Baba Metsia 46a — le Talmud en français

וחוזר

הראשון

ואומר: הרי הן,

פירות הללו,

מחוללין על מעות

חולין

שיש לי בבית,

ואינו מוסיף חומש, היות ואין הפירות שלו בשעת הפדיון.

ודייקינן:

טעמא,

הא דנותן לו את הפירות, הוא משום

דאין בידו מעות.

משמע,

הא אם יש בידו,

בגורן,

מעות, ליקני להו,

את המעות,

לאידך,

לחבירו,

במשיכה,

ופריק

[יפדה] את הפירות שברשותו,

דהכי,

להקנות לחבירו מעות,

עדיף

מאשר להקנות לו את הפירות,

דהוה

ליה,

חבירו,

נכרי

לגבי המעשר, ואינו מחוייב להוסיף חומש.

ואי אמרת: מטבע נקנה בחליפין,

מדוע מקנה בעל הפירות לחבירו את הפירות שבגורן, הרי יכול הוא להקנות לו את המעות!?

ואף שאין המעות בידו,

ניקנו ליה מעות להיאך אגב סודר

[שיקנה לו את המעות בקנין סודר] בכל מקום שהם,

ו

יחזור חבירו

לפרוק,

לפדות, את המעשר, במעות אלו, בלא חומש!?

אלא, שמע מינה ממשנה זו, אין מטבע נקנה בחליפין.

ודחינן: לעולם, מטבע נקנה בחליפין, ומה שאינו מקנה לו את המטבעות אגב סודר, הוא כגון

דלית ליה סודר

בגורן.

כל המטלטלין נקנים "אגב קרקע", שאם הקנה לחבירו קרקע בכסף, שטר או חזקה, יכול הוא להקנות לו אגב הקרקע את המטלטלים, ואינו צריך לעשות מעשה קנין נפרד במטלטלים.

ותמהינן: אף אם אין לו כאן סודר, מכל מקום, הרי יש לו קרקע,

ונקנינהו

למעות

נהליה,

לחבירו,

אגב קרקע!?

ומשנינן:

דלית ליה

לאדם זה,

קרקע,

ואינו יכול להקנות את המעות אגב קרקע. ותמהינן:

והא עומד בגורן קתני!?

הרי הוא עומד בגורן, שבו נמצאים פירותיו, ומדוע אינו יכול להקנות את המעות אגב קרקע זו!? ומשנינן: מדובר

בגורן שאינו שלו.

ותמהינן:

ו

כי אטו

איכפל תנא

וטרח

לאשמועינן

דינו של

גברא ערטילאי

[ערום ]

דלית ליה ולא כלום

, הרי דבר שאינו מצוי הוא!?

אלא לאו,

על כרחך

שמע מינה: אין מטבע נקנה בחליפין.

ומסקינן: אכן

שמע מינה,

אין מטבע נקנה בחליפין.

ואף רב פפא,

שאמר: מטבע נקנה בחליפין,

הדר ביה

[חזר בו] לומר: אין מטבע נקנה בחליפין.

א. שומר פקדון שמסר את הפקדון לשליח ונאבד הפקדון בדרך, חייב השומר באחריות הפקדון, לפיכך, אין השומר מחוייב למסור את הפקדון לשלוחו של המפקיד, שמא יאבד הפקדון, והשומר יפסיד.

וראיה לכך רב פפא חזר בו, ממעשה שהיה,

כי הא דרב פפא הוו ליה תריסר אלפי דינרי

בי חוזאי

[לרב פפא היו מופקדים שנים עשר אלף דינרים במקום שנקרא בי חוזאי].

אקנינהו

, רב פפא הקנה אותם מעות

לרב שמואל בר אחא, אגב אסיפא דביתיה

[מפתן ביתו], כדי שרב שמואל, שהזדמן לו ללכת לבי חוזאי, יביא משם את מעותיו של רב פפא.

כי אתא

רב שמואל בר אחא, מבי חוזאי עם המעות,

נפק

רב פפא

לאפיה

[יצא לקראתו] מרוב שמחה, על שהביא את מעותיו,

עד

מקום שנקרא

תווך.

וממה שהיה רב פפא צריך לטרוח להקנות את המעות בקנין אגב קרקע, ולא הקנה אותם בקנין סודר, שמע מינה: חזר בו רב פפא וסבר: אין מטבע נקנה בחליפין.

וכן

אמר עולא

כמאן דאמר:

אין מטבע נעשה חליפין.

וכן אמר רבי אסי: אין מטבע נעשה חליפין.

וכן אמר רבה בר בר חנה אמר

בשם

רבי יוחנן: אין מטבע נעשה חליפין.

איתיביה,

הקשה,

רבי אבא לעולא

האומר שאין מטבע נעשה חליפין, מברייתא:

הרי שהיו חמריו

[מנהיגי החמורים שלו]

ופועליו, תובעין אותו

את שכרם ומזונותיהם

בשוק,

ולא היו בידו מעות.

ואמר לשולחני: תן לי בדינר מעות

[פרוטות בשווה דינר]

ואפרנסם

[אתן להם את צרכיהם],

ואני אעלה לך,

אשלם לך,

יפה דינר וטריסית

[מעה קטנה ]

ממעות שיש

לי בביתי.

אם

אכן

יש לו

עתה

מעות,

הרי זה

מותר.

ואם לאו,

אם עתה אין לו מעות, הרי זה

אסור

משום ריבית.

ו

אם תאמר: מטבע נקנה בחליפין, אתי שפיר, כי כאשר יש לו מעות בביתו, אין כאן הלואה, ולא שכר המתנת מעות, אלא "חליפין", שהחליף מעותיו של השולחני באלו שבביתו, ומחמת דוחקו מכר לו את שלו בזול, לתת לו טריסית יותר.

אבל

אי סלקא דעתך: אין מטבע נעשה

חליפין,

הרי

הויא ליה הלואה, ו

אפילו אם יש לו מעות בביתו,

אסור

לעשות כן!?

אשתיק

עולא, ולא השיב לרבי אבא על קושייתו.

אמר ליה

רבי אבא לעולא:

דלמא,

אולי אפשר לתרץ את קושייתי כך:

אידי ואידי,

בין מעותיו של השולחני, בין מעותיו של בעל הבית, לא פרוטות ממש הן, אלא

בפרוטטות שנ

ינ

ו,

מעות של נחשת

ד

עדיין

ליכא עלייהו טבעא,

צורת מטבע.

ואידי ואידי "פירא" הוו

,

ומשום הכי נקנו

פרוטות אלו

בחליפין.

אמר ליה

עולא לרבי אבא:

אין,

אכן, כך יש לתרץ את הברייתא.

ודיקא נמי,

יש לדייק מלשון הברייתא שהיא מדברת ב"פרוטטות" ולא במטבעות ממש:

דקתני

בברייתא:

יפה דינר וטריסית, ולא קתני דינר יפה וטריסית

, משמע שאינו נותן לו דינר ממש, יפה ויוצא בהוצאה, אלא פרוטטות שהם יפים, שווים, דינר וטריסית.

ומסקינן: אכן,

שמע מינה

שהברייתא מדברת על "פרוטטות" ולא על מטבעות ממש.

רב אשי אמר: לעולם בדמים

ובפרוטטות,

אכן מדובר ב"פרוטטות", כמו שמשמע מלשון הברייתא: יפה דינר וטריסית, ולא קתני: דינר יפה וטריסית.

אך אין טעמו של דבר דוקא מחמת החלפת הפרוטטות אלו באלו, שמיד כאשר משך מן השולחני, הוא הקנה לו את הפרוטטות שבביתו כנגדן.

אלא, אפילו התנה עמו, לתת לו פרוטטות יפות דינר וטריסית, בתורת דמים, שלא הקנה לו פרוטטות מסויימות, אלא התחייב לשלם לו ממה שיש לו בביתו, אין כאן ריבית ושכר המתנת מעות.

שאפילו בתורת הלואה,

כיון דאית ליה

בביתו,

נעשה כאומר

: הלויני,

עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח.

ואין בזה איסור ריבית.

תא שמע,

ראיה ממשנה [קידושין כח א], שמטבע נעשה חליפין:

כל הנעשה דמים באחר, כיון שזכה זה, נתחייב זה בחליפין,

ומפרש לה ואזיל:

כל הנעשה דמים באחר,

ששנינו במשנה בקידושין,

מאי ניהו

[מה הוא]? -

מטבע.

קא סלקא דעתין, דהכי קאמר: כל הרגיל להיות ניתן בתורת דמים עבור חפץ אחר, דהיינו מטבע.

אם נתנו בעליו בתורת חליפין, ולא בתורת דמים, כיון שזכה המוכר במטבע, נתחייב הקונה באונסי החליפין בכל מקום שהוא, שאם מתו או נאבדו, הפסיד הלוקח, היות שבזכיית המוכר, חל המקח, ועל הלוקח לשלם למוכר את הדמים שפסק עמו.

ושמע מינה: מטבע נעשה חליפין,

ותיקשי ממשנה זו על מאר דאמר: אין מטבע נעשה חליפין!?

אמר,

תירץ,

רב יהודה

: משנה זו אינה עוסקת בדין חליפין במטבע, אלא בדין חליפין בכל המטלטלים חוץ ממטבע, ו

הכי קאמר

תנא דמתניתין: