרעון]:

כי יש שתי אפשרויות להגדיר את הריבית:

האפשרות האחת היא, להגדיר את הריבית לפי שעת הקציצה. שאם בשעת הקציצה ביניהם היתה הקרן בסך מסויים, הרי כל מה שיתווסף עליה, יקרא עליו שם ריבית לעולם, גם אם בשעת הפרעון נעשית התוספת לחלק מהקרן, משום מה.

[וכמו כן להיפך, אם לפי שעת הקציצה לא היתה כאן ריבית, אלא רק בשעת הפרעון נתהוותה ריבית, אין זו ריבית מן התורה, ומותר].

והאפשרות השניה היא, להגדיר את הריבית לפי "שעת הפרעון". שאם בשעת הפרעון, חלק מהסכום שקצצו ביניהם נעשה משום מה כ"תוספת" על הקרן, הרי גם אם בשעת ההלוואה לא היה בו משום ריבית, מכל מקום, אסור.

[והוא הדין להיפך, אם בשעת הפרעון אין התוספת מוגדרת כריבית, הרי היא מותרת, גם אם לפי שעת ההלואה, היתה כאן התחייבות לתשלום נוסף על הקרן].

ועתה, ממה נפשך, איך שרק תכריע בספק הנזכר, לא תמצא אפשרות של "נשך בלי תרבית".

אי בתר מעיקרא אזלת!

אם הנך מתייחס אל שעת הקציצה להגדרת הריבית, הרי במקרה הזה, זו היא ריבית ממש, על אף שלאחר מכן חל שינוי בערך המטבע. מאחר ובשעת הקציצה, כשהיו פרוטות הנחושת שוות מאה בדנקא, והוא התחייב בעשרים פרוטות נוספות, מוגדרת ההתחייבות הזאת כריבית!

ואם כן, בהתייחסות לשעת הקציצה,

הרי נשך, והרי תרבית,

גם הלוה נחסר עשרים פרוטות נוספות, וגם המלוה מרוויח אותן עשרים פרוטות?

ו

אי בתר בסוף אזלת!

ואם הנך מתייחס אל שעת הפרעון כשעה המגדירה את הריבית, אם כן,

לא נשך איכא, ולא תרבית איכא!

אין כאן ריבית כלל, לא מצד הלוה ולא מצד המלוה, מאחר והיום ערך המאה ועשרים פרוטות [דנקא], הוא כערך מאה הפרוטות [דנקא] שקיבל בהלוואה.

ואם כן, האיך סבור הנך לומר כי יש מושג של נשך בלא תרבית?

ותו!

גם על כוונתך לומר כי יש

תרבית בלא נשך

קשה -

היכי דמי?

מהו המקרה שבו מתחלק הנשך מהתרבית!?

אי דאוזפיה,

אם הלווה המלוה ללוה

מאה

פרוטות נחושת,

ב

תנאי שיפרע לו כמו כן

מאה,

ו

מעיקרא

בשעת ההלוואה

קיימי

היו שווים פרוטות הנחושת בערך של

מאה בדנקא,

מעה כסף שהיא שישית הדינר

, ולבסוף

בשעת הפרעון, התייקרו הפרוטות, ושווים עתה מאה פרוטות נחושת

בחומשא

[חמישית הדינר], ונמצא שהדנקא שוה עתה, בערך, שמונים ושלש פרוטות נחושת, ויש רווח למלוה כשבע עשרה פרוטות [בערך].

גם בזה יקשה, ממה נפשך: האיך שיטתך בריבית כעיין זו?

אי בתר מעיקרא אזלת!

אם הנך מתייחס אל שעת הקציצה, הרי

לא נשך איכא, ולא תרבית איכא!

אין כאן שום קציצה להחסיר ללוה או להרבות למלוה, שהרי בשעת ההלואה היא היתה מאה פרוטות נחושת, על מנת לפרוע מאה פרוטות נחושת, ואין כאן שום צד ריבית.

ו

אי בתר בסוף אזלת,

אם הנך מתייחס אל שעת הפרעון, אם כן, מאחר ובשעת הפרעון נתייקרו הפרוטות, באופן ששמונים ושלשה מהם [בערך] עולים לערך דנקא, נמצא כי אם יחזיר הלוה כל מאת הפרוטות שלוה, הרי הוא מוסיף בזה יותר ממה שקיבל. ובאופן זה,

הרי נשך, והרי תרבית,

יש בזה גם נשיכת הלוה, וגם תרבית למלוה!

אלא, אמר רבא

: מסקנת הדברים הם, כי

אין

אתה מוצא, לא

אופן של

נשך בלא תרבית,

ולא

אופן של

תרבית בלא נשך

כאשר הוכחנו עתה.

ובהכרח, צריכים אנו לבאר, כי

לא חלקן הכתוב

את נשך ותרבית [באומרו: כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך]

אלא

בכדי

לעבור עליו בשני לאוין.

שבכל גביית ריבית, עוברים על שני לאוין, הן מצד הנשך שבדבר, הן מצד התרבית שבדבר, ולכן כפלה התורה את האיסור בשני לשונות.

תנו רבנן

: בספר ויקרא [פרק כה] נאמר, "

את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך".

ומשמע, שהתורה תלתה את הלאו של "נשך" בהלוואת כסף, ואילו את הלאו של "ריבית" בהלוואת אוכל.

ודנה הברייתא:

אין לי

מקור מן הפסוק

אלא

לאסור איסור "

נשך" בכסף

[בהלוואת כסף], וכמו כן איסור

"ריבית" באוכל

[בהלואת אוכל], כגון סאה חיטין בסאתיים.

איסור "

נשך" ב

הלוואת

אוכל, מנין?

תלמוד לומר,

לכן נאמר בדברים [פרק כג] "לא תשיך לאחיך

נשך אוכל

". ריבתה התורה בזה איסור "נשך" גם בהלוואת פירות.

ועדיין מקור לאיסור "

ריבית"

בהלוואת

כסף מנין?

תלמוד לומר,

הרי נאמר בדברים [שם] "לא תשיך

נשך כסף".