Baba Metsia 47b — le Talmud en français

קונין

במרוקא,

כלי העשוי מגללי בקר, ואין הלכה כשמואל, אלא אין קונין במרוקא, ועל כן תיקנו לכתוב במנא "דכשר" ללמדנו שאין קונין במרוקא.

ומה שכותבים בשטר: במנא דכשר

למקניא

, הוא:

לאפוקי מד

עת

לוי.

דאמר

: חליפין נעשים

בכליו של מקנה.

ו

קא משמע לן

: אין עושים חליפין אלא בכליו של קונה, וזוהי משמעות הלשון שכותבים בשטר:

למקניא,

לקנות בו, כדרך לוקח הנותן דבר מה כדי לקנות חפץ.

ולא

אמרו:

לקנויי,

כי לשון "לקנויי", יכול להתפרש כמו לאקנויי, להקנות בו, כדעת לוי.

ומה שכותבים בשטר: במנא דכשר למקניא

ביה,

ומשמע מיעוט: בו ולא בדבר אחר.

רב פפא אמר

: "ביה" -

למעוטי מטבע,

שאין קונים במטבע.

ורב זביד

אמר,

ואיתימא

[יש אומרים] ש

רב אשי אמר

: "ביה" -

למעוטי איסורי הנאה,

שאין קונים בכלי האסור בהנאה.

איכא דאמרי: "ביה"

שכותבים בשטר,

אמר,

פירש,

רב פפא: למעוטי מטבע,

כדלעיל. ואף רב אשי סובר ש"ביה" בא למעט מטבע.

ו

"דכשר"

שכותבים בשטר, לאו למעוטי מרוקא הוא בא, אלא

אמר רב זביד ואיתימא רב אשי: למעוטי איסורי הנאה.

אבל מרוקא, לא אצטריך

למעט אותו, ולומר שאין קונין במרוקא, היות ודבר פשוט הוא שאין קונין במרוקא.

שנינו במשנה:

אסימון קונה את המטבע,

והמטבע אינו קונה את האסימון.

ומפרשינן:

מאי "אסימון"?

אמר,

פירש,

רב: מעות

פחותות ורעות,

הניתנות ב

תור

סימן ל

בלן

בית המרחץ,

כדי שידע, לפי מספר המעות, כמה באו לרחוץ בבית המרחץ, ולפי מספר הבאים - יחמם מים ויכין להם מגבות לאחר הרחיצה.

מיתיבי

מברייתא, על דברי רב:

נאמר בפרשת מעשר שני [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף, וצרת הכסף בידך, והלכת אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו. " ולמד רבי עקיבא [להלן בסוף הסוגיא] מלשון "וצרת הכסף" שאין מחללים פירות מעשר שני אלא על כסף שיש בו צורה.

אין מחללין מעשר שני על אסימון, ו

אין מחללין מעשר שני

על

מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ.

וממה ששנינו בברייתא שני דברים: אסימון ומעות הניתנות בסימן,

מכלל,

משמע,

דאסימון לאו

היינו

מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ!?

וכי תימא

: דין מעות הניתנות בסימן דסיפא, אינו דין שני בברייתא, אלא

פרושי ק

א

מפרש

סיפא לרישא, והכי קאמר: אין מחללין מעשר שני על אסימון, ומה הוא אסימון? - מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ.

והא לא תנא הכי,

בברייתא אחרת!?

דתניא:

מחללין מעשר שני על אסימון,

אלו הם

דברי רבי דוסא.

וחכמים

חולקים ו

אומרים: אין מחללין

מעשר שני על אסימון.

ושוין

רבי דוסא וחכמים,

שאין מחללין על מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ.

וממה שנחלקו רבי דוסא וחכמים באסימון, ולא נחלקו במעות הניתנות בסימן, מוכח שאסימון ומעות הניתנות בסימן, שני דברים הם, ותיקשי על רב שאמר: אסימון היינו מעות הניתנות בסימן לבית המרחץ!?

אלא, אמר,

פירש,

רבי יוחנן: מאי אסימון

ששנינו במשנתנו?

פולסא,

מטבע חלק שעדיין לא הטביעו בו את צורת המטבע.

ואזדא רבי יוחנן לטעמיה,

דברי רבי יוחנן שאסימון הוא "פולסא" - דבר שאין בו צורה, מתאימים לדברי רבי יוחנן להלן:

דאמר רבי יוחנן: רבי דוסא,

בדבריו לעיל,

ורבי ישמעאל,

בברייתא להלן,

אמרו דבר אחד.

רבי דוסא

-

הא דאמרן,

מה שכבר הוזכר לעיל, שרבי דוסא אומר שמחללין מעשר שני על אסימון.

ו

רבי ישמעאל מאי היא?

היכן שנינו בדברי רבי ישמעאל כדעת רבי דוסא?

דתניא

בברייתא: נאמר [דברים יד כה]: "ונתתה בכסף

וצרת הכסף בידך"

ולמדנו מכאן :

לרבות כל דבר הנצרר ביד,

ואפילו אסימון, ואין צורך דוקא במטבע שיש לו "צורה", כי ו"צרת הכסף" הוא לשון "צרורות כספיהם" [בראשית מב לה].

אלו הם:

דברי רבי ישמעאל,

וכדברי רבי דוסא, הסובר אף הוא, שמחללים מעשר שני על "אסימון" שאין בו צורה, כדברי רבי יוחנן לעיל.

רבי עקיבא אומר

: "וצרת הכסף" שאמר הכתוב, הוא מלשון "צורה", ויש ללמוד ממנו:

לרבות כל דבר שיש עליו צורה

פרט לאסימון שאין עליו צורה.

שנינו לעיל במשנה:

כיצד, משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות, אינו יכול לחזור בו, וכו'

וחוזרת ומביאה עתה הגמרא את דברי רבי יוחנן, שהובאו בדף הקודם:

אמר רבי יוחנן: דבר תורה, מעות קונות

את המטלטלים.

ומפני מה אמרו

חכמים שרק

משיכה

בלבד

קונה

את המטלטלים ולא מעות,

גזירה, שמא יאמר לו

המוכר לקונה "

נשרפו חטיך בעליה".

ודנה הגמרא בביאור דבריו:

מדוע יש לנו לחשוש להפסדו של הלוקח אם תיפול דליקה וישרפו החיטים בשעה שהם מצויים עדיין בידי המוכר? והרי

סוף סוף, מאן דשדא דליקא, בעי שלומי!?

הרי בסופו של דבר, מי שיבעיר את הדליקה יתחייב לשלם לקונה החיטים את כל היזקו, ואם כן, לא יגרם הפסד לקונה החיטים, ומדוע הוצרכו חכמים לתקן שלא יקנה את החיטים כל עוד לא משך אותם אליו!?

ומבארת הגמרא:

אלא,

לכך תיקנו חכמים שלא יקנו מעות,

גזירה שמא תפול דליקה באונס,

מאליה, מבלי שיהיה אדם האחראי לגרימתה, ולכן,

אי מוקמת להו,

אם נעמידם לחיטים

ברשותיה,

ברשות המוכר, עד שיבוא הקונה וימשכם אליו,

מסר נפשיה, טרח ומציל.

ימסור המוכר את נפשו כדי להצילם, שהרי עדיין הם שלו, ואם לא יצילם הוא יצטרך להחזיר לקונה את המעות שקיבל ממנו עבורם,

ואי לא,

אם לא נעמידם ברשות המוכר, אלא יקנו מעותיו של הקונה את החיטים גם אם לא משכם אליו,

לא מסר

המוכר

נפשיה, טרח ומציל.

אין הוא מוסר נפשו כדי לטרוח ולהצילם עבור הקונה.

ואילו

ריש לקיש אמר, משיכה מפורשת מן התורה

כמעשה קנין.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמא דריש לקיש?

דהיינו, מה הוא המקור מן התורה לדבריו?

אמר קרא

[ויקרא כה]: "

וכי תמכרו ממכר לעמיתך, או קנה מיד עמיתך,

אל תונו איש את אחיו". מלמד הכתוב "או קנה מיד עמיתך" על קנין משיכה, שהוא

דבר הנקנה מיד ליד,

שמושך הקונה בידיו את הדבר הנקנה מידיו של המוכר.

ומבארת הגמרא מדוע חולק רבי יוחנן על לימוד זה:

ורבי יוחנן אמר,

מה שאמר הכתוב

"מיד",

אין כוונתו ללמד על קנין משיכה. אלא הוא בא ללמד לגבי דיני אונאה, שבה עוסק הכתוב, ו

למעוטי קרקע,

שאי אפשר להעבירה מיד ליד, ולומר,

דלית ביה,

במכירת קרקע, דין

אונאה,

כיון שאינה נקחת מיד ליד.

וריש לקיש

ענה על טענתו של רבי יוחנן:

אם כן,

אם נאמר כדבריך שכוונת הכתוב רק למעט קרקע מדיני אונאה,

לכתוב קרא "וכי תמכרו ממכר מיד

עמיתך, אל תונו",

והיה די בכך למעט קרקע מאונאה, לפי שקרקע אינה מועברת מיד ליד.

זה שהוסיף ואמר הכתוב

"או קנה

מיד עמיתך",

למה לי!?

שמע מינה,

בא הכתוב המיותר ללמד

ל

קנין

משיכה".

והיינו, בא הכתוב המיותר כדי להסמיך את הקנין ל"מיד עמיתך", לומר שאין מטלטלים נקנים לקונה אלא רק משיצאו מיד המוכר ליד הקונה, שהוא קנין משיכה.

ורבי יוחנן,

הכתוב המיותר

"או קנה

מיד עמיתך",

מאי עביד ליה?

לאיזה ענין הוא דורשו?

מיבעי ליה לכדתניא

:

דתניא:

"וכי תמכרו ממכר, אל תונו".

אין לי

ללמוד מדברי הכתוב הזה

אלא

למקום

שנתאנה לוקח

על ידי המוכר.

אם

נתאנה מוכר

על ידי הקונה

, מנין

לי שגם כאן נוהג דין אונאה?

תלמוד לומר,

לכך הוסיף הכתוב ואמר,

"או קנה

מיד עמיתך, אל תונו", ללמד דבר נוסף, שגם הקונה לא יאנה את המוכר.

וריש לקיש,

הדורש מן הכתוב הזה שמשיכה קונה דבר תורה,

תרתי גמר מיניה.

את שני הדברים הוא לומד מהפסוק המיותר הזה. את דין אונאת המוכר על ידי הלוקח, הוא לומד מעצם דברי הכתוב "או קנה מיד עמיתך, אל תונו". ואילו את קנין המשיכה, הוא לומד מכך שהסמיך הכתוב את המילה "מיד" אל "או קנה", ולא הסמיכה אל "ממכר". שהרי יכול היה הכתוב לומר "וכי תמכרו ממכר ליד עמיתך". ומכך שהסמיך הכתוב את המילה "מיד" דוקא אל "קנה", משמע שבא הכתוב ללמד על דין הקנין הנעשה מיד ליד, שהוא קנין משיכה.

ומקשה עתה הגמרא על ריש לקיש, מדברי רבי שמעון [הנזכרים במשנתנו, בתחילת הפרק, בדף מד א], שהוא חולק על חכמים, הסוברים שאם נתן הקונה למוכר מעות שניהם יכולים עדיין לחזור בהם, ולדעתו רק המוכר, שהכסף בידיו יכול לחזור בו, ולא הקונה:

תנן: רבי שמעון אומר, כל שהכסף בידו

[דהיינו, רק המוכר, שקיבל את המעות לידיו],

ידו על העליונה,

שאם רוצה לחזור בו, מתבטל המקח, אך אם אינו חוזר בו, קיים המקח גם אם יחזור בו הקונה.

ומוכיחה הגמרא מכאן נגד דברי ריש לקיש: הרי לדברי רבי שמעון, רק

מוכר הוא דמצי הדר ביה,

הוא בלבד יכול לחזור מן המקח כל עוד לא משך הקונה את החפץ אליו, אבל ה

לוקח לא מצי הדר ביה.

אי אמרת בשלמא "מעות קונות

דבר תורה", ורק חכמים תיקנו שאפשר לחזור לפני המשיכה,

משום הכי, מוכר מצי הדר ביה, לוקח לא מצי הדר ביה.

דהיינו, שפיר יש לחלק בין חזרת המוכר לחזרת הלוקח, כי סובר רבי שמעון, שדיינו בכך שיתקנו חכמים שהמוכר בלבד יכול לחזור בו, כדי לגרום לכך שהוא יטרח להציל את החיטים מהשריפה. כי המוכר יחשוב בלבו, שכדאי לו לטרוח ולהציל, משום הצד שיתייקרו החיטים בעתיד, ואז הוא יוכל לחזור בו מהמקח ולהרוויח את התייקרות החיטים. ואין צורך להפקיע את המקח אם רוצה הקונה לחזור בו.

אלא,

אבל,

אי אמרת מעות אינן קונות

דבר תורה, כמו שסובר ריש לקיש,

לוקח נמי

ליהדר ביה,

שהרי מן התורה הוא לא קנה עד שימשוך, לדברי ריש לקיש!?

אמר לך ריש לקיש

: אכן,

אליבא דרבי שמעון, לא קאמינא,

לא אמרתי שמעות אינן קונות דבר תורה אלא משיכה, כי הוא סבור שמשיכה היא רק תקנת חכמים, ומעות הן הקונות דבר תורה, ולכן, לפי רבי שמעון דיינו שנפקיע את קנין המעות רק לגבי חזרת המוכר ולא לגבי חזרת הקונה.

כי קאמינא

לדברי, שמשיכה קונה דבר תורה ולא מעות,

אליבא דרבנן

אמרתי את דברי, ולכן, כל עוד לא משך, שניהם יכולים לחזור בהם מן התורה.

ועתה מקשה הגמרא לדברי רבי יוחנן:

בשלמא לריש לקיש,

הסובר שלפי רבנן, משיכה היא הקונה מן התורה,

היינו שאיכא בין רבי שמעון לרבנן,

שבזה עצמו הם נחלקו, אם משיכה קונה מן התורה או מעות קונות.

רבי שמעון סובר שרק המוכר חוזר, כיון שקנין המעות, לדעתו, הוא מן התורה, ודיינו להפקיע את קנין המעות מן התורה ולתקן שיוכל המוכר לחזור בו עד שיעשה הלוקח קנין משיכה, ולא להפקיע את קנין המעות לגבי חזרת הלוקח.

כי כל תקנת משיכה היא רק כדי שיטרח המוכר להציל את חיטי הלוקח בשעה שהם אצלו, ולכן, רק לגבי חזרתו של המוכר תיקנו חכמים שיוכל לחזור בו עד שימשוך הלוקח, שלכן הוא יציל את החיטים, שמא הם יתייקרו ויוכל לחזור מהמקח, ולהרוויח, אך אין טעם לתקן שיוכל הלוקח לחזור בו.

ואילו חכמים סוברים שרק משיכה קונה מן התורה, ולכן, לדעתם, כל עוד לא משך הקונה את החיטים, שניהם יכולים לחזור בהם.

אלא לרבי יוחנן,

הסובר שבין לרבי שמעון ובין לרבנן קנין משיכה הוא רק תקנת חכמים, ומן התורה מעות קונות לדברי שניהם, תיקשי:

מאי איכא,

מהו טעם המחלוקת,

בין רבי שמעון לרבנן!?

ומתרצת הגמרא:

איכא בינייהו,

טעם מחלוקתם הוא ב

דרב חסדא.

דאמר רב חסדא: כדרך שתיקנו

חכמים

משיכה במוכרין,

שיוכל המוכר לחזור בו מן המקח כל עוד לא משך הלוקח,

כך תיקנו

חכמים

משיכה בלקוחות,

שיוכל הלוקח לחזור בו לפני שמשך.

וטעמו של דבר, שמחמת אותה סיבה עצמה שתיקנו חכמים את חזרת המוכר לפני המשיכה, כדי שיטרח בהצלת החיטים, כך גם תיקנו שיוכל הלוקח לחזור, שדבר זה יגרום למוכר לטרוח בהצלת החיטים, משום שיחשוש המוכר שאם לא יצילם, יחזור בו הלוקח מן המקח מיד בראותו את הדליקה, ואז יהיה כל הנזק על חשבון המוכר.

רבי שמעון לית ליה דרב חסדא,

אלא הוא סבור, שדיינו בכך שנתקן את אפשרות החזרה של המוכר בלבד כדי לגרום לכך שהוא יטרח ויציל את החיטים.

רבנן אית להו דרב חסדא.

שהוסיפו חכמים סיבה נוספת שתגרום למוכר לטרוח ולהציל את החיטים, בכך שתיקנו שיכול גם הקונה לחזור בו, ולכן יציל המוכר את החיטים מחמת החשש שמא הלוקח יחזור בו כשיראה את הדליקה, ויהיה הפסד השריפה עליו.

ועתה מקשה הגמרא לדברי ריש לקיש:

תנן

בסוף המשנה: נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו,

אבל אמרו: מי שפרע מדור המבול, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו!

וטוענת הגמרא:

אי אמרת, בשלמא מעות קונות

דבר תורה,

משום הכי קאי,

לכן עומד החוזר בו מהמקח,

ב

קללת

"אבל

אמרו, מי שפרע מדור המבול, הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו".

אלא, אי אמרת מעות אינן קונות

דבר תורה, כדברי ריש לקיש,

אמאי קאי

מי שחור בו מהמקח,

ב

קללת "

אבל

אמרו מי שפרע מדור המבול הוא עתיד ליפרע ממי שאינו עומד בדיבורו"!? והרי המקח עדיין לא חל, כיון שמעות אינן קונות!

ומתרצת הגמרא: אכן המקח לא חל על ידי קנין מעות, ובכל זאת הוא מתחייב ב"מי שפרע",

משום דברים,

על כך שלא עמד בדיבורו שהסכים למקח.

אך תמהה הגמרא:

ובדברים,

על הפרת הבטחתו בדיבור גרידא,

מי קאי ב"אבל"!?

והתניא

: