Baba Metsia 52a — le Talmud en français

ורבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות לסלע,

שני פונדיונים לדינר

. דהיינו - שתות , כשיעור האונאה במקח.

ובגמרא יבואר מאי שנא דין אונאה במעות מדין אונאה במקח.

עד מתי מותר להחזיר

את האונאה במעות?

בכרכים, עד כדי שיראה לשולחני.

בכפרים

שאין בהם שולחני -

עד ערבי

שבתות.

כשבא להוציאה עבור צרכי שבת, אז ידע אם יקבלוה ממנו או לא .

ו

אם היה

הנותן

מכירה

שהיא אותה סלע שנתן לו

, אפילו לאחר שנים עשר חדש מקבלה הימנו

. ובגמרא יבואר שאינו חייב לקבלה מן הדין, אלא מידת חסידות היא.

ו

אם אינו רוצה לקבלה ממנו -

אין לו עליו

אלא תרעומת

.

ונותנה למעשר שני,

כלומר - מותר לפדות באותה סלע החסירה כדי שיעור אונאה, פירות של מעשר שני, בשיעור סלע יפה.

ואינו חושש

שמא דינה כמטבע שנפחת צורתו. כיון

ש

מי שאינו מקבלה בשוויה בתורת מטבע

אינו אלא נפש רעה.

[קמצן וצר עין].

גמרא:

במשנתנו שנינו - "כמה תהא הסלע חסרה ולא יהא בה אונאה". משמע - שהשיעורים שנאמרו במשנה אינם נחשבים כאונאה, עד שיותיר עליהם משהו.

ורמינהי,

[הקשתה הגמרא מהברייתא] -

"עד כמה תהא הסלע חסירה, ויהיה בה אונאה".

משמע להיפך, שאם נחסרה כשיעור הנזכר במשנה, יש בה דין אונאה?

אמר רב פפא, לא קשיא.

לעולם, יש לומר שאם חסרה כשיעור הנזכר במשנה, הויא אונאה.

ו

תנא דידן קא חשיב ממטה למעלה.

שאין אונאה עד השיעור, ולא עד בכלל.

ו

תנא ברא

[תנא חיצוני, ששנה את הברייתא] -

קא חשיב מלמעלה למטה.

דהוי אונאה עד השיעור הנזכר, ועד בכלל .

הנה בדין אונאה האמור במקח לא מצינו מחלוקת, ולכולי עלמא שיעורו בשתות. ואילו בדין אונאה האמור במטבע, נחלקו בכמה הוי אונאה.

ומקשינן:

מאי שנא ב

דין אונאה ד

סלע, דפליגי

בו בכמה הוי אונאה,

ומאי שנא בטלית

[דין אונאה האמור במקח וממכר]

דלא פליגי?

אמר רבא

: אכן נחלקו גם בטלית. אך

מאן

ד

תנא

ב

טלית,

שיעור אונאה בשתות,

רבי שמעון היא.

הנזכר במשנתנו, דשיעור אונאה במטבע אף הוא בשתות .

ואמנם התנאים החולקים עליו במשנה לענין מטבע, חלקו עליו גם לענין טלית.

אך

אביי אמר

: ב

טלית

לכולי עלמא שיעור האונאה בשתות. כיון ש

עד שתות מחיל איניש.

דאמרי אינשי, עשיק

-

לגביך.

[בגדים לגופך קנה אפילו ביוקר]

ושוי

-

לכרסיך

[מזון לאכילה - קנה בשויו ] .

ולכן אינו מקפיד אם קנה ביוקר, עד שתות.

אבל

סלע

[אם נתאנה במטבע], מקפיד אף בפחות משתות.

כיון דלא סגי ליה

[כיון שאינו יכול להשתמש במטבע פגומה זו]

לא מחיל

.

הגמרא דנה בגוף הדינים שנשנו במשנתנו:

גופא.

שנינו בתוספתא בענין זה:

עד כמה תהא הסלע חסירה ויהא בה אונאה?

רבי מאיר אומר: ארבעה איסרות

לסלע,

איסר לדינר.

רבי יהודה אומר: ארבעה פונדיונות

לסלע,

פונדיון לדינר.

רבי שמעון אומר: שמונה פונדיונות

לסלע,

שני פונדיון לדינר.

יתר על כן,

[לקמן יתבאר]

מוכרה בשויה

.

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה,

ולא נחוש שמא ישתמשו בסלע זה על מנת לרמות בו?

בסלע

שנפחת והולך, מותר לקיימו

עד

שהגיע לשיעור

שקל

[חצי סלע]. ואין חשש שמא ירמו בו, כיון שהפחת ניכר בו.

אך אם פחת יותר משקל, אסור לקיימו. כיון שאין הפחת שלו ניכר לגבי שקל [שהרי רחב הוא כסלע, ונראה לעין כאילו שוקל לפחות כשקל]. ויבואו לסחור בו בתורת שקל.

ו

בדינר

שנפחת והולך מותר לקיימו

עד רובע.

[לקמן יבואר השיעור המדוייק].

פחות מכן איסר, אסור.

[לקמן יבואר].

ובמטבעות אלו שאסרו לקיימם,

הרי זה לא ימכרנה, לא לתגר, ולא לחרם

[שודד]

, ולא להרג

[רוצח]

, מפני שמרמין בה את אחרים.

וכופים אותם לקבלה כמטבע מעולה .

אלא יקבנה, ויתלנה

כסגולה

בצואר בנו או בצואר בתו.

עד כאן דברי התוספתא.

והגמרא חוזרת לבאר דברי התוספתא, קטע אחר קטע:

אמר מר "בסלע עד שקל

, בדינר עד רובע".

מבארת הגמרא:

מאי שנא בסלע

שחסרונו מותר רק

עד שקל

[דהיינו מחצית מערכו],

ומאי שנא בדינר

שחסרונו מותר

עד רובע

מערכו?

אמר אביי, מאי רובע דקתני

גבי דינר -

נמי רובע שקל.

דהינו מחצית הדינר.

אמר רבא, דיקא נמי

כדברי אביי, שאין הכוונה לרובע דינר, אלא לרובע שקל -

דקא תני "רובע", ולא קתני "רביע". שמע מינה.

ומקשינן:

למה ליה למתלייה ל

שיעור חסרון

דינר ב

רובע

שקל?

היה לנו לומר בפשטות - בדינר עד מחציתו?

ומשנינן:

מלתא אגב אורחיה קא משמע לן, דאיכא דינר דאתי משקל.

כלומר - יש דינר הנוצר ממטבע של שקל שנחסר עד כדי דינר. ודינר זה מותר לקיימו.

ו

מסייע ליה ל

דברי

רבי אמי, דאמר רבי אמי: דינר הבא משקל מותר לקיימו,

ולהשתמש בו כדינר.

אך

דינר הבא מסלע

שנחסר עד כדי דינר,

אסור לקיימו.

כיון שהסלע היא מטבע עבה, יבואו לטעות בדינר זה ולהשתמש בו כשקל .

עוד שנינו בברייתא:

"פחות מכן איסר, אסו ר"

: מבארת הגמרא:

מאי קאמר

?

אמר אביי, הכי קאמר

: אם

פחתה

ה

סלע יותר מכדי אונאה

ב

איסר, אסור

להשתמש בה כסלע יפה.

אמר ליה רבא: אי הכי,

[שפחתה יותר מכדי אונאה] מדוע צריכה לפחות יותר באיסר, הא

אפילו

אם פחתה ב

משהו נמי

אסור להשתמש בה כסלע יפה ?

אלא אמר רבא

: כונת הברייתא לומר - אם

פחתה

ה

סלע איסר לדינר,

[1: 24, כרבי מאיר],

אסור

להוציאה, דהוי אונאה.

וסתמא

דברייתא,

כרבי מאיר.

תנן התם

במסכת כלים:

סלע שנפסלה, והתקינה

שיהא שוקל בה משקלות

, טמאה.

כלומר, מקבלת טומאה ככלי. שהרי עשאה כלי .

עד כמה תיפחת ויהא רשאי לקיימה?

לסלע, שני דינרים.

[דהיינו שקל. כדלעיל].

ואם נפחתה

פחות מכן, יקוץ.

[יחתוך את המטבע לשנים, שלא יבואו להשתמש בה כשקל].

ומספקא לן,

יתר על כן מאי?

כלומר, אם פחתה מסלע יותר מכדי אונאה, אך נשאר בה יותר משקל, האם מותר לקיימה, ולא נחוש שמא יבואו להוציאה כסלע מעולה?

אמר רב הונא

: בין אם נשאר בה

פחות מכן

-

יקוץ,

[שמא יבואו להוציאה כשקל], ובין

יתר על כן יקוץ

את היתר, ויעמידה על שקל. [שמא יבואו להוציאה כסלע] .

רק במקרה שנשאר בה שקל בדיוק מותר לקיימה כמות שהיא, ולהשתמש בה כשקל.

אך

רבי אמי אמר: פחות מכן יקוץ.

אך

יתר על כן

-

יקיים.

ואין אנו חוששים שמא יבואו להוציאה כסלע. כיון שהסלע מטבע גדול הוא, וניכר בו שנחסר ממשקלו.