Baba Metsia 37a — le Talmud en français

אמר ליה רב שמואל בר יהודה לרב יהודה: אמרת לן משמיה דשמואל [אמרת לנו משמו של שמואל] ש

חלוק היה רבי יוסי

אף ב

דין המשנה ה

ראשונה

שבפרק זה, דהיינו בדין "שילם ולא רצה לישבע", שלדעת תנא קמא זכה בכפל, ואילו לדעת רבי יוסי, אנו אומרים: כיצד זה הנפקד נותן לתוך כיסו את כפילו של זה המפקיד!? אלא ישולם הכפל למפקיד!

ואם כן:

הלכה כמותו

בשני דינים אלו,

או אין הלכה כמותו?

אמר ליה

רב יהודה לרב שמואל בנו: אכן,

חלוק היה רבי יוסי אף בראשונה, והלכה כמותו אף בראשונה

.

אתמר נמי: אמר רבי אלעזר: חלוק היה רבי יוסי אף בראשונה, והלכה כמותו אף בראשונה

.

ו

אילו

רבי יוחנן אמר: מודה היה רבי יוסי בראשונה, שכבר שילם!

ותמהינן: וכי אטו ב

שילם אין

אכן זוכה הוא בכפל, ואילו

לא שילם, לא!?

והאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

עצמו:

לא

"

שילם

"

שילם ממש, אלא כיון שאמר

: "

הריני משלם

"

אף על פי ש

עדיין

לא שילם

בכל זאת זכה בכפל!?

ומשנינן:

אימא

כך:

מודה היה רבי יוסי בראשונה

, היות

שכבר אמר

: "

הריני משלם

".

מתניתין:

אמר לשנים

: "

גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע

ל

איזה מכם

".

או

שאמר לשנים: "

אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה, ואיני יודע איזה הוא

[כלומר: אביו של מי הוא שהפקיד בידי] " -

הרי זה

נותן לזה מנה, ולזה מנה

, כיון

שהודה מפי עצמו

, ויתבאר בגמרא.

שנים שהפקידו אצל אחד, זה

הפקיד בידו

מנה, וזה

הפקיד בידו

מאתים

זוז; וכשבאו ליטול את פקדונם:

זה אומר: שלי

הם

מאתים

הזוז, שאני הפקדתים.

וזה אומר: שלי

הם

מאתים

הזוז, שאני הפקדתים.

הרי הנפקד

נותן לזה מנה, ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו

ויאמר: מי הוא המפקיד, אך הוא אינו חייב לתת מספק מאתים לזה ומאתים לזה.

אמר רבי יוסי: אם כן

שאתה נותן לכל אחד מנה -

מה הפסיד הרמאי

, והרי נטל את כל אשר הפקיד, ולא יודה לעולם על האמת!?

אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו

, כי אז יפסיד הרמאי את המנה שיש לו, וסופו שיודה.

וכן

שנים שהפקידו

שני כלים, אחד יפה מנה, ואחד יפה אלף זוז

.

זה אומר: יפה שלי, ו

אף

זה אומר: יפה שלי

.

נותן את הקטן לאחד מהן, ומתוך הגדול

לאחר שבירתו,

נותן דמי קטן, לשני; והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו

.

אמר רבי יוסי: אם כן, מה הפסיד הרמאי!?

אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו

.

גמרא:

שנינו במשנה: אמר לשנים, גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם; או אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה, ואיני יודע איזה הוא, נותן לזה מנה ולזה מנה:

אלמא

, הרי מוכח ממשנתנו - "אמר לשנים גזלתי ... נותן לזה מנה ולזה מנה" - שכאשר האחד תובע, ואילו השני אינו יודע אם הוא חייב לו או לחבירו, כי אז

מספיקא

מפקינן ממונא

[מוציאים מן הנתבע ממון מספק],

ולא אמרינן

: "

אוקי ממונא בחזקת מריה

[העמד ממון בחזקת בעליו] "!

ורמינהי

מדין פקדון האמור בהמשך משנתנו:

שנים שהפקידו אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה, ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו;

ואין אנו אומרים: יתן לכל אחד מאתים, הרי מוכח, שבאופן זה אנו אומרים: "העמד ממון על חזקתו", וקשיא רישא לסיפא!? כלומר: מאי שנא פקדון מגזל, שבגזל אנו אומרים: נותן לזה ולזה, ואילו בפקדון אנו אומרים: יהא מונח עד שיבא אליהו!?

אמר ליה

וכי

פקדון אגזל קא רמית

[מדין פקדון לדין גזל אתה מקשה]!? והרי חילוק רב יש ביניהם:

גזל דעבד

הגזלן

איסורא

, לפיכך, אף שמן הדין לא היה צריך ליתן כלל, אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו, ומשום שמספק אין לנו להוציא ממון, מכל מקום

קנסוהו רבנן

שיתן לכל אחד מנה, כדי לצאת מידי ספק.

אבל

פקדון דלא עבד

הנפקד

איסורא, לא קנסוהו רבנן

, והעמידוהו על דין תורה שלא ישלם לכל אחד אלא מנה, שהוא חייב להם בודאי, ואילו השאר יהא מונח עד שיבא אליהו ויברר ספיקותינו.

ו

אכתי

רמי פקדון אפקדון

[והרי יש להקשות אף מדין פקדון על דין פקדון], ואכתי

רמי גזל אגזל

[ואף מדין גזל על דין גזל], ואין שייך לתרץ כפי החילוק שחילקה הגמרא!

ובתחילה מבארת הגמרא את הקושיא מפקדון על פקדון, ומיישבת, ושוב מבארת הגמרא את הקושיא מגזל על גזל, ומיישבת!

רמי

פקדון אפקדון

:

דקתני רישא

של משנתנו: "

או אביו של אחד מכם הפקיד אצלי מנה, ואיני יודע איזה מהן, נותן לזה מנה ולזה מנה

".

ורמינהי

מדין פקדון שבסיפא: "

שנים שהפקידו

אצל אחד, זה מנה וזה מאתים, זה אומר שלי מאתים, וזה אומר שלי מאתים, נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו"!?

אמר רבא

: לא קשיא פקדון אפקדון, כי:

רישא

העוסקת במפקיד יחיד שהפקיד בידו, אלא שאין הוא זוכר מי הוא המפקיד,

נעשה

הנפקד

כמי שהפקידו לו

שני אנשים, זה מנה וזה מאתים

בשני כריכות

[בשני כיסים נפרדים],

דהוה ליה למידק

[היה לו לדייק וליתן לבו מי הוא שהפקיד בידו את המאתים], ואף כאן היה לו לזכור מי הוא זה שהפקיד בידו.

ואילו

סיפא

העוסקת בשני אנשים שהפקידו בידו, זה מנה והשני מאתים,

נעשה כמי שהפקידו לו

אותם שני אנשים זה מנה וזה מאתים, ונתנום

בכרך אחד, דלא הוה ליה למידק

[לא מוטל עליו לדעת, מי בעל המנה ומי בעל המאתים] -

כי הסיפא עוסקת ב

כגון דאפקידו תרוייהו בהדי הדדי בחד זימנא

[בכגון שהפקידו שניהם בבת אחת, וזה בפני זה]!

ומשום

דאמר להו

הנפקד למפקידים:

את גופייכו לא קפדיתו אהדדי

[אתם אינכם מקפידים ונשמרים זה מזה], וכי

אנא קפידנא

[וכי עלי מוטל להקפיד]!?

כלומר: הרי ראיתי שאין אתם חוששים, שמא לבסוף יאמר בעל המנה - הרואה את חבירו מפקיד מאתים - אני הוא זה שהפקדתי מאתים, כי נאמנים אתם זה לזה; ואם כן, וכי עלי היה מוטל לחשוש שמא ישקר האחד, ולכן לא דקדקתי, ומספק לא אתן, ש"העמד ממון על חזקתו".

ו

אכתי

רמי גזל אגזל

:

ד

קתני הכא

במשנתנו: "

אמר לשנים גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם, או

אביו של אחד מכם הפקיד לי מנה, ואיני יודע איזהו, נותן לזה מנה ולזה מנה!

ורמינהי

ממשנה ביבמות [קיח ב] ששנינו בה:

גזל מאחד מחמשה, ואינו יודע מאיזה מהן גזל, זה אומר

: "

אותי גזל

",

וזה אומר "אותי גזל

", הרי זה

מניח גזילה ביניהם

של השנים

ומסתלק, דברי רבי טרפון

. [רבי עקיבא אומר: אין זו דרך מוציא מידי עבירה, עד שישלם לכל אחד ואחד].

אלמא

, הרי מוכח שלרבי טרפון

מספיקא לא מפקינן ממונא

,

ואמרינן

: "

אוקים ממונא בחזקת מריה

"!?

ומבארת הגמרא את הקושיא, שהרי במשנה ביבמות נשנה דין זה בשם רבי טרפון,

וממאי ד

אף

מתניתין דהכא רבי טרפון היא

, עד שאתה מקשה ממשנתנו לאותה ברייתא!?

ומפרשינן: משום

דקתני

בברייתא

עלה דההיא

משנה כדין משנתנו: דקתני התם:

מודה רבי טרפון, באומר לשנים: גזלתי לאחד מכם מנה, ואיני יודע איזה מכם, שנותן לזה מנה ולזה מנה!

ומשנינן:

התם

במשנה ביבמות - בכגון

דקא תבעי ליה

[שתובעים הם אותו], כלומר: אין הוא מעונין אלא ליפטר בדין מתביעתם, ואינו חפץ לצאת ידי שמים, ואנו אכן אין לנו לחייבו מן הדין לתת לשניהם.

ואילו

הכא

במשנתנו, ובברייתא שעל המשנה ביבמות -

בבא לצאת ידי שמים

, ואינו יוצא ידי שמים עד שיתן לכל אחד ואחד, שהרי אם תהא הגזילה מונחת עד שיבא אליהו נמצא הנגזל מפסיד על ידו.

ומסייעת הגמרא לתירוץ זה:

דיקא נמי

כאשר פירשנו את טעם משנתנו,

ד

הא

קתני

במשנתנו בטעם חיובו לכל אחד ואחד: "

שהודה מפי עצמו

" -

שמע מינה!

אמר מר

:

התם

במשנה ביבמות, ששנינו, גבי גזל מאחד מחמשה ואינו יודע ממי גזל, שמניח גזילה ביניהן ומסתלק -

דקא תבעי ליה

[הנגזלים]! ומפרשינן:

והלה

הגזלן -

מה טוען

הוא לכל אחד? ונחלקו אמוראים בשם רב בזה:

רב יהודה אמר רב

: אפילו

הלה שותק

.