Baba Metsia 58b — le Talmud en français

והרי

איפכא מסתברא!

כי כאשר אין המקדיש חייב באחריות הקדשים הם יותר קרויים קדשי ה' מאשר קדשים שחייב המקדיש באחריותם, ולפי ההנחה של הגמרא עתה, שהחיוב הוא רק במקום שקרינן בו "בה', וכחש", יש לחייב בקרבן שבועה את הקדשים שאינו חייב באחריותם יותר מאלו שחייב באחריותם!

אמר ליה: איסמיה!

אם כן, אסיר אותה ממשנתי, ולא אשנה זאת עוד.

אמר ליה: לא!

אל תסיר ענין זה ממשנתך, אלא יש לך לתקנו, ולגרוס באופן שונה, כי ההנחה שהנחת שהפסוק "בה' וכחש" בא לומר שרק על קדשי שמים מתחייבים בקרבן שבועה, אינה נכונה.

אלא להיפך, בא הכתוב לומר, שהחיוב הוא רק לגבי כפירה בשבועה כלפי הדיוט, ולא כלפי שמים, והיינו, במקום שאני קורא בו "בעמיתו, וכחש". אלא שבא הכתוב ומרבה גם קדשים שחייב באחריותם, שיהיה דינם כדין ממון הדיוט.

ו

הכי קאמר: קדשים שחייב באחריותן, חייב,

משום

דאיתרבו מ"בה'

-

וכחש",

להיות כאילו היו ממון הדיוט.

ושאינו חייב באחריותן, פטור. דאמעיט מ"בעמיתו

-

וכחש".

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר אף המוכר ספר תורה מרגלית ובהמה אין להם אונאה

:

תניא, רבי יהודה אומר: אף המוכר ספר תורה, אין לה אונאה, לפי שאין קץ לדמיה.

וכן המוכר

בהמה ומרגלית, אין להם אונאה, מפני שאדם רוצה לזווגן.

הקונה בהמה מחפש את הבהמה המתאימה לזווג לבהמה אחרת שיש לו כדי שירכיבם יחד כצמד, לחרוש או למשוך עגלה, ומחפש דוקא בהמה המתאימה, כי בהמה חלשה שתהיה בצמד עם בהמה בריאה, תזיק

החלשה לבריאה.

וכן במרגלית, צריך הוא להתאימה למרגלית אחרת המשובצת יחד עמה.

ולכן אין בהם הונאה כאשר נוטל המוכר מחיר מופרז עבורם.

אמרו לו: והלא הכל,

גם בשאר דברים,

אדם רוצה לזווגן

ורבי יהודה

סבר:

הני חשיבי ליה, והני לא חשיבי ליה.

ועד כמה

לא תהא בהם אונאה?

אמר אמימר

: עד שתהיה האונאה

עד כדי דמיהם,

דהיינו, עד כפליים ממחירם.

תניא, רבי יהודה בן בתירא אומר: אף

המוכר סוס וסייף וחטיטום,

מגן,

ב

שעת

מלחמה, אין להם אונאה, מפני שיש בהן חיי נפש

:

מתניתין:

כשם ש

נאמר איסור

אונאה במקח וממכר, כך

נאמר איסור

אונאה בדברים.

ולמדו זאת חכמים, בגמרא, מהכתוב "ולא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלוהיך" [ויקרא כה יז].

כיצד היא הונאת דברים?

לא יאמר לו

אדם למוכר:

בכמה,

מהו מחירו של

חפץ זה? והוא אינו רוצה ליקח.

וכן

אם היה

חבירו

בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים!

ולא רק לבעל תשובה עצמו אסור להזכיר מעשה אבותיו,

אלא אף

אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך!

שנאמר

[שמות כ"ב]

"וגר

לא תונה, ולא תלחצנו".

גמרא:

תנו רבנן

: נאמר [ויקרא כה יז]

"לא תונו איש את עמיתו

ויראת מאלוהיך".

ב

איסור

אונאת דברים הכתוב מדבר.

מנין

אתה אומר

שפסוק זה עוסק

ב

איסור

אונאת דברים?

או אינו

עוסק

אלא ב

איסור

אונאת ממון!?

כשהוא אומר

[ויקרא כה יד]

"וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך,

אל תונו איש את אחיו",

הרי אונאת ממון אמור.

הא מה אני מקיים,

לשם מה נאמר

"לא תונו איש את עמיתו"?

על כרחך

ב

איסור

אונאת

דברים

הכתוב מדבר.

ומפרשת הברייתא:

הא כיצד?

אם היה

חבירו

בעל תשובה, אל יאמר לו זכור מעשיך הראשונים

, או

אם היה בן גרים, אל יאמר לו זכור מעשה אבותיך.

וכן

אם היה

חבירו

גר ובא ללמוד תורה, אל יאמר לו

: כיצד

פה שאכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים

בא ללמוד תורה שנאמרה מפי הגבורה?

אם היו יסורין באין עליו,

על חבירו, או

אם היו חלאים באין עליו, או שהיה מקבר את בניו, אל יאמר לו כדרך שאמרו לו חביריו לאיוב

בשעה שקיבל יסורים [איוב ד ו]

"הלא יראתך כסלתך, תקותך, ותום דרכיך

[אילו היית ירא את ה' באמת זה היה תקוותך],

זכר נא מי הוא נקי אבד

[אילו היית נקי לא היית אובד] " .

אם היו חמרים,

מוליכי חמורים,

מבקשין

לקנות

תבואה ממנו, לא יאמר להם לכו "אצל פלוני שהוא מוכר תבואה", ו

הוא

יודע בו

באותו פלוני

שלא מכר מעולם

, ואם יבואו אליו לקנות תבואה יתבייש בכך .

רבי יהודה אומר: אף לא יתלה עיניו על המקח

כאילו בכוונתו לקנותו,

בשעה שאין לו דמים

ואינו יכול לקנותו, כי על ידי כך שנראה לאנשים אחרים שדעתו לקנות את החפץ, יתכן שהם ימנעו מלקנותו, ונמצא מפסיד את בעל הבית ,

שהרי הדבר מסור ללב,

והוא יודע בעצמו אם כוונתו לקנות או להפסיד את בעל הבית, ולכך נאמר בסיום הפסוק "לא תונו איש את עמיתו, ויראת מאלהיך", לומר לך, הוי ירא מן היודע מחשבות, שהוא יודע אם כוונתו של האדם היא לטובה או לא.

ו

כן

כל דבר

מצווה או דבר איסור

המסור

ללב

שהוא תלוי בכוונת הלב

נאמר בו "ויראת מאלהיך"

.

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: גדול

איסור

אונאת דברים מ

איסור

אונאת ממון

,

שזה,

אונאת דברים

נאמר בו

[ויקרא כה]

"

לא תונו איש את עמיתו,

ויראת מאלהיך", וזה,

אונאת ממון,

לא נאמר בו "ויראת מאלהיך"

.

ורבי אלעזר אומר

: גדול איסור אונאת דברים מאונאת ממון, משום ש

זה

[אונאת דברים]

בגופו וזה בממונו.

רבי שמואל בר נחמני אמר: זה,

אונאת ממון,

ניתן להישבון. וזה,

אונאת דברים,

לא ניתן להישבון

,

תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים, כאילו שופך דמים

.

אמר ליה

רב נחמן:

שפיר קא אמרת, דחזינא ליה

לאותו שדברו בגנותו

דאזיל סומקא,

מסתלק צבע האדום בפניו

ואתי חוורא,

בא במקומו צבע לבן

אמר ליה אביי לרב דימי: במערבא,

בארץ ישראל,

במאי זהירי,

במה מדקדקין שלא ליכשל?

אמר ליה

רב דימי:

באחוורי אפי,

בהלבנת פנים,

משום

דאמר רבי חנינא: הכל יורדין לגיהנם, חוץ משלשה

,

והוינן בה: וכי

הכל

יורדים לגהינם

סלקא דעתך!?

אלא, אימא,

כך אמר רבי חנינא:

כל היורדין לגיהנם,

בסופו של דבר הם

עולים

ויוצאים ממנו,

חוץ משלשה

בעלי עבירה,

שיורדין

לגהינם

ואין עולין

משם.

ואלו הן: הבא על אשת איש, והמלבין פני חבירו ברבים

,

והמכנה שם רע לחבירו

.

ומקשינן: והלא חומר עוונו של

מכנה

שם לחבירו הוא בכך שמביישו, ואם כן,

היינו

אותו עוון של

מלבין

פני חבירו ברבים, ומדוע נמנו מכנה ומלבין כשתי עבירות נפרדות!?

ומתרצינן: אין איסורו של מכנה שם לחבירו רק מחמת בושתו של המכונה, אלא

אף על גב ד

כבר

דש ביה בשמיה,

והורגל בשם זה ואין פניו מלבינות, בכל זאת אם נתכוין המכנה להלבין פניו, הוא אינו עולה מהגיהנום.

שנינו במסכת שבת [נו א]: אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, כל האומר דוד חטא במעשה בת שבע אינו אלא טועה, שנאמר "ויהי דוד לכל דרכיו משכיל, וה' עמו". ומפרשת הגמרא, משום שכל היוצא למלחמת בית דוד, כותב גט כריתות לאשתו , ולא עבר דוד על איסור אשת איש.

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן

: