Baba Metsia 42b — le Talmud en français

הרי

כל המפקיד על דעת אשתו ובניו

של נפקד

הוא מפקיד

, ואם מוסר שומר לשומר אחר שהוא מבני משפחתו, אין הוא חייב. שמא תאמר,

נימא לה לאימיה: זילי שלימי

[נאמר לאמו, לכי ושלמי], שהרי לא שמרה את הפקדון כדינו.

אמרה

[יכולה היא לומר] לזכותה: הרי "

לא אמר לי

בני

דלאו דידיה נינהו, דאקברינהו

" [לא אמר לי בני שאינם שלו אלא פקדון הם בידו, כדי שאקברם].

שמא תאמר,

נימא ליה

לנפקד:

אמאי לא אמרת לה

שפקדון הם בידך!?

אמר

[יאמר הלה] לזכותו: "סבור הייתי ד

כל שכן דכי אמינא לה דדידי נינהו, טפי

מזדהרא בהו

" [סבור הייתי שאם תחשוב ששלי הם, תיזהר בהם יותר].

אלא, אמר רבא: משתבע איהו, דהנהו זוזי אשלמינהו לאימיה

[נשבע הנפקד שמסר את הכסף לאמו].

ומשתבעא אימיה, דהנהו זוזי אותבינהו בקרטליתא, ואיגנוב

[ונשבעת אמו, שהיא שמה את הכסף בארגז, ונגנב],

ופטור

הנפקד מלשלם.

מעשה ב

ההוא אפוטרופא דיתמי, דזבן להו תורא ליתמי, ומסריה לבקרא, לא הוו ליה ככי ושיני למיכל, ומית

[מעשה באפוטרופוס של יתומים, שקנה עבורם שור בכספם, ומסרו האפוטרופוס לרועה, והתברר שלא היו לו לשור שיניים גדולות וקטנות כדי לאכול בהם, ומת השור].

אמר רמי בר חמא: היכי נדיינו דיייני להאי דינא!?

אם

נימא ליה לאפוטרופא: זיל שלים

.

הרי

אמר

[יאמר]:

אנא, לבקרא מסרתיה

[אני מסרתיהו לרועה], והיה לו להודיעני שאינו אוכל.

שמא תאמר,

נימא ליה לבקרא

[לרועה]:

זיל שלים

,

אמר: אנא בהדי תורי אוקימתיה, אוכלא שדאי ליה, לא הוה ידעינן דלא אכל

[אני שמתיו בין שאר השוורים, ושמתי לפניו אוכל כמו לכל השוורים, ולא ידעתי שאינו אוכל].

ותמהה הגמרא, מהו הנידון של רמי בר חמא:

מכדי

, הרי

בקרא

זה,

שומר שכר דיתמי הוא

[הרי שומר שכר של יתומים הוא הרועה], ואם כן

איבעי ליה לעיוני

[היה לו לבדוק אם השור אוכל] - כלומר: אכן פשיעה מצד הבקרא אין כאן, אבל הרי שומר שכר הוא הבקרא, ושומר שכר חייב בשמירה יתירה, ובכלל חיוביו הא גם החיוב לעיין אם השור שנמסר לו לשמירה אוכל את המאכל הניתן לו אם לאו, והיות והוא לא עיין, עליו לשלם!?

ומשנינן: אכן,

אי איכא פסידא דיתמי

, שכלפיהם הוא שומר שכר,

הכי נמי!

לו היו היתומים נפסדים מאי שימת הלב שלו, אכן היה צריך הרועה לשלם להם -

ו

מיהו,

הכא במאי עסקינן, דליכא פסידא דיתמי

, כיון

דאשכחוהו

היתומים

למריה דתורא, ושקול יתמי זוזי מיניה

.

דהיינו, הנידון שהובא לפני רמי בר חמא, היה באופן שהיתומים אינם נפסדים ממיתת השור כלל, ומשום שמצאו את המוכר של השור, והוא החזיר להם את המעות ששילם עבורו האפוטרופוס מכספם, כי מקח טעות היה, ולכן אין הרועה חייב לשלם ליתומים.

אך תמהה הגמרא:

אלא

מאחר שהיתומים לא נפסדו,

מאן קא טעין

[מי הוא התובע תשלומים], ומה הוא הספק בדברי רמי בר חמא מי ישלם!?

ומפרשינן:

מריה דתורא קטעין

: "

איבעי ליה

לאודוען

" [בעל השור הוא זה שתובע, על שלא הודיעוהו שאין לשור שמכר להם שיניים].

תמהה הגמרא:

מאי מודעינן ליה!?

והרי

מידע ידע דמקח טעות הוי

[מה יש להודיע לו, והרי יודע הוא בעצמו שמכר להם שור ללא שיניים].

ומשנינן: כאן מדובר

ב

כגון שהיה המוכר

ספסירא, דזבן מהכא ומזבין להכא

[מוכר השור היה סוחר בהמות, שקונה מזה ומוכר לזה באותו היום], ולכן לא ידע שאין לשור הזה שיניים, כיון שלא שהה השור ברשותו כלל.

ולכן, אילו היו מודיעים לו שאין לשור הזה שיניים, היה הוא שוחטו מיד, או שהיה מחזירו למי שמכר לו.

ועל תביעה זו של הספסירא הוא שדן רמי בר חמא.

הלכך

, מחמת שלא היה מוכרע אצל רמי בר חמא כיצד הדין, לכך הטיל רמי בר חמא פשרה ביניהם:

משתבע איהו דלא הוה ידע

[נשבע הספסירא שלא ידע בחסרון השנים],

ומשלם

לו ה

בקרא, דמי בשר בזול

[הרועה צריך לשלם לו את דמי השור לפי ערך של בשר בזול], ושיעור זה הוא ערך של שני שליש ממחיר בשר השור.

ומביאה עתה הגמרא מעשה שהיה עם

ההוא גברא, דאפקיד כשותא גבי חבריה

, שהפקיד אצל חבירו ירק כישות שעושים ממנו שכר.

הוה ליה לדידיה נמי כריא דכשותא

. אף לנפקד היה כרי של הכישות.

אמר ליה לסרסיה: מהאי רמי! אזל רמא מאידך!

ביקש הנפקד מהמשרת שלו להביא כישות מהכרי שלו ולהטילה לתוך הגיגית כדי לעשות ממנה שיכר [אך לא פירש לו שיש בידו כרי נוסף של כישות שאינו שלו ושלא יקח משם. והפועל שלא ידע מזה, נטל ירק מהכישות שהופקדה, ונתנה בתוך גיגית השכר של בעל הבית].

אמר רב עמרם: היכי נדיינו דייני להאי דינא!?

אם

נימא ליה לדידיה

[לנפקד]:

זיל שלים!

אמר

[יאמר]:

אנא, אמרי ליה: מהאי רמי!

[אני הרי אמרתי לו שיקח מכרי אחר שהוא שלי]!

שמא תאמר,

נימא ליה לסרסיה

[לפועל]:

זיל שלים!

אמר

[יאמר]:

לא אמר לי מהאי רמי, ומהאי לא תירמי

[לא אמר לי שאקח דוקא מזה ולא מזה].

הילכך, שניהם פטורים, והפסיד המפקיד.

ודנה הגמרא:

ואי דשהא שיעור לאיתויי ליה ולא אייתי ליה, גלי אדעתיה דניחא ליה

[אם היתה ערימת הכישות של בעל הבית קרובה ואילו ערימת הכישות של המפקיד היתה רחוקה, וראה הנפקד שהפועל משתהה משך זמן יותר מאשר היה ראוי לו לשהות אילו היה מביא מכריו שלו הקרוב, הרי הבין מכך שהפועל לוקח מכרי הפקדון וניחא לו בכך], ואם כן ישלם הנפקד!?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן:

בדלא שהא

הפועל!

ואכתי מקשינן:

סוף סוף מאי פסידא איכא!?

והא קא משתרשי ליה

[הרי הנפקד הרוויח על ידי הטלת כישות של חבירו את הכישות שלו, שנשארה שלימה כמות שהיתה] ואם כן צריך הנפקד מטעם זה לשלם למפקיד, ומה יש לדון כלל בתשלומים מטעם שומר!?

אמר רב סמא בריה דרבא

: הכא במאי עסקינן

דהוה שיכרא חלא

[החמיץ השכר], ונמצא שלא נהנה מכישותו של חבירו, ופטור הוא מלשלם.

רב אשי אמר

בישוב הקושיא האחרונה: הכא במאי עסקינן:

בכיסי

, שהיתה הכישות של חבירו גרועה, ולא השביח השכר כרצונו של הנפקד, וקשה בעיניו שהטילוהו לתוכו -