Baba Metsia 24b — le Talmud en français

ואיבעית אימא: לעולם

הברייתא כשיטת

רבנן

היא, ואין צריך להעמיד בטמון. ומה ששאלת, אם כן, נוכיח מכאן שמודים רבנן לרבי שמעון, שברוב נכרים - המציאה של המוצא!

אין מכאן ראיה. שהרי

מי קתני

בברייתא

"הן שלו"? "אינו חייב להכריז" קתני!

ומה שאינו חייב להכריז, היינו משום שכיון שרוב העיר נכרים - לא הטריחוהו חכמים להכריז.

ו

מכל מקום

יניח

המוצא את החפץ, ולא ישתמש בו, כיון שרבנן אינם סוברים שהולכין אחר הרוב,

ו

ימתין המוצא עד ש

ייתי

[יבוא]

ישראל, ויהיב ביה סימנא

[ויתן סימן באבידה] -

ושקיל

. תא שמע, דאמר רב אסי: אם

מצא

אדם

חבית יין בעיר שרובה נכרים, מותרת

החבית

משום מציאה,

שאינו חייב להכריז עליה, אלא הרי היא שלו.

ו

מכל מקום

אסורה בהנאה,

שמא יין נסך היא. [ולהלן מקשה הגמרא, אם כן, שאסורה בהנאה, מאי נפקא מינה לו בזה שמותרת לו משום מציאה?]

ואם לאחר מכן

בא ישראל, ונתן בה סימן,

שמוכח מזה שהחבית היתה של ישראל -

מותרת

החבית אף

בשתיה למוצאה

. ואין המוצא חייב להחזירנה לבעליה, שכיון שרוב העיר נכרים הם, ודאי נתייאש ממנה.

כמאן

אזלא הך מימרא -

כרבי שמעון בן אלעזר,

שהרי הוא זה שסובר שאזלינן בתר רובא,

שמע מינה: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר

שהרי אלו שלו - דווקא

ברוב נכרים, אבל ברוב ישראל

-

לא!

ודוחה הגמרא:

לעולם אימא לך,

ש

רבי שמעון בן אלעזר

-

אפילו ברוב ישראל נמי קאמר

שהרי אלו שלו.

ורב אסי

שאמר שהחבית מותרת משום מציאה דווקא ברוב נכרים,

סבר לה כוותיה,

כשיטתו של רבי שמעון -

בחדא,

בדבר אחד. במה שהוא סובר שברוב גויים הרי אלו שלו.

ופליג עליה בחדא,

בענין רוב ישראל, שבזה הוא נחלק עליו, וסובר שחייב להכריז.

ותמהינן:

וכי מאחר ד

החבית

אסירא בהנאה,

אם כן, מה שאמר רב אסי ש

מותרת משום מציאה

-

למאי הלכתא,

מה יוכל המוצא לעשות במציאתו, הרי היא אסורה בהנאה?

אמר רב אשי

: מה שאמרנו שמותרת משום מציאה, היינו

ל

ענין

קנקנה.

שיכול המוצא להשתמש בחבית עצמה .

ההוא גברא, דאשכח ארבעה זוזי דציירי בסדינא

[שהיו צרורין בסדין],

ושדו

[והיו מוטלים]

בנהר בירן.

אתא לקמיה דרב יהודה,

לשאלו מה דין המציאה.

אמר ליה: זיל אכריז

על מציאתך!

ותמהינן:

והא

נהר בירן - כ

זוטו של ים הוא,

שאמרנו לעיל שאין חייב להכריז, לפי שהאבידה אבודה ממנו ומכל אדם!?

ומבארת הגמרא:

שאני נהר בירן

מזוטו של ים,

כיון דמתקיל,

שיש בו מכשולים, כגון אבנים וסתימת גדר שעושין לדגים,

לא מיאש

בעל האבידה, משום שהוא סובר שלא יוכל הנהר להולך את אבידתו חוץ למכשולים. וכיון שרגילים לסוכרו מדי פעם כדי לנקותו ולכרותו כדי שישטפו מימיו, סומך הוא על אלו שינקו את הנהר, שימצאו את האבידה - ויכריזו עליה.

ותמהינן:

והא רובא נכרים נינהו,

ובכל זאת אמר רב יהודה שצריך להכריז

! שמע מינה

ש

אין הלכה כרבי שמעון בן אלעזר

-

אפילו ברוב נכרים!?

ואמרינן: אכן אפשר לומר שהלכה כרבי שמעון ברוב נכרים, אלא ש

שאני

[שונה]

נהר בירן, דישראל

הם אלו ש

סכרו ליה

[הם העושים סכר בנהר],

ו

אף

ישראל כרו ליה

[הם אלו שמנקים את הנהר מסתימותיו].

ולכן,

כיון דישראל סכרו ליה

-

אימור

ש

מישראל נפל

כשעשה סכר בנהר .

וכיון דישראל כרו ליה

-

לא מיאש

בעל האבידה, לפי שהוא סומך על כך שישראל ימצאנה, ויכריז עליה.

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל

[היה מהלך אחרי מר שמואל]

בשוקא דבי דיסא

[שמוכרים שם חיטים כתושות לדייסא, ורבים מצויים שם].

אמר ליה

רב יהודה למר שמואל: אם

מצא כאן

אדם

ארנקי

-

מהו?

האם חייב להכריז, או לא?

אמר ליה: הרי אלו שלו

.

אמר לו רב יהודה: ואם למרות שלא הכריז המוצא על האבידה,

בא ישראל ונתן בה סימן

-

מהו?

האם צריך המוצא להחזיר לו, או לא?

אמר ליה: חייב להחזיר.

תמה רב יהודה ואמר לו:

תרתי?!

הלא שני דברים אלו סותרים זה את זה!

הרי מה שאינו חייב להכריז, היינו משום שודאי נתייאשו הבעלים מהאבידה. ואם כן, איך יתכן לומר מצד שני, שאם בא אדם לפנינו ונתן בה סימן - חייב להחזיר לו!

אמר ליה

מר שמואל: מה שאמרתי שחייב להחזיר, אינו מעיקר הדין, אלא היינו

לפנים משורת הדין.

כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא

[מצא חמורים במדבר],

ואהדרינהו למרייהו

[והחזירם לבעליהם],

ל

מרות שמצאם

בתר תריסר ירחי שתא

מהזמן שאבדו מבעליהם . אף שמעיקר הדין הרי הם שלו, לפי שודאי שהבעלים נתייאשו, החזירם אבוה דשמואל

לפנים משורת הדין

.

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי

[רבא היה מהלך אחרי רב נחמן בשוק של רצענים].

ואמרי לה

[ויש שאומרים], שהיה מהלך אחריו

בשוקא דרבנן

[מקום שתלמידי חכמים מוכרים בו את חפציהם ]. ובמקום זה היה רוב כנענים.

אמר ליה

רבא לרב נחמן: אם

מצא

אדם

כאן,

בשוק,

ארנקי

-

מהו?

האם צריך להכריז עליו, או לא?

אמר ליה

רב נחמן:

הרי אלו שלו.

אמר לו רבא: ואם

בא ישראל ונתן בה סימן

-

מהו?

אמר ליה

: אף על פי כן -

הרי אלו שלו.

תמה רבא ושאל:

והלא

בעל האבידה

עומד וצווח

שהאבידה שייכת לו!

אמר לו רב נחמן:

נעשה

אותו אדם

כ

מי ש

צווח על ביתו שנפל, ועל ספינתו שטבעה בים,

שאין זעקתו מועילה כלום להשיב את הפסדו. אף כאן, כיון שודאי נתייאש מאבידתו והפקירה, שוב אינה שלו.

ההוא דיו

[מין עוף]

דשקיל בשרא בשוקא, ושדיה בצנייתא דבי בר מריון

[שנטל בשר מן השוק, והטילו בין הדקלים של בר מריון].

אתא

בר מריון

לקמיה דאביי,

לשאלו היאך ינהג בבשר.

אמר ליה: זיל שקול לנפשך

[לך טול לעצמך] את הבשר.

ודייקינן:

והא

באותו מקום

רובא דישראל נינהו,

ובכל זאת פסק אביי שהרי אלו שלו! האם

שמעת מינה

ש

הלכה כרבי שמעון בן אלעזר אפילו ברוב ישראל!?

ואמרינן: אין מכאן ראיה, משום ש

שאני

נטילת

דיו

-

דכ

נטילת

זוטו של ים דמי,

שהתירתו תורה למוצא, שהרי הבשר אבוד מבעליו ומכל אדם אחר .

ותמהינן: אמנם מדיני מציאה - הותרה מציאה זו למוצאה, אבל היאך פסק אביי שהבשר מותר באכילה?

והא אמר רב: בשר

כשר

שנתעלם מן העין

[שלא ראוהו לפרק זמן כלשהו] -

אסור,

משום שחוששין אנו שמא נתחלף בבשר נבילה!?

ומתרצינן: אכן כך היה הדין אילו היה מתעלם הבשר מן העין. אבל במקרה שלנו מדובר

ב

שהיה המוצא

עומד ורואהו

[את הבשר], משעה שנטלו הדיו מהשוק - ועד שהטילו לבין הדקלים.

רבי חנינא מצא גדי שחוט בין טבריא לציפורי, והתירוהו לו

משום מציאה, שרשאי לזכות בו, ואף לאכילה התירו, ולא חששו שנבילה הוא.

ועתה מבארת הגמרא את סיבות ההיתר:

אמר רבי אמי: התירוהו לו משום מציאה

-

כרבי שמעון בן אלעזר,

שאמר שדבר שנמצא במקום שרבים מצויין שם - מותר, מפני שהבעלים מתייאשין ממנו. והרי כאן נמצאה המציאה על דרך הרבים.

ומה שהתירוהו לו

משום שחיטה,

ולא חששו שמא נבילה הוא -

כ

דברי

רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי.

דתניא: הרי שאבדו

לו גדייו ותרנגוליו, והלך ומצאן שחוטין,

ויש להסתפק אם נשחטו כהלכה,

רבי יהודה אוסר

את הבשר באכילה.

ורבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי מתיר.

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה

שאסר את הבשר -

כשמצאן באשפה,

משום שדרך להשליך את הנבלות לאשפה.

ודברי רבי חנניא בנו של רבי יוסי הגלילי

שהתיר -

כשמצאן בבית.

ואף כשנמצא גדי בדרך, הרי דינו כנמצא בבית - ומותר באכילה.

ומדייקינן:

מדהתירוהו לו משום שחיטה

על כרחך ש

רובא ישראל נינהו.

שאם לא כן, היה עלינו לחשוש שמא שחטו גוי!

אם כן,

שמעת מינה

ש

הלכה כרבי שמעון בן

אלעזר,

שדבר שנמצא במקום שרבים מצויין שם - מותר, ו

אפילו ב

מקום שיש בו

רוב ישראל!

אמר רבא

: אכן מדובר במקום שמצויין בו

רוב נכרים,

ולכן הותר הבשר משום מציאה, משום שמסתבר שמנכרי אבד.

ו

מצד שני מדובר באותו מקום היו

רוב טבחי

[רוב השוחטים] -

ישראל,

ולכן התירו את הבשר באכילה, משום שמסתבר שישראל שחטו.

רבי אמי אשכח

[מצא]

פרגיות

[גוזלות]

שחוטות בין טבריא לציפורי.

אתא לקמיה דרבי אסי

לשאלו היאך ינהג בבשר.

ואמרי לה

שבא

לקמיה דרבי יוחנן

לשאול.

ואמרי לה

שבא לשאול ב

בי מדרשא

.

ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך

. רבי יצחק נפחא אשכח קיבורא דאזלי, [מצא פקעיות של חוטים טוויים למכמורות ורשתות],

ביה אזלויי

[במקום הטוויה]. ומקום שהרבים מצויין בו הוא.

אתא לקמיה דרבי יוחנן, ואמרי לה בבי מדרשא.

ואמרו ליה: זיל שקול לנפשך.

מתניתין:

ואלו

מציאות ש

חייב להכריז

עליהם:

מצא פירות ב

תוך

כלי

[וסתם כלי יש בו סימן ], אף שבפירות עצמם אין סימן, מכל מקום מסתבר שהם שייכים לבעל הכלי, ולכן חייב להכריז.

או

שמצא

כלי כמות שהוא,

בלי פירות בתוכו, חייב להכריז עליו.

וכן אם מצא

מעות בכיס

[וסתם כיס יש בו סימן],

או

שמצא

כיס כמות שהוא,

ללא מעות, חייב להכריז עליהם, שהרי יש בכיס סימן.

וכן אם מצא

צבורי פירות

[פירות צבורים ומונחים בצורת ערימה], שודאי הניחום הבעלים בצורה זו מדעת - ושכחום, חייב להכריז עליהם, שעל ידי הכרזתו - יזכרו הבעלים באבידתם, ויבואו ויתנו סימנם. ובגמרא יתבאר מהו סימנם, אם מניינם של הפירות, או מקום המצאם.

מה שאין כן פירות מפוזרים, שמסתבר שנפלו מבעליהם שלא מדעתו, אין המוצא צריך להכריז עליהם, שהרי אין הבעלים יכול לתת בהם סימן, שהרי אינו יודע היכן אבדו לו, ואף אינו יודע מניינם, ובודאי מתייאש מהם.

או שמצא

צבורי מעות,

חייב להכריז עליהם, מאותו טעם שנתבאר גבי פירות.