Baba Metsia 41b — le Talmud en français

הוסיף רבי יוחנן ואמר:

ואני

רבי יוחנן, תלמידו של רבי יוסי בן נהוראי -

אומר

לא כן, ו

אינה משונה

, ומפרש לה ואזיל.

ומפרשינן:

ומאי משונה

שאמר רבי יוסי בן נהוראי!?

כי אין צורך לכותבה ללמד דין שליחות יד כשם שצריכה שליחות יד האמורה בשומר חינם, ומשום ש

לא תאמר שליחות יד בשומר שכר, ותיתי

[נלמדנה]

משומר חנם

, וכך נלמדנה:

ומה שומר חנם שפטור בגניבה ואבידה

, אם

שלח בה יד חייב

אפילו באונסין,

שומר שכר שחייב בגניבה ואבידה, לא כל שכן

שיהיה חייב באונסיה אם שלח בה יד!?

אלא

למאי הלכתא כתבינהו רחמנא

[לשם מה כתבה התורה שליחות יד בשומר שכר], כדי

לומר לך: שליחות יד אינה צריכה חסרון

.

ומה שאמר רבי יוחנן:

ואני אומר אינה משונה

, הוא

כרבי אלעזר, דאמר: דא ודא אחת היא

[זה וזה אחת הם] כלומר: אינה משונה זו מזו.

ומפרשינן:

מאי

"

דא ודא אחת היא

", כלומר: למה נצרכה התורה ללמד שליחות יד גם בשומר שכר, ולא למדנוה משומר חינם!?

משום דאיכא למיפרך

על הלימוד משומר חינם:

מה לשומר חנם שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב

, וכמו שנאמר "אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים לרעהו"; כי היות ופטור הוא בגניבה, נמצא שפטר את עצמו כשטען טענת גנב, תאמר בשומר שכר שהוא חייב בגניבה, ואם טען טענת גנב ונמצא הגנב אינו חייב כפל, שהרי לא פטר את עצמו, אלא הודה בחיוב.

ומאן

רבי יוסי בן נהוראי -

דלא פריך

על הלימוד משומר חינם, הוא משום ד

סבר

:

שומר שכר חמור יותר, כי

קרנא

[תשלום קרן בלבד] שמשלם שומר שכר כשטען נגנבה אפילו

בלא שבועה, עדיפא

[חמורה יותר]

מכפילא

שמשלם שומר חינם כשטען נגנבה - רק

בשבועה

.

רבא אמר

: אפילו לרבי אלעזר שאמר: "דא ודא אחת היא", מכל מקום יש ללמוד ששליחות יד אינה צריכה חסרון, כי

לא תאמר שליחות יד

לחייבו על אונסין שיארעו בפקדון -

לא בשומר חנם ולא בשומר שכר, ותיתי משואל

שהוא שולח יד בפקדון [ברשות] וחייב על אונסין; וכך נלמדם:

ומה שואל דלדעת בעלים קא עביד, דשלח בה יד

[שמדעת בעלים הוא שולח יד בפקדון], כלומר: השימוש שהוא עושה בדבר השאול, הלוא מדעת בעלים היא, ובכל זאת

חייב

הוא על אונסין.

שומר חינם ושומר שכר

, שלא מדעת בעלים הם שולחים יד בפקדון,

לא כל שכן

שיתחייבו באונסין, לכששלחו יד בפקדון. ואם כן

למה נאמר

שליחות יד בשניהם:

חדא

מהם

לומר לך: שליחות יד אינה צריכה חסרון

.

ואידך: שלא תאמר

: "

דיו לבא מן הדין להיות כנדון

, [דיו לנלמד, דהיינו שומר חינם ושומר שכר, שיהיו כמלמד, דהיינו שואל] ",

מה שואל בבעלים

[שבשעת תחילת השאילה היו הבעלים עם השואל במלאכתו של השואל]

פטור, אף שומר חנם ושומר שכר בבעלים פטור;

לכך הוצרכה התורה לכתוב עוד פרשת שליחות יד, כדי ללמדנו שהשולח יד בפקדון חייב אף כשבעליו עמו.

ו

מפרשינן

למאן דאמר

רב -

שליחות יד צריכה חסרון, הני תרתי שליחות יד

האמורים בשומר חינם ושומר שכר

למה לי!?

והרי יש ללומדם משואל.

ומשנינן:

חדא, שלא תאמר דיו לבא מן הדין להיות כנדון

, וכדלעיל.

ואידך

פרשת שליחות יד לכך נכתבה,

לכדתניא

:

כתיב בפרשת שומר חינם: "

ונקרב בעל הבית אל האלהים

אם לא שלח ידו במלאכת רעהו" קריבה זו

לשבועה

היא!

אתה אומר לשבועה

ואינו מתחייב כשנמצא שהוא גנבו אלא כשנשבע,

או אינו אלא לדין

, ויתחייב הטוען טענת גנב אפילו שלא בשבועה, אם נמצא שגנבו.

נאמרה שליחות יד למטה

אצל שומר שכר,

ונאמרה שליחות יד למעלה

אצל שומר חינם,

מה להלן

גבי שומר שכר קריבה זו

לשבועה

היא, שאי אתה יכול לומר לחייבו על טוען טענת גנב, כי בפרשת שומר שכר לא נאמר דין טוען טענת גנב, והוא פטור עליה מכפל,

אף כאן

גבי שומר חינם

לשבועה

, ולמדנו שאין ה"טוען טענת גנב" ונמצא שהוא גנבו חייב, אלא אם כן נשבע תחילה.