Baba Metsia 36a — le Talmud en français

ב.

פעמים ששניהם

מתחייבים

ב

קרבן "

אשם

גזילות" [קרבן "שבועת הפקדון"] על שבועתם.

ג.

פעמים שהשוכר

מתחייב

בחטאת, ו

אילו

השואל באשם

.

ד.

פעמים שהשוכר

מתחייב

באשם, והשואל

מתחייב

בחטאת

.

הא כיצד

:

דין תורה הוא, ש

כפירת ממון

בשבועה מחייבת את הנשבע ב"

אשם

גזילות", כשהודה אחר כך ששקר נשבע; ואילו שבועת

ביטוי שפתים

[שבועת שקר שאינה באה לכפירת ממון], מחייבת את הנשבע ב

חטאת

עולה ויורדת; ומאחר שכן, תמצא את כל ארבעת האופנים שנזכרו:

א.

פעמים ששניהם בחטאת

, כיצד:

כגון שמתה כדרכה

[ופטור עליה השוכר, והשואל חייב],

ואמרו

שניהם בשבועה:

נאנסה

על ידי לסטים [שהשוכר פטור, והשואל חייב] -

שוכר דבין כך ובין כך

[הן לפי האמת, והן לפי מה שנשבע]

מיפטר פטור

, הרי הוא

חייב בחטאת

על שבועת ביטוי שאינה באה לכפירת ממון.

ואילו

שואל, דבין כך ובין כך חיובי מחייב

, הרי הוא חייב

בחטאת

על שבועת השקר שאינה באה לכפירת ממון.

ב.

פעמים ששניהם באשם

, כיצד:

כגון שנגנבה

[ושניהם חייבים עליה],

ואמרו

שניהם בשבועה:

מתה מחמת מלאכה

[ששניהם פטורים עליה], ושניהם באשם, כיון:

דתרוייהו קא כפרי ממונא

[שניהם כופרים ממון בשבועתם],

דהא מיחייבי וקא פטרי נפשייהו

[שהרי חייבים הם וטוענים ונשבעים שהם פטורים].

ג. פעמים שה

שוכר בחטאת, ו

ה

שואל באשם: כגון שמתה כדרכה

[שהשוכר פטור והשואל חייב],

ואמרו

שניהם בשבועה:

מתה מחמת מלאכה

[ששניהם פטורים עליה], ובאופן זה השוכר בחטאת והשואל באשם, שהרי:

שוכר דבין כך ובין כך, מיפטר פטור

, הרי הוא חייב

בחטאת

.

ואילו שואל,

דמיחייב במתה כדרכה, וקא פטר נפשיה במתה מחמת מלאכה

, הרי הוא חייב

באשם

.

ד.

שוכר באשם ושואל בחטאת

:

כגון שנגנבה

[ששניהם חייבים],

ואמרו

שניהם בשבועה:

מתה כדרכה

, ובאופן זה שוכר באשם ושואל בחטאת, שהרי:

שוכר הוא דמחייב בגניבה ואבידה

בלבד,

וקא פטר נפשיה במתה כדרכה

, הרי הוא

באשם

.

ואילו

שואל, דבין כך ובין כך חיובי מיחייב

, הרי הוא חייב

בחטאת

.

ותמהינן על רבי ירמיה:

מאי קא משמע לן

במימרא זו, והרי יסוד דינו הן משניות שלמות בשבועות!?

ומשנינן: רבי ירמיה בא

לאפוקי מדרבי אמי

[להוציא משיטתו של רבי אמי],

דאמר

:

כל שבועה שהדיינים משביעין אותה

כגון שבועת השומרין שהם נשבעים כדי ליפטר מתשלומין,

אין חייבין עליה משום שבועת ביטוי

, ומשום

שנאמר

בפרשת שבועת ביטוי: "

או נפש כי תשבע לבטא בשפתים

להרע או להיטיב ... ונעלם ממנו והוא ידע ואשם ... והביא את אשמו לה'", ואמר הכתוב: "

כי תשבע

", דמשמע:

מעצמה

תשבע, ולא שבית דין השביעוהו.

לפיכך:

קא משמע לן

רבי ירמיה

דלא כרבי אמי

, שהרי השבועות שחייב עליהם רבי ירמיה חטאת, דיינים השביעוהו, שהרי נשבע כדי ליפטר מתשלומין, וגם כשבין כך ובין כך חייב הוא בתשלומין, הרי חייבוהו לישבע שאינה ברשותו, כדרב הונא לעיל לה ב.

אתמר

:

שומר שמסר

את פקדונו

לשומר

אחר שישמרנה - שלא מדעת הבעלים:

רב אמר: פטור

הוא השומר הראשון, מכל מה שהיה נפטר אם היה שומרו הוא עצמו; דהיינו, שאם שומר חינם היה הראשון, והשומר השני לא פשע בפקדון ונגנב הפקדון או שנאנס, אין השומר הראשון חייב לשלם לבעלים; ואם שומר שכר היה הראשון, ונאנס הפקדון ביד השני, הרי הראשון פטור.

ורבי יוחנן אמר: חייב

השומר הראשון - בין שהיה שומר חינם ובין שהיה שומר שכר - אפילו אם נאנס הפקדון ביד השומר השני.

אמר

פירש

אביי: לטעמיה דרב

הסובר "פטור":

לא מבעיא

ב

שומר חנם שמסר לשומר שכר

-

דעלויי עלייה לשמירתו

[במסירתו לשני חיזק את שמירת הפקדון, כי שומר שכר מוסר את נפשו לשמור יותר מאשר שומר חינם, שהרי חייב הוא בגניבה ואבידה], - שהראשון פטור, מכל מה שהיה פטור בתחילה.

אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעיה לשמירתו

[נגרע ערך השמירה, כי שומר חינם מוסר את נפשו לשמור פחות משומר שכר, שהרי אינו חייב אלא בפשיעה], בכל זאת הרי השומר הראשון

פטור

, אם לא ניזוק הפקדון כתוצאה מגירוע השמירה, אלא שנאנס ביד השומר השני.

מאי טעמא

פטור השומר הראשון כשגרועי גרעיה לשמירתו, ואין אנו מחשיבים מסירה כזאת כפשיעה?

דהא מסרה

השומר הראשון

לבן דעת

, ודרך בן דעת שהוא שומר שמירה מעולה.

ולטעמיה דרבי יוחנן

הסובר: חייב,

לא מבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם, דגרועי גרעיה לשמירתו

, ובודאי יש לומר "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר" -

אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו

, בכל זאת הרי השומר

חייב

ואפילו באונסין.

ומשום

דאמר

ליה המפקיד לנפקד: "

אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר

", והרי זה כאילו התנה עמו: שאם ימסרנה לאחר, יהא זה כמי שפשע בה במסירתה לאחר, וסובר אביי, שאם פשע אדם בבהמה והביאה לביתו של חבירו שאינו משומר, כי אז אפילו אם בסופו של דבר מתה הבהמה כדרכה, הרי הוא חייב, משום שאנו אומרים: שמא אם היתה בביתו של השומר הראשון שם היא אמורה להיות, כי אז לא היתה הבהמה מתה, כי בריא בית אחד יותר מחבירו.

אמר רב חסדא: הא ד

אמרינן משמיה ד

רב

: "שומר שמסר לשומר, פטור",

לאו בפירוש אתמר

משמו: "שומר שמסר לשומר, פטור"

! אלא מכללא

[מתוך מעשה] למדו התלמידים שרב סובר: "שומר שמסר לשומר, פטור".

ד

מעשה ב

הנהו גינאי

[גננים],

דכל יומא הוו מפקדי מרייהו גבה דההיא סבתא

[דרכם היה בכל יום להפקיד את אתי החפירה אצל זקנה אחת].

יומא חד אפקדונהו

לגבי חד מנייהו

[באחד הימים הפקידו הגננים את אתיהם ביד אחד מחבריהם] בחינם,

שמע

אותו שומר

קלא בי הלולא

[קול מצהלות חתנים],

נפק, אזל אפקדונהו לגבה דההיא סבתא

[יצא השומר לראות בשמחה, והפקיד את אתי חבריו ביד אותה סבתא],

אדאזל ואתא אגנוב מרייהו

[עד שהלך וחזר, נגנבו האתים].

אתא

אותו שומר

לקמיה דרב

[בא אותו גנן לפני רב לשאול בדינו],

ופטריה

רב [ופטרו רב] מלשלם.

ומוסיף רב חסדא ואומר:

מאן דחזא, סבר

[מי שראה מעשה זה היה סבור]:

משום

שסובר רב: "

שומר שמסר לשומר, פטור

", והיות ולא פשעה הסבתא בשמירה, אף השומר הראשון אינו חייב, שהרי שומר חינם היה.

ו

אולם

לא היא

, אין הדבר כן, ולעולם יש לומר שסובר רב: "שומר שמסר לשומר, חייב", ומשום ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", ו

שאני התם

באותו מעשה שפטרו רב, משום

דכל יומא, נמי אינהו גופייהו גבה דההיא סבתא הוו מפקדי להו

[כי בכל יום, אף הם עצמם היו מפקידים אצל אותה סבתא], ושוב אין יכולים הם לומר: אין רצוננו שיהא פקדוננו ביד אותה סבתא.

יתיב רבי אמי, וקאמר להא שמעתא

[ישב רבי אמי ואמר שמועה זו של רבי יוחנן רבו], שהיה אומר: שומר שמסר לשומר, חייב, משום ש"אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר"!

איתיביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי

לשיטת רבי יוחנן, מהא דשנינו במשנתנו:

השוכר פרה מחבירו, והשאילה לאחר, ומתה כדרכה, ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל משלם לשוכר

.

ואם איתא

לדברי רבי יוחנן האומר: יכול המפקיד לומר: "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר", ומטעם זה חייב השומר אפילו באונסין שיארעו, אם כן:

לימא ליה

[יאמרו לו] הבעלים לשוכר: "

אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר

", ומאחר שעברת על רצוני, חייב אתה אפילו באונס מיתה כדרכה.

אמר

תירץ

ליה

רבי אמי לרבי אבא מר ממל:

הכא

במשנתנו -

במאי עסקינן: ב

כגון

שנתנו לו הבעלים

לשוכר

רשות להשאיל

לאחר, ושוב אינו יכול לחייבו, משום: "אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר".

ומקשינן:

אי הכי

שמדעת הבעלים השאיל השוכר את פרתו לאחר -

לבעלים בעי

השואל

לשלומי

[לבעלים היה על השואל לשלם על מיתת הפרה], ואילו במשנתנו שנינו: "והשואל משלם לשוכר"!?

ומשנינן: משנתנו עוסקת בכגון

דאמרו ליה

הבעלים לשוכר: אם כי מרשים אנו לך להשאילו לאחר בימי שכירותך, ברם

לדעתך

[כרצונך] אתה משאיל, ולפיכך נחשב השוכר כמשאיל, ואילו הבעלים אין יכולים לומר "אין רצוננו שיהא פקדוננו ביד אחר".

מתיב רמי בר חמא

לרבי יוחנן מהא דשנינו במשנה לקמן מב א:

המפקיד מעות אצל חבירו, צררן

חבירו בסודרו,

והפשילן לאחוריו

, או ש

מסרן

הנפקד

לבנו ובתו הקטנים, ונעל

אביהם

בפניהם

של הקטנים [שלא יצאו לחוץ ויאבדו המעות]

שלא כראוי

, הרי זה

חייב

, אפילו אם שמרו הקטנים כראוי ונאנסו המעות מהם, ומשום

שלא שמר כדרך השומרים

.

הרי משמע:

טעמא ד

מסרן ל

קטנים, הא

אם מסרן ל

גדולים

ושמרום כראוי ונאנסו מהם, הרי הוא

פטור

-

ולדעת רבי יוחנן תיקשי:

אמאי

פטור השומר,

נימא ליה

המפקיד לנפקד: "

אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר

", ומאחר שמסרת לבניך - תתחייב!?