Baba Metsia 32a — le Talmud en français

הבא

תרי מגו תלתא

[שנים מתוך השלשה, שיעידו שהם היו שלשה בזמן החלוקה],

ואי נמי,

הבא

תרי סהדי

אחרים, שיעידו

דפלגת באפי בי תלתא.

והיות ורב ספרא חלק בפני שנים, ולא בפני שלשה, לא חלה החלוקה.

אמר ליה

רב ספרא:

מנא לך הא

שצריך לחלוק דווקא בפני שלשה, ואין די בשני עדים?

אמר ליה

רבה:

דתנן: אם יש בית דין

-

מתנה בפניהם. אין שם בית דין, בפני מי יתנה? שלו קודם.

וסתם בית דין - של שלשה בני אדם הוא. מוכח מכאן, שאין כח להפקיע ממון מזה לזה בפחות משלשה.

אמר ליה

רב ספרא:

מי דמי

[וכי דומה] המקרה שלנו - למשנתנו?

התם,

בענין השבת אבידה,

דמפיק ממונא מהאי, ומותיב להאי,

דהיינו, שמתנים שיוכל המוצא להוציא מבעל האבידה את שכר הטיפול באבידה -

בעינן

לשם כך

בית דין.

אבל הכא,

במעשה החלוקה, וכי

דידיה שקלי

[וכי לקחתי משהו משל איסור]?! הרי כל אחד נוטל את חלקו! ומה שצריך דבר זה להעשות בפני אחרים, רק ל

גילוי מילתא בעלמא הוא,

שידעו שחלקתי את הסחורה בשוה! ולצורך זה -

בתרי סגי ליה

[די בשני עדים, ככל עדות].

תדע,

ראיה לכך,

דתנן: אלמנה מוכרת

מנכסי יתומים לצורך מזונותיה

שלא בפני בית דין,

ובלבד שיראו שנים שאינה מוכרת בזול, כדי שלא יהיה הפסד ליתומים.

אמר ליה אביי: ולאו מי אתמר עלה

[על אותה משנה]:

אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן

: אכן

אלמנה אינה צריכה בית דין של מומחין, אבל

מכל מקום

צריכה

היא

בית דין של הדיוטות!?

ואם כן, הוא הדין כאן, שצריך לפחות בית דין של הדיוטות! והואיל ולא היו שם שלשה - בטלה החלוקה.

מתניתין:

א.

מצאה

[את הפרה]

ברפת

-

אין חייב

לטפל

בה.

אבל אם מצאה

ברשות הרבים

-

חייב

לטפל

בה.

ובגמרא יתבאר מה החידוש בדברי המשנה.

ב.

ואם היתה

האבידה

בבית הקברות,

והמוצא היה כהן -

לא יטמא לה

[לא יעבור על איסור טומאת כהנים כדי להשיב את האבידה].

וכן

אם אמר לו אביו

הכהן:

היטמא

כדי להחזיר את האבידה!

או ש

היתה האבידה במקום שמותר לו לקחתה משם, ו

אמר לו

אביו:

אל תחזיר!

לא ישמע לו.

ג.

פרק

את המשא מבהמה שנפלה תחת משאה -

וטען

עליה שוב את המשא, ושוב נפלה הבהמה תחת משאה, ושוב

פרק וטען,

וחזרה הבהמה ונפלה תחת משאה,

אפילו

חזר הדבר ונשנה

ארבעה וחמישה פעמים

-

חייב

להמשיך לפרוק ולטעון.

שנאמר "עזב תעזב".

ומכפל הלשון משמע, שצריך לחזור לפרוק ולטעון אפילו פעמים רבות. אבל אם

הלך

בעל הבהמה

וישב לו, ואמר: הואיל ועליך מצוה, אם רצונך לפרוק

-

פרוק! פטור

הרואה מלפרוק לבדו,

שנאמר

"עזב תעזב

עמו".

ומלשון "עמו" משמע, דווקא ביחד עם בעל הבהמה מצווה הוא לפרוק. אבל אם אין בעל הבהמה מסייע בפריקה - פטור.

ו

אם היה

בעל הבהמה

זקן, או

שהיה

חולה,

שאינו יכול לסייע בפריקה ובטעינה -

חייב

הרואה לעשות זאת לבדו.

ד.

מצוה מן התורה לפרוק.

אבל לא קיימת מצוה מן התורה

לטעון

[הדברים יבוארו להלן בגמרא].

רבי שמעון אומר: אף

מצוה מן התורה

לטעון.

רבי יוסי הגלילי אומר: אם היה עליו,

על החמור,

יתר על משאו

שהוא יכול לשאת -

אין זקוק לו

לסייע לו לטעון.

שנאמר "תחת משאו",

משמע, דווקא

משאוי שיכול

החמור

לעמוד בו.

גמרא:

דברי הרישא של משנתנו "מצאה ברפת אין חייב בה" תמוהים לכאורה, שהרי ממה נפשך, אם מדובר ברפת נעולה, ודאי שאין חייב בה, שהרי אין זו אבידה! ואם ברפת שאינה נעולה, למה לא יהא חייב להזקק כדי למנוע את אבידתה? והרי היא עלולה לצאת ולהאבד, ומדין השבת אבידה חייב האדם להציל את ממון רעהו מללכת לאיבוד עוד לפני שנאבד הממון ממנו.

ובא רבא לבאר את הדברים:

אמר רבא

: "מצאה ב

רפת" שאמרו

במשנתנו, מדובר ברפת כזו ש

אינה מתעה,

אינה גורמת לבהמה שבתוכה לצאת ולברוח.

ו

מצד שני, היא

אינה משמרת

את הבהמה, לפי שאינה נעולה. ואם הבהמה רוצה לצאת - יוצאת.

ומנין לנו דבר זה?

זה שמדובר ברפת ש

אינה מתעה

מוכח

מדקתני

"

אינו חייב בה"

להשיבה לבעליה. שאילו היתה הרפת מתעה, היה הרואה אותה חייב להשיבה.

וז

ה שאמרנו, שמדובר ברפת ש

אינה משמרת

מוכח

מדאיצטריך למיתני

"

אינו חייב בה". דאי סלקא דעתך

שמדובר ברפת

משמרת,

הרי פשיטא שאינו חייב בה!

כי

השתא,

אם היה

משכח לה אבראי

-

מעייל לה לגואי

[אם היה מוצאה בחוץ, הוא היה מכניסה פנימה לרפת המשמרת, ומקיים בזה השבה]!

עתה, כש

משכח לה מגואי

[כשמצאה בתוך הרפת] -

מבעיא

לנו לומר שאינו חייב בה?!

אלא, שמע מינה,

שמדובר ברפת ש

אינה משמרת.

ומסקינן:

שמע מינה.

שנינו במשנתנו:

מצאה ברפת אינו חייב.

ברשות הרבים - חייב בה.

אמר רבי יצחק

: מה ששנינו אינו חייב כשמצאה ברפת, מדובר:

והוא, שעומדת

הרפת

תוך לתחום

של העיר, שבכך היא מקום המשתמר.

ומדייקת הגמרא מדברי רבי יצחק:

מכלל

דברים אלו אתה למד,

ד

כשמצאה

ברשות הרבים, ואפילו

היה זה

בתוך התחום, נמי חייב

להשיבה.

איכא דמתני לה

את דברי רבי יצחק -

אסיפא

של משנתנו, ששנינו בה:

ברשות הרבים

-

חייב בה.

ועל זה

אמר רבי יצחק

: מה ששנינו חייב בה -

והוא, שעומדת חוץ לתחום.

ועל זה מדייקת הגמרא:

מכלל

דבריו אלו של רבי יצחק אתה למד,

ד

כשמצאה

ברפת, אפילו

אם היא

עומדת חוץ לתחום

-

נמי אינו חייב בה.

שנינו במשנתנו:

בבית הקברות

-

לא יטמא לה.

תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו

לבנו הכהן:

היטמא

בבית הקברות כדי להשיב אבידה שנמצאת שם!

או שאמר לו: אל תחזיר

אבידה! [ואפילו אבידה הנמצאת במקום שמותר לו להשיבה משם] ,

שלא ישמע לו?

שנאמר: "איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, אני ה'".

הסמיך הכתוב למצות כבוד אב ואם - את שמירת השבת, וסיים: "אני ה'".

ומשמע מסמיכות הכתוב, שאף על גב שאמרתי לך ירא את אביך, מכל מקום - אני ה'!

כולכם,

גם אתה וגם אביך,

חייבין בכבודי.

ולכן, אם אמר לך אביך לעבור על דברי ולחלל את השבת, או אם אמר לך לא להחזיר אבידה - אל תשמע לו.

והוינן בה:

טעמא

שלא ישמע לאביו, משום

דכתב רחמנא "את שבתותי תשמרו

אני ה'".

הא לאו הכי,

לולא הכתוב הזה,

הוה אמינא: צייתא ליה

לאב לא להחזיר אבידה!

ואמאי?

הרי

האי,

מורא אב - מצות

עשה

בלבד היא, "כבד את אביך ואת אמך".

ו

אילו

האי,

מצות השבת אבידה,

לא תעשה ועשה היא,

שהרי כתוב בה "השב תשיבם", שהיא מצות עשה, וגם כתוב בה "לא תוכל להתעלם", שהיא מצות לא תעשה.

ו

הרי

לא אתי

[לא יכול לבוא]

עשה, ודחי את לא תעשה ועשה!

ומבארת הגמרא: למרות זאת

איצטריך

המקרא של "אני ה'", לדרוש שחייב להשיב את האבידה כשאביו מצוה עליו לא להשיב.

כי

סלקא דעתך אמינא, הואיל והוקש

בגזירה שוה

כיבוד אב ואם

-

לכבודו של

מקום

, שנאמר כאן,

בענין כבוד אב,

"כבד את אביך ואת אמך", ונאמר להלן,

בספר משלי

"כבד את ה' מהונך". הלכך

הוה אמינא

לציית ליה

הבן לאביו אפילו לעבור עבירה!

קא משמע לן

המקרא "אני ה'" -

דלא לשמע ליה.

שנינו במשנתנו:

מצוה מן התורה לפרוק, אבל לא לטעון.

והוינן בה:

מאי,

מהו הביאור במה ששנינו

"אבל לא לטעון"?

אילימא,

אם נאמר שהכוונה היא כפשוטו, שחייב רק לפרוק,

אבל לא

חייב

לטעון כלל,

הרי זה לא יתכן!

שהרי

מאי שנא פריקה,

שחייב בה, משום

דכתיב "עזב תעזב עמו",

דהיינו, עזור לו לפרוק,

טעינה נמי, הכתיב "הקם תקים עמו"

, שמשמעותו, עזור לו לטעון!

אלא,

כך היא כוונת משנתנו:

מצוה מן התורה לפרוק בחנם,

משום צער בעלי חיים .

ולא

חייב מן התורה

לטעון בחנם, אלא

רק

בשכר.

רבי שמעון אומר: אף לטעון

חייב

בחנם.

והגמרא מביאה ראיה לכך, שהחילוק בין פריקה וטעינה הוא בכך, האם חייב לעשות זאת בחינם, או רק בשכר - מברייתא.

תנינא להא

[שנינו דבר זה בברייתא].

דתנו רבנן: פריקה

חייב לעשותה

בחנם. טעינה

רק

בשכר.

רבי שמעון אומר: זו וזו,

גם פריקה וגם טעינה - חייב לעשותן

בחנם.

ומבארת הגמרא:

מאי טעמייהו דרבנן?

דאי סלקא דעתך כרבי שמעון,

שאף טעינה חייב לעשות בחינם,

לכתוב רחמנא

רק את מצות

טעינה, ולא בעי,

ואין צורך לכתוב את מצות

פריקה, ואנא אמינא

[ואני כבר אומר זאת מעצמי, מכח קל וחומר]:

ומה טעינה, דלית בה צער בעלי חיים

אם לא יטעון, שהרי אין הבהמה מצטערת כשאין עליה את המשא,

ו

אף

ליכא חסרון כיס

לבעלים אם לא יטעון, שהרי אין הבהמה מתקלקלת כשאין המשא עליה, בכל זאת

חייב

בה.

פריקה, דאית בה צער בעלי חיים,

כשהיא כורעת תחת המשא,

ו

יש בה גם

חסרון כיס לבעלים,

שהרי היא נשברת תחת המשא -

לא כל שכן

שיהא חייב?

אלא,

בהכרח,

למאי הלכתא כתביה רחמנא

למצות פריקה?

לומר לך

: רק מצות

פריקה

צריך לעשותה

בחנם.

ואילו

טעינה

אינו מחוייב לעשותה אלא

בשכר.

ולכן היה צריך לכתוב את שניהם, משום שאם היה כתוב רק טעינה, והיינו למדים ממנה פריקה בקל וחומר, היינו סוברים שאף בפריקה חייב דווקא בשכר, שהרי "דיו לבא מן הדין להיות כנדון". לכן הוצרך לכתוב פריקה, ללמדנו שחייב לעשותה אפילו בחנם.

ועתה מבארת הגמרא:

ורבי שמעון,

הסובר שגם טעינה חייב לעשותה בחינם,

מאי טעמא?

הרי לפי דבריו יקשה, לשם מה כתבה התורה גם את מצות פריקה, כאשר אפשר ללומדה בקל וחומר מטעינה!?

ומבארת הגמרא:

משום

שהוא סובר

דלא מסיימי קראי.

שאין משמעות מלשון הפסוקים, איזה מהם מדבר בטעינה, ואיזה בפריקה. ולכן, אם היה כתוב רק פסוק אחד, היינו סוברים שמדובר רק במצות פריקה, שפשוט יותר שחייב בה, ולא היינו יודעים שחייב אף בטעינה. לכן הוצרך הכתוב לכתוב שני מקראות.

ורבנן

ישיבו על טענה זו -

אמאי לא מסיימי קראי?!

הרי

הכא,

באחד מן המקראות,

כתיב

"כי תראה חמור שנאך

רובץ תחת משאו",

ש

משמע,

שצריך לפרוק ממנו.

ואילו

התם,

במקרא השני,

כתיב

"לא תראה את חמור אחיך,

נופלין בדרך", דרמו אינהו וטעונייהו באורחא משמע

[משמע שהבהמה מוטלת בדרך, והמטען בצידה, וצריך להטעינו עליה] .

ורבי שמעון

סובר, ש

"נופלין בדרך"

-

אינהו, וטעונייהו עלוייהו, משמע

[משמע שהבהמה מוטלת כשהמשא עדיין עליה, וצריך לפרוק ממנה].