Baba Metsia 53b — le Talmud en français

ומנין שיכול לפדותו? -

דאמר רבי אלעזר: מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו

אפילו בירושלים

?

שנאמר

[דברים יד כד - כה]

"

וכי ירבה ממך הדרך

כי לא תוכל שאתו,

ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך

", ואין "שאת" אלא אכילה, שנאמר "וישא משאת מאת פניו".

ואם כן, כונת התורה לומר שאם אינו יכול לאוכלו, כגון שנטמא, מותר לפדותו. ואפילו בירושלים .

ואם כן, מעשר שני מעורב שנטמא יש לו פדיון, ומדוע בטל ברוב?

אלא,

מדובר

ב

מזון ה

לקוח בכסף מעשר שני.

שקנאו בירושלים, ויצא משם, ונטמא.

ומקשינן:

לקוח בכסף מעשר, נמי ליפרקיה?

דתנן,: הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא, יפדה.

האי תנא סבר

כרבי יהודה, דאמר

"הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא,

יקבר".

ואין קדושתו חמורה מספיק כדי לתפוס דמיו בפדיון .

ומקשינן:

אי

סבר כ

רבי יהודה, מאי איריא "יצא",

[מדוע העמדנו במעשר שיצא מחוץ לירושלים],

אפילו לא יצא נמי

אין לו פדיון?

אלא לעולם ב

מעשר

טהור, ומאי יצא

-

דנפול מחיצות.

כלומר - נפלו חומות ירושלים לאחר שנכנס לעיר, ושוב אין מעשר שני נאכל שם עד שיעמדו החומות. דבעינן - "לפני ה' תאכלנו" .

וגם אי אפשר לפדותו, לאחר שנכנס לירושלים, כיון שקלטוהו מחיצות. ואין לו תקנה אלא באכילה בין החומות.

ו

מקשינן:

האמר רבא

: דין

מחיצה לאכול,

[כלומר - הדין שאין מעשר שני נאכל בירושלים לאחר שנפלו החומות] הוא מ

דאורייתא.

אך דין

מחיצות לקלוט

[כלומר - שאם נכנס לירושלים, שוב אין לו פדיון אפילו חוצה לה, כיון שקלטוהו מחיצות] אינו אלא מ

דרבנן.

ו

אם כן,

כי גזרו רבנן כי איתנהו למחיצות,

אך

כי ליתנהו למחיצות

[כגון שנפלו]

לא גזרו רבנן,

ויש לו פדיון?

ומשנינן:

לא פלוג רבנן בין איתנהו למחיצות בין ליתנהו למחיצות

.

ולסיכום: באור דברי הברייתא "ושנכנס לירושלים ויצא" לפי תרוץ זה של הגמרא

:

מדובר במעשר שני טהור, שיש בו שוה פרוטה, שנכנס לירושלים בזמן שהחומות קיימות, ונפלו החומות. ובכהאי גונא, אם נתערב בחולין, בטל ברוב. כיון שאין לו מתירין על ידי פדיון.

אפשרות נוספת לבאר את דברי הברייתא:

רב הונא בר יהודה אמר רב ששת: חדא קתני. מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, שנכנס לירושלים ויצא.

ובמקרה זה, קליטת המחיצות מעכבתו מלהפדות על המעות הראשונות [כדברי חזקיה].

ומקשינן:

אמאי

חשיב כ"אין לו מתירין" ובטל ברוב

? וניהדר ונעייליה וניכליה

[יחזירנו לירושלים, ויאכלנו שם]?

ומשנינן: במקרה

דנפול מחיצות.

כדלעיל.

ומקשינן:

ונפרקיה

[יפדה אותו]?

ד

ה

א

אמר רבא, מחיצה לאכול דאורייתא, מחיצה לקלוט דרבנן.

ו

אם כן,

כי גזרו רבנן, כי איתנהו למחיצות

כי ליתנהו למחיצות לא גזרו רבנן?

ומשנינן:

לא פלוג רבנן.

כדלעיל.

ומקשינן:

אי הכי, מאי איריא "אין בו שוה פרוטה",

[מדוע העמדנו במעשר פחות משוה פרוטה]

אפילו יש בו

שוה פרוטה

נמי

אין לו פדיון, כדלעיל?

ומשנינן:

לא מיבעיא קאמר.

לא מיבעיא יש בו

שוה פרוטה, אין לו פדיון כיון

דקלטן ליה מחיצות, אבל אין בו

שוה פרוטה,

אימא לא קלטו ליה מחיצות

.

קא משמע לן.

אף במקרה זה אין לו פדיון אחר שקלטוהו מחיצות.

הגמרא מבארת מהו המקור לדין "שוה פרוטה" בפדיון מעשר:

תנו רבנן

: נאמר בתורה [ויקרא כז לא]

"

ו

אם גאל יגאל איש ממעשרו,

חמישיתו יוסף עליו

".

ודרשינן:

"ממעשרו"

-

ולא כל מעשרו.

[כלומר, לא כל המעשרות ראויים לפדיון].

ובא למעט:

פרט למעשר שני שאין בו שוה

פרוטה.

שאינו תופס פרוטה בפדיונו .

והנה, נחלקו האמוראים איזה חלק של המעשר צריך לשוות פרוטה:

איתמר: רב אמי אמר

: מעשר ש

אין בו

שוה פרוטה, אינו תופס פרוטה בפדיונו. אך אם יש בו שוה פרוטה - תופס בו פדיון, אף על פי שחומשו שוה פחות מפרוטה.

אך

רב אסי אמר

: מעשר ש

אין בחומשו

שוה פרוטה, [דהיינו שאינו שוה לפחות ארבע פרוטות] אינו בר פדיון .

וכן נחלקו כהאי גונא רבי יוחנן וריש לקיש:

רבי יוחנן אמר, אין בו.

רבי שמעון בן לקיש אמר, אין בחומשו.

ומקשינן:

מיתיבי,

שנינו בברייתא:

"מעשר שני שאין בו שוה פרוטה, דיו שיאמר: הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות".

כחזקיה. ואין מחייבים אותו להעלותו לירושלים, או להמתין עד שיצטרף אליו מעשר נוסף.

מדייקת הגמרא:

בשלמא למאן דאמר "אין בחומשו", היינו דקתני "דיו",

כלומר - השמיענו,

דאף על גב דבדידיה אית ביה

שוה פרוטה,

כיון דבחומשיה ליכא

שוה פרוטה, אינו נחשב, ודיו בכך שיפדה על המעות הראשונות. ואתי

שפיר

לשון הברייתא.

אלא למאן דאמר "אין בו", מאי

חידושא השמיענו במילה

"דיו"?

היה לו לומר - "אומר: הוא וחומשו מחוללים על מעות הראשונות"?

ומסקינן ב

קשיא

.

הגמרא מסתפקת בדין חומש האמור במעשר שני [ויקרא כז לא] "ואם גאל יגאל איש ממעשרו - חמישיתו יוסף עליו". כמה עליו להוסיף על פדיונו:

איבעיא להו: חומשא מלגיו,

כלומר - יחלק את הקרן לחמשה חלקים, ויוסיף עליה כשיעור חומשה. [כגון אם היה שוה עשרים, יוסיף ארבע].

או, חומשא מלבר

כלומר, על ארבעה רבעים יוסיף את החמישי מבחוץ. [כגון אם היה שוה עשרים יוסיף חמש]?

אמר רבינא, תא

ו

שמע,

מה ששנינו במסכת ערכין:

מי שהקדיש חפץ, ובא לפדותו,

"הבעלים אומרים בעשרים, וכל אדם בעשרים, הבעלים קודמין. מפני שמוסיפין חומש

על הקרן. ונמצא עשרים שלהם כעשרים וחמש. אך שאר כל אדם אינו מוסיף חומש.