Baba Metsia 28b — le Talmud en français

ומקשינן: אם כן, ברגל

שני נמי

לא יכריז את שם הרגל, שהרי

אתיא לאחלופי בראשון!

ואמרינן: בזה אין כל כך חשש, שגם אם אכן יחליף ויסבור שזהו רגל ראשון, סוף סוף

הא קא אתי רגל שלישי,

ויוכל ליטול אז את אבידתו.

תנו רבנן: בראשונה

[בתחילה, כך היתה עיקר התקנה],

כל מי שמצא אבידה

-

היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה, ויחזור שלשה, ויכריז יום אחד,

וכפי ששנינו במשנתנו.

משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו,

ופסקה העליה לרגל לירושלים,

התקינו

חכמים

שיהו מכריזים

על האבידות

בבתי כנסיות ובבתי מדרשות

.

ומשרבו האנסים

[כפי שיבואר להלן],

התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו

של המוצא -

ודיו

בכך.

מאי משרבו האנסין?

דאמרי: אבידתא למלכא

[כל האבידות שנמצאות, שייכות למלכות].

רבי אמי אשכח אודייא דדינרי

[מצא כלי מלא זהובים].

חזייה ההוא בר רומאה דקא מירתת

[ראה אותו רומאי אחד, שהוא חושש לקחת את המציאה מפחד המלכות].

אמר ליה: זיל שקול לנפשך! דלאו פרסאי אנן, דאמרי אבידתא למלכא.

תנו רבנן

: אבן אחת גדולה, שקראו לה

"אבן טוען"

היתה בירושלים, כל מי שאבדה

לו אבידה

-

נפנה לשם. ו

גם

כל מי שמוצא אבידה

-

נפנה לשם.

זה,

המוצא,

עומד ומכריז

על מציאתו,

וזה,

המאבד,

עומד ונותן סימנין

-

ונוטלה.

וזו היא ששנינו

במסכת תענית, במעשה של חוני המעגל, כשבאו ואמרו לו שיורדים גשמים יותר מדי, אמר להם:

צאו וראו אם נמחת

[נתכסתה במים]

אבן הטוען.

שהאבן הזו גדולה, ומונחת במקום גבוה בירושלים. ואם אכן נתכסתה במים, יש אכן גשמים יותר מדי, ואתפלל עליהם שילכו.

מתניתין:

אם

אמר

התובע

את

שם

האבידה, ולא אמר סימניה

-

לא יתן לו

המוצא את האבידה, כי אין זו הוכחה שהיא שייכת לו.

ואם ה

תובע חשוד ל

רמאי, אף על פי שאמר

את

סימניה

-

לא יתן לו

. שנאמר: "עד דרש אחיך אתו",

ואנו דורשים מפסוק זה:

עד שתדרוש

ותחקור אתה

את אחיך, אם רמאי הוא,

או

אם אינו רמאי

.

גמרא:

אתמר, רב יהודה אמר: כשהמוצא מכריז על מציאתו, "מצאתי

אבידתא" מכריז,

ואינו כולל בהכרזתו את שם האבידה, אם זו טלית, או כלי וכדומה. ובעל האבידה יבוא ויאמר את האבידה ואת סימניה.

ורב נחמן אמר

: "מצאתי

גלימא" מכריז.

שהמכריז מודיע את שם האבידה שמצא, ויבוא בעל האבידה ויתן בה סימן.

ועתה מבארת הגמרא את טעמי החולקים:

רב יהודה אמר: אבידתא מכריז.

משום

דאי אמרת

ש

גלימא מכריז

-

חיישינן לרמאי,

ששמע את אחד משכניו מתאונן שאבדה לו גלימא, ורמאי זה יודע את סימני הגלימה, שהרי הוא ראה אותה פעמים רבות אצל שכנו, וכשישמע את המוצא מכריז: מצאתי גלימא, יקום הוא ויתן את סימניה - ויטלנה!

לכן המוצא מכריז רק שמצא אבידה סתם, ואז לא יעלה על דעת הרמאי שאבידה זו היא טליתו של שכנו.

רב נחמן אמר: גלימא מכריז,

משום שכך יוכל המאבד לזהות ביתר קלות שזוהי אבידתו. ו

לרמאי

-

לא חיישינן, דאם כן, אין לדבר סוף!

שהרי גם אם יכריז המוצא סתם: "אבידתא מצאתי", יכול הרמאי לנסות את מזלו ולומר למוצא: אם גלימא מצאת - אלו ואלו סימניה [שהרי ידוע לו ששכנו איבד גלימא, ואף סימניה ידועים לו].

תנן: אמר את האבידה, ולא אמר את סימניה

-

הרי זה לא יתן לו.

אי אמרת בשלמא

ש

אבידתא מכריז, הא קא משמע לן

משנתנו, ש

אף על גב דאמר

שאבדה לו

גלימא,

שיש בזה קצת ראיה שהאבידה שלו, שהרי המוצא לא אמר איזה סוג אבידה מצא, בכל זאת,

כי לא אמר

סימנין

-

לא מהדרינן ליה,

לפי שאין זו ראיה מספקת .

אלא אי אמרת

ש

גלימא מכריז,

אם כן, יוצא ש

אמר איהו,

המוצא, שמצא

גלימא, ואמר איהו,

זה שטוען שהאבידה שלו, שאבדה לו

גלימא,

האם

צריכא למימר

ש

כי לא אמר סימנין

-

לא מהדרינן ליה?

הרי אין בדבריו כל ראיה שהאבידה שלו!

אמר רב ספרא: לעולם

-

גלימא מכריז.

ובמשנתנו מדובר ש

אמר איהו,

המוצא, שמצא

גלימא, ואמר איהו,

הטוען שאבדה לו, את ה

סימנין

של האבידה.

ומאי

היא מה ששנינו

"לא אמר את סימניה",

ש

לא אמר סימנין מובהקין דידה,

שראוי להחזיר אבידה על פיהם, אלא כגון שאמר את צבע הבגד .

שנינו במשנתנו:

והרמאי, אף על פי שאמר את סימניה

-

הרי זה לא יתן לו.

תנו רבנן: בראשונה, כל מי שאבדה לו אבידה, היה נותן סימנין

-

ונוטלה.

אולם,

משרבו הרמאין, התקינו

חכמים

שיהו אומרים לו

לזה שטוען שהאבידה שלו:

צא

והבא עדים דלאו רמאי את

-

וטול

על פי סימנים.

כי הא, דאבוה דרב פפא אירכס ליה חמרא, ואשכחוה

[אבד לו חמור, ומצאוהו].

אתא לקמיה דרבה בר רב הונא,

כדי לתת סימנים, וליטול את אבידתו.

אמר ליה

רבה בר רב הונא:

זיל אייתי סהדי דלאו רמאי את

-

וטול.

אזל

אבוה דרב פפא, ו

אייתי סהדי.

אמר להו

רבה בר רב הונא לעדים:

ידעיתון ביה דרמאי הוא

[האם אתם יודעים בו, באבוה דרב פפא, שהוא רמאי]?

העדים היו סבורים ששאלם רבה האם הם יודעים בו שאינו רמאי, שהרי לשם כך הביאם אבוה דרב פפא, שיעידו שאינו רמאי, וכך היה צריך לשאלן. לכן

אמרו ליה

לרבה בר רב הונא:

אין!

אכן אנו יודעים.

תמה אבוה דרב פפא, ו

אמר להו

לעדים:

אנא רמאה אנא?!

אמרו ליה: אנן

-

לאו רמאי את קאמרינן.

אנחנו נתכוונו לומר שאינך רמאי, אלא שטעינו בהבנת שאלתו של רבה.

ועתה עלינו לדון בעדותם של אלו, האם בדבריהם האחרונים חזרו בהם מעדותן הראשונה, והרי הכלל בעדות הוא, ש"כיון שהגיד - שוב אין חוזר ומגיד", או שמא, אין זו חזרה מעדות, אלא רק פירוש דבריהם הראשונים, ואם כן, אין זה בכלל חוזר ומגיד.

אמר רבה בר רב הונא

: אין זה נחשב שהם חוזרים בהם מעדותם הראשונה , אלא

מסתברא

שגם מתחילה נתכוונו להעיד לטובתו, שהרי אבוה דרב פפא עצמו הביא את העדים, ו

לא מייתי איניש חובתא לנפשיה

[אדם אינו מביא חובה לעצמו], אלא היה בטוח שהם יעידו לטובתו.

המשניות שלפנינו דנות בענין הטיפול באבידה.

המשנה שלפנינו דנה בענין הטיפול בבעלי חיים, והמשנה שלאחריה דנה בטיפול בספרים, בגדים וכלים.

כתוב בתורה [דברים כ"ב, ב']: "ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו".

פעמים, שהחזקת האבידה בבית עד בא הבעלים כרוכה בהוצאות. כגון שמצא בעלי חיים, שצריך לשמרם, להאכילם ולהשקותם. וכן אבידות אחרות, יש צורך לטפל בהם מדי פעם.

ויש לדון בעניינים דלהלן:

א. מהו שיעור הזמן שעל המוצא לטפל באבידה.

ב. מהיכן יממן את ההוצאות הכרוכות בטיפול זה.

ג. האם מותר למוצא למכור את האבידה, ולשמור את דמיה עבור הבעלים.

ד. אם אכן מותר למכרה, מה יהא בדמים.

מתניתין:

אם מצא אדם

כל דבר שעושה

מלאכה,

ואוכל,

כגון שור וחמור, שיכולים לעבוד, ושכר עבודתם יכול לכסות את הוצאות מזונותיהם, יניח את האבידה אצלו, ו

יעשה

-

ויאכל.

ולא ימכור את הבהמה ויניח את הדמים אצלו, אף אם שהו הבעלים מלדרשה, לפי שנוח לו לאדם בבהמה שלו, שהכירה אותו כבר, ולימדה לעשות רצונו.

ו

אילו

דבר שאין עושה

מלאכה,

ו

רק

אוכל,

כגון עגלים וסייחין -

ימכר

, ויניח את הדמים אצלו עד דרוש בעליהם אותו. שאם יניחנו אצלו ויאכילנו, ואחר כך ידרוש מהבעלים את דמי האוכל שהאכיל את בהמתם, יפסידו הבעלים!

ומנין למדים אנו דין זה?

שנאמר: "והשבותו לו",

ודרשינן:

ראה היאך תשיבנו לו.

כלומר, שים לב שתהא ההשבה בצורה ראויה, שלא תוציא עבור מזונותיה של הבהמה כנגד חצי דמיה, שאם כן, לא תהא זו השבה שלמה!

מה יהא בדמים

של האבידה, היאך ינהג בהם בינתיים, עד שיבואו הבעלים?

רבי טרפון אומר: ישתמש בהן

המוצא.

לפיכך,

הואיל והמוצא משתמש בהן,

אם אבדו

המעות -

חייב באחריותן.

רבי עקיבא אומר: לא ישתמש בהן,

אלא יניחן אצלו.

לפיכך אם אבדו

-

אין חייב באחריותן.

וטעמי המחלוקת יתבארו בגמרא.

גמרא:

שנינו במשנתנו, שהמוצא דבר שעושה ואוכל - יעשה ויאכל.

ותמהינן: ומה יהיה אם גם לאחר שנים לא יבואו הבעלים,

ו

כי

לעולם

זקוק המוצא לטפל במי שעושה ואוכל?

אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש יטפל בו.

ומכאן ואילך - יכול למכרו.

תניא נמי הכי: כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור, מטפל בהן עד שנים עשר חדש

.

מכאן ואילך

אינו צריך לטפל בהם יותר, אלא

שם

[מעריך] את

דמיהן,

ומוכרן ,

ומניחן

[מניח את הדמים אצלו, עד שיבואו בעלי האבידה].

ואף דבר שאינו עושה ואוכל, ששנינו במשנתנו שימכר, אין הכוונה שימכר לאלתר, אלא רק לאחר זמן מסויים. ושיעור הזמן תלוי במדת הטורח שבטיפול בו:

עגלים וסייחין,

שאינם עושים מלאכה מחמת צעירותם,

מטפל בהן שלשה חדשים

.

מכאן ואילך, שם דמיהן

-

ומניחן

.

אווזין ותרנגולין

זכרים, שאינם מטילים ביצים, וטרחתם מרובה יותר משל עגלים וסייחים,

מטפל בהם

רק

שלשים יום.

מכאן ואילך, שם דמיהן

-

ומניחן.

אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת,

שמטילה ביצים -

כבהמה גסה

היא, שהרי היא עושה ואוכלת, ולכן מטפל בה עד שנים עשר חודש, ומכאן ואילך, שם דמיהן - ומניחן.

תניא נמי הכי

[שדין תרנגולת - כבהמה גסה]:

א.

תרנגולת ובהמה גסה, מטפל בהן שנים עשר חודש.

מכאן ואילך, שם דמיהן

-

ומניחן.

ב.

עגלים וסייחין, מטפל בהן שלשים יום.

מכאן ואילך, שם דמיהן

-

ומניחן.

ג.

אווזין ותרנגולין, ו

כן

כל דבר שטיפולו מרובה משכרו, מטפל בהן שלשה ימים.

מכאן ואילך, שם דמיהן

-

ומניחן.

ומקשינן:

קשיא

דין

עגלים וסייחין

ששנינו בברייתא הראשונה שמטפל בהם עד שלשה חדשים,

א

דין

עגלים וסייחין

ששנינו בברייתא השניה, שמטפל בהם עד שלשים יום!

וכן קשיא דין

אווזין ותרנגולין,

שאמרנו בברייתא הראשונה שמטפל בהם עד שלשים יום -

א

דין

אווזין ותרנגולין

שבברייתא השניה, ששנינו שמטפל בהם שלשה ימים!

ומתרצינן:

עגלים וסייחין

-

אעגלים וסייחין לא קשיא.

משום ש

הא

ששנינו שמטפל בהן שלשה חודשים, מדובר ב

דרעיא,

בארץ מרעה, ובזמן צמיחת הדשאים, שאז יכולות הבהמות לרעות בחוץ, ואין דמי טיפולם מרובין.

ו

אילו

הא

ששנינו שמטפל בהם שלושים יום, היינו

דפטומא.

שאין המרעה מרובה, וצריך לפטמה על האבוס שבבית, שדמיו מרובים.

אווזין ותרנגולין

-

אאווזין ותרנגולין נמי לא קשיא.

הא

ששנינו שמטפל בהם שלשה ימים, היינו

ברברבי

[בגדולים], שמזונם מרובה.

ואילו

הא

ששנינו שמטפל בהם שלשים יום, היינו

בזוטרי

[בקטנים] .

שנינו במשנתנו:

ושאינו עושה ואוכל

ימכר.

תנו רבנן

: כתוב בענין השבת אבידה:

"והשבותו לו".

ודרשינן:

ראה היאך תשיבנו לו. שלא יאכיל עגל לעגלים,

כלומר, שלא יגיע לידי כך שיחסר לו עגל מחמת שהאכיל בדמיו את העגלים האחרים,

ו

כן שלא יאכיל

סיח

-

לסייחין, אווזא

-

לאווזין, ותרנגול

-

לתרנגולין.

שנינו במשנתנו:

מה יהא בדמים, רבי טרפון אומר ישתמש וכו'.