Baba Metsia 44a — le Talmud en français

גמרא:

שנינו במשנה: החושב לשלוח יד בפקדון, בית שמאי אומרים חייב:

ומפרשינן טעמא דבית שמאי:

מנהני מילי

, שעל דיבור בלבד, הוא חייב?

דתנו רבנן

:

נאמר בתורה: "ונקרב בעל הבית אל האלהים [לשבועה] אם לא שלח ידו במלאכת רעהו.

על כל דבר פשע

", הרי שייתרה התורה תיבת "דבר", שהיה לה לומר: "על כל פשע"; ונחלקו בדרשת תיבה זו בית שמאי ובית הלל:

בית שמאי אומרים: מלמד

הכתוב שאמר "דבר":

שחייב על המחשבה

[דיבור] לשלוח יד בפקדון,

כמעשה

, וזה הוא שאמר הכתוב "דבר פשע", כלומר: דיבור של פשע.

ובית הלל אומרים: אינו חייב

במחשבה לבד,

עד שישלח בו יד

, ומשום

שנאמר

: "

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

", הרי משמע ששלח את ידו בפקדון, ולא שחשב לעשות כן.

אמרו להן בית שמאי לבית הלל: והלא כבר נאמר

: "

על כל דבר פשע

", ומשמע לרבות את החושב לשלוח יד.

אמרו להן בית הלל לבית שמאי: ו

אדרבה

הלא כבר נאמר

: "

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו

", ומשמע שליחות יד ממש.

שמצא תאמרו:

אם כן

שאין החושב לשלוח יד, חייב -

מה תלמוד לומר

: "

על

כל דבר פשע

", מה בא "דבר" לרבות!?

נאמר לכם:

שיכול

אם לא שאמר הכתוב: "על כל דבר פשע" -

אין לי אלא הוא

השומר עצמו ששלח יד בפקדונו, אבל אם

אמר לעבדו ולשלוחו

לשלוח יד - עבור המשלח - בפקדון,

מנין

שהוא חייב, ואף שבכל התורה כולה: "אין שליח לדבר עבירה".

לפיכך

תלמוד לומר

: "

על כל דבר פשע

", לרבות את האומר לשלוחו שישלח עבורו יד, ושלח, שהשומר חייב.

שנינו במשנה:

הטה את החבית

ונטל הימנה רביעית, ונשברה אינו משלם אלא רביעית:

אמר רבה

:

לא שנו

שאינו משלם את כולה

אלא נשברה

החבית ונשפך היין, שאין זה תוצאה ממעשהו,

אבל החמיצה

החבית שנטל ממנה רביעית,

משלם את כולה

, מדין מזיק.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

משום ד

גירי דידיה הוא דאהנו לה

[חיציו של השומר הם שהחמיצו את היין], כי על ידי שחיסר את החבית החמיצה, שכן דרך יין להחמיץ בכלי חסר.

שנינו במשנה:

הגביהה ונטל הימנה

רביעית ונשברה משלם דמי כולה:

אמר שמואל

:

לא נטל נטל ממש

, כלומר: זו שחייבה משנתנו את המגביה שנטל רביעית, אין החיוב דוקא כשאכן נטל הימנה רביעית,

אלא כיון שהגביהה ליטול, אף על פי שלא נטל

הרי הוא חייב על כולה, וכדמפרש טעמא ואזיל.

שואלת הגמרא:

לימא קסבר שמואל: שליחות יד אינה צריכה חסרון

, ומשום כך סובר שמואל, שאין הוא צריך לחסר את הפקדון בפועל, אלא די שיגביהנה על מנת לחסרה, שזה צריך אפילו למאן דאמר: "שליחות יד אינה צריכה חסרון".

אמרי

בני הישיבה לדחות:

לא

תוכיח מכאן שסובר שמואל: "שליחות יד אינה צריכה חסרון", ומשום ד

שאני הכא דניחא ליה דתיהוי הא חבית כולה בסיס להא רביעית

, [נוח לו שתהא החבית בסיס לרביעית שהוא רוצה לצרכו], כלומר: היות ונוח לו שתהא הרביעית שמורה בתוך החבית, הרי זה כמי שנטלה לצורכו וחזר והחזירה לתוך החבית, והרי זה חייב על הרביעית משום שליחות יד, ועל שאר החבית הרי הוא חייב משום שואל.

בעי רב אשי

:

הגביה ארנקי ליטול הימנה דינר

, ולא נטל,

מהו

שיתחייב על כולו לדעת שמואל, כשם שהוא חייב בחבית על כולה?

האם נאמר:

חמרא הוא דלא מינטר אלא אגב חמרא, אבל זוזא מינטר

[יין אכן לא משתמר אלא אגב יין אחר, אבל כסף משתמר הוא לבדו], ואם כן אין זה דומה לחבית.

או דילמא

: מכל מקום אף בזו ניחא לו שיהא הדינר בארנק, כי

שאני נטירותא דארנקי, מנטירותא דדינר

[שונה הוא שמירתו של ארנק הנראה מלא, משמירתו של דינר בודד] שהוא נוח יותר להיות נאבד, ואם כן דין ארנק כדין חבית. ומסקינן:

תיקו!

הדרן עלך פרק המפקיד

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק רביעי - הזהב" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0003L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0003L5" --- פרק רביעי - הזהב

Оригинал главы פרק רביעי - הזהב

המשנה הראשונה בפרק זה, עוסקת בדין מכירת מטלטלין, ומלמדת כלל, שרק משיכת המטלטלין [כמו כלי או פירות] על ידי הקונה, היא זו שפועלת את הקנין, ולא נתינת המעות לידי המוכר עבור החפץ הנקנה.

ולכן, כל עוד לא משך אליו הקונה את החפץ הנקנה, הרי גם אם כבר שילם הקונה את דמי החפץ, עדיין יש אפשרות [למוכר, או לקונה, או לשניהם, כפי שיבואר], להתחרט מהמקח, ולבטלו, אם ירצה.

כמו כן, מלמדת המשנה כי אם מחליפים שני אנשים ביניהם שני סוגים של מטבעות, סוג אחד שימושי והסוג השני שימושי פחות, נחשב המטבע הפחות שימושי כסחורה [הנקראת בדברי חכמים "פירי", פירות, והנקראים גם "מטלטלים"], והנותן אותו נחשב למוכר הסחורה, ואילו סוג המטבע השימושי נחשב לכסף ["מעות"], ומי שנותן אותו הוא הנחשב לקונה הסחורה, וכפי שתבאר המשנה.

ולפיכך, אם נתן אדם לחבירו סוג של מטבע פחות שימושי, הנחשב כ"פירי", והלה התחייב לו לשלם לו בתמורה מטבע שימושי, הרי חל הקנין כאשר משך אליו הלה את המטבע הפחות שימושי, וחל כאן קנין על ידי משיכת המוכר אליו את ה"סחורה", והוא חייב עתה לשלם את המעות עבור הסחורה שקנה.

אך מאידך, אם תחילה נתן בעל המעות השימושיות את מעותיו לבעל המעות הפחות שימושיות, הרי משיכת המטבעות השימושיות, הנחשבות כ"מעות", אינה גומרת את הקנין לקנות את המעות הפחות שימושיות, כי הן נחשבות לסחורה, ואפשר עדיין להתחרט ולבטל אותו.

החזון איש בהקדמתו לפרק הזהב, מגדיר את ה"מטבע", כדבר המשמש לשני אמצעים:

האחד, אמצעי לקביעת מחיר.

השני, אמצעי תשלום.

דבר המהווה אמצעי תשלום אך לא מהווה אמצעי לקביעת מחיר, או דבר המהווה אמצעי לקביעת מחיר אך לא מהווה אמצעי תשלום, אינו נחשב למטבע, אלא ל"פירי".

המוכר דבר לחברו, חייב הקונה ליתן לו את תשלומי החפץ במטבעות, אבל אינו יכול המוכר לקבוע חיוב תשלום בסחורה אחרת, אלא אם כן עשה זאת בקנין חליפין, ואז אין הסחורה האחרת נחשבת כתשלום עבור המקח, אלא נקנית לו בקנין חליפין!

כל ה"מטלטלין" נקראים בסוגיית הגמרא "פירות". מטבע של זהב, שהוא פחות שימושי, נחשב כ "פירי", ["מטלטלין"] ביחס למטבע של כסף שהוא שימושי יותר.

ומאידך, מטבע כסף נחשב כ"מעות" ביחס למטבע של זהב, היות ומטבע כסף "עובר לסוחר" יותר מאשר מטבע זהב.

מתניתין:

לפיכך, משיכת מטבע

הזהב

על ידי המתחייב לשלם עבורו מטבעות כסף, הרי היא

"קונה"

[מחייבת את הקונה אותה, לשלם תמורתה]

את

מטבע

הכסף

שהתחייב לשלם עבור הזהב, שהרי משיכת הפירות פועלת את הקנין, והלוקח מתחייב לתת את דמי המקח - שהם דינרי הכסף.

אבל מטבע

הכסף אינו קונה

[אינה מחייבת]

את

מוכר מטבע

הזהב

ליתנו לקונה, כי נתינת "מעות" גרידא אינה קונה את החפץ. וכן, מטבע של כסף, הוא "עובר לסוחר" יותר מאשר מטבע של נחשת, על כן, מטבע נחשת נחשב "פירי" ביחס למטבע כסף, שהוא כ"מעות" לעומת מטבע הנחשת.

לפיכך, משיכת מטבע

הנחשת קונה את

מטבע

הכסף, ו

אילו

הכסף אינו קונה את הנחשת.

מעות הרעות,

שנפסלו לשימוש,

קונות את

המעות

היפות,

שהן ראויות לשימוש, היות ו"מעות הרעות" הן כמטלטלין ביחס ל"מעות היפות".

ו

מעות

היפות אינן קונות את

המעות

הרעות,

ואם רצה, יכול הוא לחזור בו מן המקח, ככל נתינת "מעות" שאינה קונה את המטלטלין.

"אסימון" הוא חתיכת מתכת בגודל של מטבע, שעדיין לא הטביעו עליה את הצורה והציור הרגילים באותו מטבע.

"אסימון"

הוא כמטלטלין ו

קונה

במשיכתו

את המטבע, והמטבע אינו קונה את

ה

אסימון,

ויכול הוא לחזור בו מן המקח עד שימשוך את האסימון.

כל ה

מטלטלין קונין

במשיכתן

את המטבע, מטבע אינו קונה את המטלטלין

ויכול הוא לחזור בו עד שימשוך את המטלטלין.

כל המטלטלים קונין זה את זה,

וכיון שמשך אחד מהם, קנה חבירו את שלו.

כיצד

קונים מטלטלין - "פירות" את המעות, ומעות אינם קונות את הפירות?

משך

הלוקח

הימנו,

מן המוכר, את ה

פירות, ולא נתן לו מעות

קנה ו

אינו יכול לחזור בו,

היות ומשיכת הפירות קונה.

נתן

הלוקח

לו,

למוכר, את ה

מעות, ולא משך הימנו

את ה

פירות יכול

הלוקח וכן המוכר

לחזור בו

מן המקח.

ואף על פי שיכול הוא לחזור בו,

אבל,

מכל מקום,

אמרו

:

מי שפרע

[הקדוש ברוך הוא שנפרע]

מאנשי דור המבול,

והעניש אותם על מעשיהם,

ו

מי שפרע

מדור הפלגה,

הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו,

ולהעניש אותו.

רבי שמעון אומר

: חולק אני על תנא קמא הסובר שבין הלוקח ובין המוכר יכולים לחזור בהם אחרי נתינת המעות, כל זמן שלא משך הלוקח את הפירות.

אלא,

כל שהכסף בידו,

המוכר, שקיבל את הכסף לידו,

ידו על העליונה,

ורק הוא יכול לחזור בו, אם ירצה לקבל על עצמו קללת חכמים, שיפרע ממנו מי שפרע מדור המבול ומדור הפלגה.

אבל הלוקח, שאין הכסף בידו ולא הפירות, אינו יכול לחזור בו, ואם ירצה המוכר לקיים את המקח, על הלוקח לקבל את הפירות בעל כרחו, ואינו יכול לבטל את המקח.

גמרא:

מתני ליה רבי לרבי שמעון בריה,

רבי שנה לרבי שמעון בנו את משנתנו בנוסח הזה:

הזהב קונה את הכסף,

כמו ששנינו במשנתנו, שמטבע זהב נחשב "פירי" ביחס למטבע כסף.

תמה רבי שמעון, ו

אמר ליה,

לאביו:

רבי

[מורי], הרי

שנית לנו

ולימדת אותנו

בילדותיך

[בצעירותך]:

הכסף קונה את הזהב,

היות ומטבע כסף אינו חשוב כל כך, ונחשב כ"פירי" ביחס למטבע זהב, ולכן מתחייב הלוקח את הכסף לשלם תמורתו במטבע זהב.

ו

כי

תחזור

בך

ותשנה לנו בזקנותיך

ש

הזהב קונה את הכסף!?

אך רבי לא חזר בו ממה שלימד עתה את בנו, כי אכן רבי שינה את דעתו בזקנותו, וסבר שזהב קונה את הכסף.

ומפרשת הגמרא:

בילדותיה מאי סבר

רבי,

ובזקנותיה מאי סבר

רבי? מה היתה סברתו של רבי מתחילה, ומדוע הוא שינה את דעתו?

ומפרשינן:

בילדותיה סבר

רבי: כאשר מעריכים מטבע מול מטבע, כדי להחשיב אחד כ"פירות" ואחד כ"מעות", המטבע החשוב הוא "מעות", והפחות חשוב - "פירות".

על כן,

דהבא,

מטבע של זהב,

דחשיב, הוי "טבעא",

ומטבע ד

כספא, דלא חשיב

כל כך,

הוי "פירא"

[פרי] ביחס למטבע הזהב.

וקני ליה פירא,

משיכת מטבע הכסף

לטבעא,

את חובת התשלום במטבע הזהב.

אבל

בזקנותיה סבר

רבי: המטבע ה"חריף" לצאת בהוצאה, ו"עובר לסוחר", הוא נחשב "מעות" ביחס למטבע שהוא פחות חריף לצאת שנחשב כ"פרי".