Baba Metsia 5a — le Talmud en français

ומקשינן:

ולמאן דאמר

שבהודאה במקצת באופן של

"הילך", פטור

משבועת מודה במקצת, תיקשי -

אמאי איצטריך קרא למעוטי קרקע משבועה?

מדוע הוצרכנו [בשבועות מב ב] לדרוש מן הפסוק ולמעט שאין חיוב שבועה בתביעת קרקעות? והרי,

הא כל קרקע, הילך הוא!

הרי כל המודה על תביעת קרקע, הרי זה כאילו אמר 'הילך', היות ומיד עם הודאתו, הקרקע עומדת ברשות בעליה -

ואם כן, גם לולי המיעוט שאין נשבעין על הקרקעות, לא היה חיוב שבועה בקרקע מדין 'הילך'?

ומשנינן:

אמר לך,

אף על גב שכל המודה בקרקע הרי זה כאילו אמר 'הילך', מכל מקום,

איצטריך קרא,

צריך את חידוש התורה ש'אין נשבעין על הקרקעות', ל

היכא

למקרה שתבע ממנו שתי קרקעות, והתובע מודה לו בשדה אחת , ולמקרה

דחפר בה,

שחפר וקלקל את הקרקע שעליה הודה -

וכגון שחפר בה

בורות

[בור עגול],

שיחין

[בור ארוך וצר],

ומערות

[בור עם תקרה] , כי היות וקלקל את הקרקע, אין הודאתו נחשבת 'הילך', שהרי אינו משיב בשלמות את אותה הקרקע שקיבל .

אי נמי,

לכך צריך את המיעוט שאין נשבעין בקרקעות, ל

היכא דטענו,

שתבע ממנו גם

כלים ו

גם

קרקעות, והודה בכלים,

והלה הודה על תביעת הכלים ולא אמר עליהם 'הילך',

וכפר בקרקעות

. ועל מקרה זה חידשה התורה, שאף על פי שהודאתו היתה על מטלטלין [ועליהם לא אמר 'הילך'], אף על פי כן פטור משבועה, משום שכפר בקרקעות, ואין נשבעים על כפירת קרקעות.

תא שמע

להוכיח שהילך חייב שבועה, מהא:

דתני רמי בר חמא

-

כל שומר הטוען טענה הפוטרתו מלשלם, כגון שומר חנם הטוען 'נגנבה', או שומר שכר הטוען 'נאנסה', או שואל הטוען 'מתה מחמת מלאכה', הרי הוא חייב שבועה - וזוהי 'שבועת השומרים'.

וסובר רמי בר חמא, כי כדי שה

ארבעה שומרין

יתחייבו שבועה,

צריכין

שתהיה בטענתם

כפירה במקצת והודאה במקצת

, ואם אינם כופרים במקצת ומודים במקצת אינם חייבים שבועה - וארבעת השומרים הם:

שומר חנם, והשואל, נושא שכר, והשוכר!

וטעם הדבר הוא, משום שפרשת מודה במקצת נכתבה בתורה בתוך פרשת השומרים, ודרשו בגמרא שאין השומר מתחייב שבועה, אלא אם יודה במקצת ויכפור במקצת.

וכדי שתהיה הודאה וכפירה, צריך השומר לכפור בפרה אחת לגמרי, ולטעון שלא קבלה מעולם [או שיטען 'החזרתי לך'], ולהודות בפרה אחרת שהיא בידו, וחייב להחזירה [אבל טענת 'נאנסה' או 'נגנבה' או 'מתה מחמת מלאכה' אינה נחשבת לא כהודאה ולא ככפירה] -

ואם כן, נמצא שאין השומר נשבע על טענת 'נאנסה' או 'נגנבה', אלא אם כן תבע ממנו הבעלים שלש פרות, שבאחת מהן כפר, ועל אחת מהן הודה, ועל השלישית טוען נגנבה או נאנסה - ורק במצב זה, כיון שהיתה 'הודאה' ו'כפירה', חייב להשבע על טענת 'נאנסה' או 'נגנבה'.

ומוכיחה הגמרא:

היכי דמי?

כיצד הודה לו על פרה אחת?

לאו,

האם לא מדובר כאן באופן

דאמר ליה הילך,

זו פרתך שאני מודה לך עליה.

ומוכח, שגם באופן שאומר לו הילך, חייב בשבועת מודה במקצת!

ודחינן:

לא!

לעולם הילך פטור משבועה, וכאן מדובר שהשומר הודה ולא אמר הילך, וכגון

דאמר ליה

הבעלים לשומר:

שלש פרות מסרתי לך, ומתו כולהו,

כל השלש פרות

בפשיעה. ואמר ליה איהו,

השומר טען לבעלים:

חדא,

על פרה אחת שאתה תובע ממני אני אומר ש

לא היו דברים מעולם

, אלא מסרת לי רק שתי פרות.

וחדא,

הפרה השניה שאתה תובע,

מתה באונס,

ואני פטור מלשלם [ועל פרה זו חייב להשבע],

וחדא,

הפרה השלישית שאתה תובע,

מתה בפשיעה, דבעינא שלומי לך.

אני מודה שעלי לשלם לך עליה. ונמצא ד

לאו הילך הוא,

שהרי הפרה שהודה עליה, מתה, וכל הודאתו אינה אלא על חיוב דמיה.

ועתה ממשיכה הגמרא לדון לגבי דינו הראשון של רבי חייא, שהתובע מחבירו מאה זוז, והלוה מכחיש ואומר אין לך בידי כלום, וישנם עדים המעידים שאכן לוה הנתבע מן התובע, אלא שסכום ההלואה היה חמישים זוז בלבד, נותן לו חמשים זוז כמו שהעידו העדים, ועל החמישים הנותרים ישבע הנתבע שאינו חייב לו. ושבועה זו נלמדת בקל וחומר מ'מודה במקצת'.

תא שמע,

בוא ושמע ראיה, מהא

דתני אבוה דרבי אפטוריקי,

ששנה את דינו

דרבי חייא קמייתא,

באופן הפוך ממנו:

התובע מחבירו:

מנה

[מאה זוז]

לי בידך! והלה

מכחיש ו

אומר: אין לך בידי כלום

-

והעדים מעידים אותו שיש בידו חמשים זוז,

שיש עדים המעידים שאכן לוה הנתבע מהתובע, אלא שסכום ההלואה היה רק חמישים זוז -

יכול,

שמא תאמר,

ישבע

הלוה

על השאר,

על החמישים זוז הנותרים שהמלוה תובע ממנו [וכמו שחידש רבי חייא] -

תלמוד לומר,

בפסוק שהתחדש בו דין שבועת מודה במקצת,

"על כל אבדה, אשר יאמר כי הוא זה".

ומשמע מלשון 'אשר יאמר', שרק

על הודאת פיו,

שהוא מודה בעצמו על מקצת התביעה,

אתה מחייבו

שבועה,

ואי

ן

אתה מחייבו

שבועת מודה במקצת

על העדאת עדים,

שמעידים על כך שמקצת מתביעת המלוה היא נכונה. -

ומפורש מהלימוד בברייתא הזו, להיפך מדברי רבי חייא.

ותמהה הגמרא על עצם הקושיה מדברי אבוה דרבי אפטוריקי בברייתא, על רבי חייא:

וכי

מתניתא

[מדברי תנא הנשנים בברייתא]

קא רמית

[אתה מקשה]

עליה דרבי חייא?!

הלא

רבי חייא, תנא הוא

נחשב,

ופליג!

יש בידו לחלוק על דברי התנאים בברייתא.

אלא שעדיין טוענת הגמרא:

והא קרא קאמר!

הרי הוא הוכיח דין זה מלשון התורה, שמשמע ממנו שרק אם הודה בעצמו במקצת חייב שבועה. ומה יענה על כך רבי חייא?

ומשנינן:

ההוא

קרא, בא ללמד

למודה מקצת הטענה.

והיינו, גם רבי חייא מודה שהפסוק בא ללמדנו רק את עיקר הדין, שהמודה במקצת הטענה חייב שבועה - אלא שמדין זה אנו למדים בקל וחומר, שגם אם כפר הכל, ועדים העידו שחייב במקצת, הרי הוא חייב שבועה . [וכמו שלמדנו לעיל ג ב].

ועתה מבארת הגמרא:

ואבוה דרבי אפטוריקי,

כיצד הוא הוכיח מהפסוק שאין חיוב שבועה בהעדאת עדים, והלא גם רבי חייא מודה שהפסוק מדבר רק על מודה במקצת, אלא שלמד בקל וחומר להעדאת עדים. -

אמר לך: כתיב

'

הוא

'

וכתיב

'

זה

'. התורה האריכה בלשונה, וכתבה 'אשר יאמר כי הוא זה'. ואילו בא הפסוק רק כדי ללמד את דין מודה במקצת, די היה לו לכתוב לומר 'אשר יאמר כי הוא', או 'אשר יאמר כי זה'. ומכפילות הלשון של 'הוא ו'זה', יש ללמוד, כי קרא א

חד

בא

ל

למד את עיקר דין

מודה מקצת הטענה

שחייב שבועה,

וחד

קרא בא

ל

מעט

העדאת עדים,

ללמדנו

דפטור

משבועה.

ואידך,

רבי חייא, אמר לך, שאין כאן מיעוט להעדאת עדים, אלא -

חד

בא

ל

למדינו את עיקר דין

מודה מקצת הטענה

שחייב שבועה,

וחד

בא

למודה ממין הטענה,

ללמד שכדי להתחייב בשבועת מודה במקצת, צריך שההודאה תהיה באותו מין שהתובע טוען ממנו, אבל אם תבע ממנו חיטין, וכפר בחיטין והודה לו בשעורים, פטור . -

ואידך,

אבוה דרבי אפטוריקי, את דין

מודה ממין הטענה, לית ליה!

אינו סובר שצריך לחיוב שבועה שתהא ההודאה ממין הטענה. ולכך יכול הוא לדרוש מהפסוק שבהעדאת עדים אין חיוב שבועת מודה במקצת.

וסבר ליה

אבוה דרבי אפטוריקי

כרבן גמליאל.

דתנן: טענו חטין, והודה לו בשעורין, פטור, ורבן גמליאל מחייב

:

ההוא רעיא,

מעשה ברועה צאן,

דהוו מסרי

ליה כל יומא חיותא בסהדי.

שהיו מוסרים לו בכל יום צאן לשמירה, בפני עדים -

יומא חד,

יום אחד

מסרו ליה

את הצאן

בלא סהדי,

בלא עדים.

לסוף,

אמר להו,

בסוף היום אמר להם:

לא היו דברים מעולם!

היום לא קבלתי מכם צאן לשמירה. ולאחר מכן

אתו סהדי,

באו עדים,

אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו,

והעידו שהרועה אכל באותו יום שתי בהמות מצאן הבעלים -

אמר רבי זירא: אם איתא לדרבי חייא קמייתא,

אם ההלכה היא כרבי חייא, שעדים המעידים על חיוב במקצת הטענה מחייבים אותו שבועה על השאר כאילו הודה הוא עצמו במקצת, הוא הדין כאן, כיון שהעדים העידו שחייב להחזיר את דמי שתי הבהמות שאכל -

משתבע אשארא.

חייב הרועה להשבע על שאר הצאן שכופר בו ואומר לא היו דברים מעולם.

אמר ליה אביי: אם איתא,

וכי אם ההלכה כרבי חייא, האם גם כאן

משתבע

הרועה על השאר?

והא,

והרי כאן יש כאן עדים ש

גזלן הוא,

שהתברר בעדים שהוא שיקר במה שאמר לא היו דברים מעולם. והחשוד על הממון אינו יכול לישבע -

[אבל בדינו של רבי חייא, אין הוא נחשב כחשוד על הממון, כיון שרבי חייא אמר את דינו בהלואה, ושם יש סברא לתלות שסיבת כפירת הלוה היא אינו משום שהוא רוצה לגוזלו אלא משום שאין לו כסף לפרוע, ולכן הוא משתמט לזמן קצר עד שיהא לו ממה לפרוע, ומשום כך אינו חשוד על הממון והשבועה. ואף באופן שכופר בפקדון, יש סברא לתלות שהפקדון אבד לו, והוא משתמט לזמן קצר עד שימצא את הפקדון או עד שישיג כסף לשלם תמורתו - מה שאין כן כאן, שיש עדים שאכל שתי בהמות שאינן שייכות לו, וגזלן הוא, ולכן אינו יכול לישבע].

ומשנינן:

אמר ליה

רבי זירא לאביי: אין כונתי לומר שהרועה ישבע ויפטר, שהרי הוא חשוד על הממון ואינו יכול לישבע. אלא

שכנגדו קאמינא.

כונתי היא, שהתובע ישבע כמה בהמות מסר לרועה לשמור, ויטול ממנו - לפי שכך שנינו במסכת שבועות [מד ב], שאם נתחייב הנתבע שבועה, ואינו יכול להשבע משום שהוא חשוד על השבועה, תקנו רבנן שהתובע ישבע במקומו של הנתבע ויטול . - וכיון שהרועה נתחייב שבועה מדינו של רבי חייא, ואינו יכול להשבע מחמת שהוא חשוד, ישבע המפקיד ויטול את בהמותיו.

ומקשינן: הלא שבועה זו שנשבע הנתבע, אינה תלויה בדינו של רבי חייא, ד

השתא נמי דליתא לדרבי חייא,

גם אם ננקוט שאין ההלכה כרבי חייא,

נחייביה,

יש לחייבו שבועה

מ

כח

ד

ינו של

רב נחמן

-

דתנן,

כמו ששנינו במשנה במסכת שבועות - הטוען מחבירו

מנה

[מאה זוז]

לי בידך

, והנתבע משיבו

אין לך בידי,

ומעולם לא לויתי ממך,

פטור

הנתבע מלשלם -

ואמר רב נחמן,

אף שמעיקר הדין הכופר הכל פטור משבועה, מכל מקום תקנו חכמים ש

משביעין אותו שבועת היסת.

וחייב לישבע על כפירתו.

ואם כן, אף ללא דינו של רבי חייא, כיון שהרועה חשוד על השבועה, ולכן אינו יכול לישבע שבועת היסת שהטילו חכמי על כופר הכל - ישבע הבעלים כנגדו ויטול .

ודחינן: הרי כל

ד

ינו של

רב נחמן

שהכופר בכל חייב להשבע -

תקנתא היא,

הוא רק תקנה דרבנן, שהרי מדאורייתא כופר הכל פטור משבועה -