Baba Metsia 40a — le Talmud en français

[

וכן אמר רב

: אפילו השביחו האחים את הנכסים בידים, וכמעשה זה ששתל האח, מכל מקום

השביחו לאמצע

, [שלא כדעת הסובר בבבא בתרא קמג ב, שלא אמרה המשנה שהשבח לאמצע, אלא כששבחו נכסים מחמת עצמן של נכסים].

אמר ליה אביי

לרב חסדא:

מי דמי

, וכי יש לדמות את נידון המשנה בבבא בתרא למקרה של מרי ואחיו!?

והרי

התם

במשנה בבבא בתרא -

גדולים גבי קטנים ידעי

, יודעים הם שסופם של קטנים ליטול מחצית מהנכסים,

ו

מתחילה כשעבדו

קא מחלי

גבי קטנים.

אבל

הכא

גבי מרי ואחיו -

מי לידע

מרי שיש לו אח

דליחיל

על עבודתו!?

אגלגל מילתא ומטא לקמיה דרבי אמי

[נתגלגל הפסק של רב חסדא ובא לפני רבי אמי].

אמר להם

רבי אמי:

והרי

גדולה מזו אמרו

גבי קרוב היורד לנכסי שבוי שאין לו חלק בנכסים כלל,

דשמין להם כאריס, השתא דידיה לא יהבינן ליה

, כלומר: אם בקרוב היורד לנכסי שבוי, שהוא יורד לשדה על דעת שלכשיבואו הבעלים יטלו את שלהם, הרי הוא מקבל כאריס; זה שעשה והשביח לדעת עצמו [שהרי לא ידע שיבוא האח], וכי לא ניתן לו כאריס!? והרי כל שכן הוא שיש לתת לו כאריס.

אהדרוה לקמיה דרב חסדא

[החזירו את דברי רבי אמי לרב חסדא],

אמר להו

רב חסדא:

מי דמי

ירידת רמי לנכסי אחיו, לירידת קרוב לנכסי שבוי, והרי משני טעמים יש לחלק ביניהם:

התם

גבי ירידת קרוב לנכסי שבוי - הרי

ברשות

בית דין

נחית

[ירד הקרוב לנכסי השבוי ברשות בית הדין], ואילו

הכא

ירידת מרי לנכסי אחיו - הלוא

לאו ברשות נחית

[לא שאל רשות מבית דין לירד לנכסי אחיו].

ועוד

: הרי

קטן הוא

האח,

ו

אף אם היה שואל רשות, לא היו מניחים לו, ד

אין מורידין קרוב לנכסי קטן

.

אהדרוה לקמיה דרבי אמי

[חזרו ואמרו את דברי רב חסדא לרבי אמי].

אמר להו

רבי אמי: כשסיפרו לי את המעשה

לא סיימוה קמי דקטן הוא

[לא הוסיפו לומר שאחיו של מרי קטן הוא].

מתניתין:

המפקיד פירות אצל חבירו

ועירבן הנפקד עם פירותיו,

הרי זה

הנפקד כשמחזיר לו,

יוציא לו חסרונות

, [יפחית לו מהכמות שהפקיד אצלו] כפי מה שהם רגילים להחסיר, משום רקבון ועכברים, שהרי חסרו משל המפקיד כשם שחסרו משל הנפקד.

וכמה חסרונות יוציא לו:

לחיטים ולאורז: תשעה חצאי קבין לכור

.

לשעורים ולדוחן: תשעה קבין לכור

.

לכוסמין, ולזרע פשתן: שלש סאין לכור

.

הכל לפי המדה

, כלומר: לכל כור יוציא שיעור זה, ואם היו כמה כורים יכפיל את החסרון במספר הכורים.

והכל לפי הזמן

, כלומר: השיעור האמור הוא לשנה אחת, ואם היו אצלו כמה שנים יכפיל את שיעור החסרון במספר השנים.

אמר רבי יוחנן בן נורי

לחלוק על שיטת חכמים שאמרו: "הכל לפי המדה":

וכי מה אכפת להן לעכברין

מה היא הכמות שהם אוכלות ממנו!?

והלא אוכלות

הן

בין מהרבה ובין מקמעא

אותו שיעור; כלומר: שיעור חסרון זה אינו משתנה בין כור אחד לעשרה כורין, שאם זה הוא שיעור אכילתן בשנה, לא יאכלו יותר משום שיש שם עשרה כורין.

אלא אינו יוציא לו חסרונות אלא לכור אחד בלבד

, כשיעור החסרון של כור, יוציא אפילו כשהפקיד אצלו כמה כורים.

רבי יהודה אומר: אם היתה מדה מרובה

, אם הפקיד אצלו מידה מרובה שהוא עשרה כורין בימות הגורן בקיץ כשהחטים יבשות, והוא מחזיר לו את הפקדון בימות הגשמים, כי אז

אינו מוציא לו חסרונות

כלל,

מפני שמותירות

[תופחות], ויתרון זה משלים את החסרון שנחסרו; כלומר: החיסרון שעל ידי אכילת עכברים מעשרה כורין אינו אלא כשיעור של שנים ושלשה כורין, ותפיחת החיטים של עשרה כורים משלים חסרון זה.

גמרא:

שנינו במשנה: לחטים ולאורז תשעה חצאי קבין לכור:

ותמהינן: והרי

אורז טובא חסר

, מחסיר הוא יותר מן השיעור ששנינו במשנה!?

אמר

תירץ

רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: באורז קלוף שנו

, ובאורז קלוף אכן השיעור הוא כפי שנתפרש במשנתנו.

שנינו במשנה:

לכוסמין ולזרע פשתן, שלש סאין לכור

:

אמר

פירש

רבי יוחנן אמר רבי חייא: זרע פשתן בגבעולים

שלו

שנו

.

תניא נמי הכי: לכוסמין ולזרע פשתן בגבעולין, ולאורז שאינו קלוף, שלשה סאין לכור

.

שנינו במשנה:

הכל לפי המדה

, והכל לפי הזמן:

תנא

בברייתא על שיעור החסרון המבואר במשנה:

כן לכל כור וכור, וכן לכל שנה ושנה;

וזו היא ששנינו: "הכל לפי המדה, והכל לפי הזמן".

שנינו במשנה:

אמר רבי יוחנן בן נורי

וכי מה אכפת להן לעכברים והלא אוכלות בין מהרבה ובין מקמעא:

תניא: אמרו לו

חכמים

לרבי יוחנן

בן נורי:

הרבה אובדות מהן, הרבה מתפזרות מהן

.

תנא

בברייתא:

במה דברים אמורים

שהוא מוציא לו חסרונות, כ

שעירבן עם פירותיו, אבל ייחד לו

למפקיד

קרן זוית

שהניח שם את פירותיו,

אומר לו

הנפקד למפקיד:

הרי שלך לפניך

, ואין עושה חשבון, כי כמה שחסרו חסרו.

ומקשינן:

וכי עירבן עם פירותיו מאי הוי!?

כלומר: אף כשעירבן עם פירותיו למה צריכים אנו ליתן שיעור קבוע לחסרון, והרי יש לקבוע את החסרון לגבי המפקיד לפי מה שחסרו בפועל -

ד

ליחזי לדידיה כמה הויין

, כלומר: הרי יודע הוא את הכמות שהיתה לו באותו מקום, ואת הכמות של פירות חבירו שהפקיד שם, ויבדוק כמה חסר משניהם גם יחד, ויחלק את החסרון באופן יחסי בינו ובין חבירו; [וכגון שכמות הפירות שלו כפולה משל חבירו, כי אז יחשב שליש מהחסרון לחבירו]. ומשנינן: משנתנו עוסקת

ב

כגון שהנפקד

מסתפק מהם

[מתערובת הפירות], ואין הוא יכול לידע כמה מן החסרון שנחסר הוא ממה שנסתפק, וכמה מן החסרון הוא מממה שנחסר על ידי העכברים והריקבון.

ואכתי מקשינן:

וליחזי כמה איסתפק

, יבדוק כמה הסתפק, וידע ששאר החסרון הוא חסרון רגיל, ויחלקנו באופן יחסי בינו ובין המפקיד!? ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון

דלא ידע כמה איסתפק

, שאינו זוכר כמה הסתפק.

שנינו במשנה:

רבי יהודה אומר: אם היתה

מדה מרובה, לא יוציא לו חסרונות מפני שמותירות: ומפרשינן:

כמה

היא

מדה מרובה

שאינו מוציא חסרונות?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עשרה כורין

.

תניא נמי הכי: כמה מדה מרובה, עשרה כורין

.

תני תנא קמיה דרב נחמן

לפרש את דברי רבי יהודה:

במה דברים אמורים

שהוא מוציא לו חסרונות, כגון

שמדד לו מתוך גורנו, והחזיר לו מתוך גורנו, אבל מדד לו מתוך גורנו, והחזיר לו מתוך ביתו, אינו יוציא לו חסרונות מפני שמותירות

.

ומשמעות הדברים היא: מידת הגורן היתה מידה גדולה מאשר מידת הבית, ולכן אם קיבל פקדון לפי מידת הגורן, ומחזיר לו באותה מידה עצמה, כי אז יוציא לו חסרונות; אבל אם מחזיר לו במידת בית שהיא קטנה יותר, כי אז לא יוציא לו חסרונות, משום שכבר החסיר לו במה שהחזיר לו במידה קטנה, ו"מפני שמותירות" הכוונה היא שמידת הגורן יתירה היא על מידת הבית.

אמר

תמה

ליה

רב נחמן לתנא:

וכי בשופטני

[בשוטים]

עסקינן, דיהבי בכיילא רבא ושקלי בכיילא זוטא

[וכי בטפשים אנו עוסקים, המפקידים במידה גדולה, וכשבאים הם ליטול את פקדונם נוטלים הם במידה קטנה] -

דלמא בימות הגורן קאמרת

, שמא לא היתה כוונתך לחלק בין מידה של גורן למידה של בית, אלא בין ימות הגורן לימות החמה, וכך היא כוונתך:

במה דברים אמורים שמדד לו

[הפקיד אצלו] תבואה

בימות הגורן

כשהתבואה יבשה,

והחזיר לו

את פקדונו

בימות הגורן; אבל מדד לו בימות הגורן, והחזיר לו בימות הגשמים, אינו יוציא לו חסרון מפני שמותירות

בימי הגשמים, שהתבואה תופחת בימות הגשמים מלחלוחית הגשם והקור; ונמצא, שכאשר מחזיר הוא לו את אותה הכמות שהפקיד, אין הוא מחזיר לו את כל התבואה, שהרי חלק ממה שמחזיר לו אינו אלא אויר, ושיעור החסרון מן התבואה עצמה הוא שוה לשיעור החסרון שדרך תבואה להחסיר.

אמר

תמה

ליה רב פפא לאביי

:

אם כן

כדברי רב נחמן שבימות הגשמים התבואה תופחת - כשנתן תבואה בכד בימות החמה והגיעו ימות הגשמים

לפקע כדא

[ייפקע הכד] שהרי התבואה תופחת!?

ומשנינן: אכן

הוה עובדא ופקע כדא

[מעשה היה בתבואה שניתנה בכד שפקע הכד בימות הגשמים].

איבעית אימא

: תבואה הנתונה בדוחק בכד שאני,

משום איצצא

[דוחק], כלומר: דוחק התבואה מונע את תפיחתה, ולכן אין הכד פוקע.

מתניתין:

המשנה הקודמת עסקה בשיעור שמפחית הנפקד מפקדונו של המפקיד בגין רגילות הפקדון להחסיר בפקדון יבש כגון חיטים ואורז; ומשנה זו - שהיא הסיפא של המשנה הקודמת - עוסקת בשיעור שהוא מפחית לו בפקדון לח; וכשם שהרישא עוסקת באופן שעירב הנפקד את הפקדון עם שלו, וכמבואר בגמרא לעיל, כך הסיפא עוסקת באופן זה.

יוציא לו

הנפקד למפקיד, כלומר: כשמחזיר הנפקד למפקיד את פקדונו, יפחית לו הנפקד

שתות

ממה שהפקיד,

ליין

שהפקיד אצלו, ומשום שכשיעור זה בולעים הקנקנים.

רבי יהודה אומר: חומש

יפחית לו.

יוציא לו שלשה לוגין שמן למאה

לוגין שהפקיד אצלו, דהיינו:

לוג ומחצה שמרים

, כלומר: חשבון זה הוא, כשהפקיד אצלו שמן מעורב בשמרים, ועירבו הנפקד עם שמנו ושקעו השמרים ושקטו והם בתחתית החבית, ולכן יפחות לו מכמות השמן המזוקק שהוא מחזיר לו, לוג ומחצה בגין השמרים שהיו מעורבים בשמן, ושיעור זה הוא למאה לוג.

ועוד מוציא הוא

לוג ומחצה בלע

של הקנקנים, שנבלע משל המפקיד שיעור לוג ומחצה לכל מאה ולוג.

אבל

אם היה

ה

שמן מזוקק

בשעה שהפקידו המפקיד, כי אז

אינו יוציא לו

הנפקד למפקיד

שמרים

.

ו

אם היו

ה

קנקנים ישנים

שהם ספוגים ואינם בולעים יותר,

לא יוציא לו בלע

.

רבי יהודה אומר: אף המוכר שמן לחבירו מזוקק כל ימות השנה, הרי זה

הלוקח

מקבל עליו לוג ומחצה שמרים למאה

לוג, כלומר: המוכר לחבירו שמן סתם, והוא מספק לו את הסחורה מתוך חביותיו לאורך ימות השנה, והשמן שנותן לו המוכר הוא מזוקק, הרי המוכר פוחת לו מהשיעור שמכר לו: לוג ומחצה למאה לוג, בשביל השמרים, שאותם נותן הוא ללוקח בנפרד.

גמרא:

שנינו במשנה: יוציא לו שתות ליין, רבי יהודה אומר חומש:

ו

מפרשינן ד

לא פליגי

תנא קמא ורבי יהודה, אלא

מר כי אתריה, ומר כי אתריה

[כל אחד אמר את שיטתו בהתאם לחביות שהיו נהוגות במקומו], כי:

באתריה דמר

תנא קמא -

חפו בקירא

[היו טחים את חביות היין בשעוה מבפנים],

ולא מייץ טפי

[ואינו בולע יותר מאשר שתות], ואילו

באתריה דמר

רבי יהודה -

חפו בכופרא

[היו טחים את החביות מבפנים בזפת]

ומייץ טפי

[ומשום כך היו הקנקנים בולעים יותר], ומגיע עד חומש.

איבעית אימא

לפרש, שהחילוק בין החביות אינו בחומר שטחים אותו מבפנים, אלא

משום גרגישתא

[הקרקע ממנה עשויים החביות]:

הא

הקרקע שממנה היו עושים את החביות במקומו של רבי יהודה -

מייצא טפי

[בולעת יותר], והבלע מגיע לשיעור חומש.

והא

הקרקע שממנה היו עושים את החביות במקומו של תנא קמא -

לא מייצא טפי

[אינה בולעת כל כך], ואין הבלע אלא שתות.

אגב שנזכר כאן, שהחביות בולעות שתות, מביאה הגמרא מעשה זה, שיש לו קשר לאמור במשנתנו:

באתריה דרב יהודה, רמו ארבעים ותמני כוזי בדנא, אזיל דנא: בשיתא זוזי

, והוה פריס

רב יהודה, שיתא שיתא בזוזא

[במקומו של רב יהודה, היה הנוהג למלאות חבית בארבעים ושמונה מידות של "כוזא", שהיא מידה מסוימת של יין, ומחירה הסיטונאי של החבית בימות הבציר היה ששה זוז; ורב יהודה נעשה חנוני, והיה מוכר שש כוזי בזוז].