Baba Metsia 23b — le Talmud en français

שנינו במשנתנו:

ומחרוזות של דגים

וכו' הרי אלו שלו, משום שאין בהם סימן.

ותמהינן:

אמאי

הרי אלו שלו?

להוי

[שיהא] ה

קשר

שקשורים בו הדגים

סימן,

ויהא חייב המוצא להכריז על האבידה!

ומתרצינן: במשנתנו מדובר שהדגים קשורים

בקטרא דציידא

[בקשר הדייגים],

דכולי עלמא הכי מקטרי

[שכולם קושרין באותה צורה], ואם כן, אין הקשר סימן.

ותמהינן:

ולהוי מנין סימן!

כלומר, שיהא מנין הדגים שחרוזים במחרוזת סימן!

ומתרצינן: מדובר במקום שנהגו הדייגים לחרוז

במנינא דשוין.

שחורזין מספר קבוע של דגים במחרוזת, ולכן אין המנין סימן, שהרי בכל המחרוזות יש אותו מנין.

בעו מיניה מרב ששת

: אבידה שאין בגופה סימן, אבל אפשר לתת סימן ב

מנין

החפצים שנמצאו, האם

הוי סימן

להחזיר אבידה על פיו,

או לא הוי סימן?

אמר להו רב ששת: תניתוה: מצא כלי כסף, וכלי נחושת, גסטרון של אבר [חתיכות של עופרת],

וכל כלי מתכות, הרי זה לא יחזיר, עד שיתן

בעל האבידה

אות

[סימן],

או עד שיכוין משקלותיו.

שיאמר מה היה משקל האבידה.

ומדמשקל הוי סימן,

מסתבר ש

מדה

[גודלה של האבידה]

ומנין

-

נמי הוי סימן

.

שנינו במשנתנו:

וחתיכות של בשר וכו'

הרי אלו שלו.

ותמהינן:

אמאי

הרי אלו שלו?

להוי משקלא

[שיהא משקל החתיכות]

סימן!

ומתרצינן:

במשקלא דשוין.

כלומר, שנהגו הטבחים לחתוך חתיכות במשקל שוה.

ותמהינן:

ותהוי

סוג ה

חתיכה גופה סימן!

שיתן בעל האבידה סימן,

או

[אם] החתיכה היא

דדפקא

[של הצואר],

או

שהיא

דאטמא

[של הירך]?

מי לא תניא

שדבר זה נחשב סימן? הרי כך שנינו בברייתא:

מצא חתיכות דגים, ודג נשוך

[או שמצא דג שנשכוהו] -

חייב להכ ריז.

אבל אם מצא

חביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה, ושל גרוגרות, ושל זיתים

-

הרי אלו שלו,

משום שאין בדברים אלו סימן .

וסבורה הגמרא עתה, שמדובר שאין בדגים סימן, אלא שהחתיכה עצמה, אם זהו ראש או זנב וכדומה, זה עצמו הסימן . וכן בדג נשוך, הנשיכה עצמה - היא הסימן. ומוכח מכאן, שחתיכה - הויא סימן!

ודוחה הגמרא:

הכא במאי עסקינן

-

בדאיכא סימנא בפסקא

[שיש סימן בצורת החיתוך, שלא נחתך כדרך שרגילים לחתוך].

כי הא, דרבה בר רב הונא,

כשהיה שולח חתיכת בשר לאשתו ביד נכרי, וחשש שיתחלף בבשר אחר שאינו כשר, היה עושה בבשר סימן, על ידי כך שהיה

מחתיך ליה אתלתא קרנתא

[שהיה מחתכו בצורת משולש, שיש לו שלש קרנות] .

ואמרינן:

דיקא נמי,

כך גם מדוייק מלשון הברייתא, שמדובר שיש סימן בצורת החיתוך של הדג,

דקתני

חתיכות דגים -

דומיא דדג נשוך,

שיש בו סימן מיוחד. משמע, שאף בחתיכות של דגים, מדובר שיש בהם סימן, והיינו בצורת החיתוך.

ומסקינן:

שמע מינה.

בימי התנאים, היו חביות היין והשמן עשויות מחרס. ולאחר שבעלי הבתים מלאון ביין, היו מגיפין אותן במגופת חרס, ושורקין טיט מסביב, במקום חיבור המגופה לחבית, להדביק את המגופה אל החבית, כדי שלא יצא ריח היין.

ובימי שבט או ניסן, כשהיו מוכרין בעלי הבתים חביות יין לחנוונים, היו מסירין את מגופותיהם, כדי שיוכל החנווני לטעום את היין. ולאחר מכן היה חוזר החנווני וסותם את המגופות, וטח טיט סביב כל המגופה, כדי שישמר ריח היין לאורך זמן, ויוכל למכרו בשעת היוקר, וזה נקרא רושם, וכך היה נושאן החנווני לביתו.

אמנם יש חנוונים שאינם רוצים לשמור את החביות למכרן בשעת היוקר, אלא לוקחין אותן כדי למכרן מיד, והם נושאין אותן לביתם פתוחות.

אמר מר

: מצא

חביות של יין, ושל שמן, ושל תבואה, ושל גרוגרות, ושל זיתים

-

הרי אלו שלו

. ותמהינן:

והא תנן

: המוצא

כדי יין וכדי שמן

-

חייב להכריז!

אמר רבי זירא אמר רב

: ב

מתניתין

מדובר

ברשום

[בחבית רשומה], וזהו הסימן שנותן בעל החבית, לפי שכפי שהתבאר, יש שרושמין את החביות כדי למכרן מאוחר יותר, ויש שנושאין אותן פתוחות למוכרן מיד .

ותמהינן:

מכלל ד

ב

ברייתא

ששנינו שהרי אלו שלו - מדובר

ב

שמצא

פתוח!? אי

במצא

פתוח

פשיטא שאינו חייב להכריז, שהרי

אבידה מדעת היא!

שהרי שקצים ורמשים ונחשים יכולים לשתות מהחבית!

אמר רב הושעיא

: אכן, ודאי שאין מדובר בברייתא בחבית פתוחה לגמרי, אלא

במציף את המגופה

[שהניח את המגופה על פי החבית, ולא שרקה בטיט], ולכן אינה אבידה מדעת, שהרי אין שרצים יכולים לשתות הימנה. ומכל מקום אין כאן סימן, ולכן הרי היא שלו.

אביי אמר: אפילו תימא

ש

אידי ואידי,

גם המשנה וגם הברייתא, מדובר

ברשום, ו

מכל מקום

לא קשיא,

משום ש

כאן,

במשנה, מדובר שנמצאה החבית

קודם שנפתחו האוצרות

של יין, שלא הגיע עדיין הזמן הקבוע למכירת חביות היין, שהוא בחדשי אדר וניסן, ורק יחידים מוציאים אז חביות רשומות למכור, ולכן הרישום מהוה סימן.

ואילו

כאן,

בברייתא, מדובר

לאחר שנפתחו האוצרות,

שאז אין הרישום של החבית נחשב סימן, שהרי באותו זמן יש הרבה שרושמין את חביותיהם .

ומצינו שאביי נהג כך גם הלכה למעשה.

כי הא

[כפי שמצינו],

דרב יעקב בר אבא

אשכח חביתא דחמרא לאחר שנפתחו האוצרות.

אתא לקמיה דאביי,

לשאלו כיצד לנהוג בחבית.

אמר ליה: זיל שקול לנפשך

[טול אותה לעצמך]. והיינו כדבריו לעיל, שלאחר שנפתחו האוצרות, אין רישום החבית נחשב סימן, ולכן לא שאלו אם החבית היתה רשומה או לא, משום שאף אם היתה רשומה, אין זה סימן.

בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום, הוי סימן, או לא הוי סימן?

[בעיה זו הובאה כאן, משום שרב נחמן פושט מהברייתא שהובאה לעיל].

אמר ליה: תניתוה: מצא חביות של יין ושל שמן ושל תבואה ושל גרוגרות ושל זיתים

-

הרי אלו שלו.

ואי סלקא דעתך דמקום הוי סימן,

למה הרי אלו שלו?

לכרוז

[שיכריז]

מקום!

אמר רב זביד: אין מכאן ראיה, משום שאפשר לומר, ש

הכא במאי עסקינן

שנמצאה החבית

ברקתא דנהרא

[בשפת הנהר] . שהמוכרין מביאין לשם את היין בספינה, והלוקחין מורידים את החביות שקנו אל שפת הנהר, ונושאין אותן משם אחת אחת, ופעמים ששוכחין שם חבית אחת.

והגמרא ממשיכה לבאר מדוע אם בא אדם ונותן סימן, שהחבית נמצאה ברקתא דנהרא, אין זה נחשב כסימן.

אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן

ש

רקתא דנהרא לא הוי סימן?

משום

דאמרינן ליה

לזה שטוען שהאבידה שלו:

כי היכי דאתרמי לדידך

ששכחת שם חבית, כך יתכן ש

אתרמי נמי לחברך

ששכח, שהרי דבר מצוי הוא שנשכחות שם חביות.

איכא דאמרי,

שכך

אמר רב מרי: מאי טעמא אמרו רבנן

ש

מקום לא הוי סימן

אם נמצאה האבידה ברקתא דנהרא?

משום

דאמרינן ליה: כי היכי דאתרמי לדידך

[כשם שקרה לך] שאבד לך דבר ב

האי

[באותו]

מקום,

יתכן ש

אתרמי נמי לחברך

שאבד לו דבר בדיוק ב

האי מקום,

משום שמצוי הוא שנשכחות שם חביות .

ההוא גברא דאשכח כופרא בי מעצרתא

[מצא זפת בבית הבד, ודבר שאין בו סימן הוא].

אתא לקמיה דרב,

לשאול כיצד ינהג בזפת.

אמר ליה: זיל שקול לנפשך

[לך טול את הזפת לעצמך] .

חזייה דהוה קא מחסם

[ראה רב שהיה אותו אדם מהסס], ורצה להרחיק הספק מליבו.

אמר ליה: זיל פלוג ליה לחייא ברי מיניה

[לך חלוק מהזפת לחייא בני].

מדייקת הגמרא:

לימא,

האם אפשר להוכיח ממעשה זה, ש

קא סבר רב

ש

מקום לא הוי סימן?

שאם לא כן, היה צריך המוצא להכריז, כדי שיוכל המאבד ליטלו על ידי שיתן את סימן המקום!

אמר רבי אבא

: אכן יתכן שרב סובר שמקום הוי סימן, ואכן יש כאן סימן שאפשר להחזיר על פיו. אלא הסיבה שאמר לו שיכול ליטול לעצמו,

משום יאוש בעלים נגעו בה, דחזא

רב

דקדחי ביה חלפי

[שגדלו צמחים על הכלי שהיה בו הזפת], ומוכח מזה שהיתה הזפת מונחת שם כבר ימים רבים, ובוודאי כבר נואשו ממנה בעליה .

שנינו במשנתנו:

רבי שמעון בן אלעזר אומר וכו'

[כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז].

מאי אנפוריא?

אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים, ש

עדיין

לא שבעתן

והורגלה בהן

העין

כדי שיהא מכירן יפה, כיון שלא נשתמש עדיין הרבה בכלים. ולשון "אנפוריא" הוא נוטריקון של "אין פה ראיה".

והוינן בה:

היכי דמי?

אי אית בהו

בכלים

סימן,

אם כן,

כי לא שבעתן העין

-

מאי הוי?

יכריז על האבידה, ואם יבוא אדם ויתן סימן בכלי, יחזירנו לו!

ו

אי דלית בהו סימן, כי שבעתן העין

-

מאי

הוי,

מה התועלת בכך, הרי כלים שאין בהם סימן, גם אם הם ישנים, שודאי כבר שבעתן העין, אין מכריז עליהן, משום יאוש בעלים!?

ומבארת הגמרא:

לעולם

מדובר

דלית בהו סימן.

ומה ששאלנו, אם כן, מה מועיל אם שבעתן העין -

נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא

[להשיב האבידה לתלמיד חכם בטביעות עין בעלמא. שאומר שמכיר את החפץ שהוא שלו].

שאז, בכלים ש

שבעתן העין, קים ליה בגוייהו,

אכן מכיר הוא את הכלים,

ו

לכן

מהדרינן ליה

אם הוא טוען שמכירן בטביעות עין .

אבל

כי לא שבעתן העין,

אנו חוששין ש

לא קים ליה בגוייהו.

ואף שהוא טוען שמכיר את החפץ, יתכן שרק נדמה לו כך, אבל באמת אין החפץ שלו, שהרי עדיין לא שבעה עינו בו,

ו

לכן

לא מהדרינן ליה

. ומביאה הגמרא ראיה לדבר, ששמואל סובר שמחזירין לתלמיד חכם בטביעות עין:

דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי

עבידי רבנן דמשנו במלייהו

[בשלשה דברים אלו דלהלן, נוהגים החכמים לשנות בדבריהם]:

א.

במסכת,

כששואלין אותו אם מסכת פלונית סדורה בפיו, אף שבאמת סדורה בפיו, אומר לאו. ומידת ענוה היא .

ב.

ובפוריא,

כאשר שואלין אותו אם שימש מיטתו, אומר לאו. ומידת צניעות היא .