Baba Metsia 22b — le Talmud en français

אינן ב"כי יותן",

ולא הוכשרו לקבלת טומאה .

טעמא מאי

[מה הטעם בכך]?

האם

לאו משום דלא אמרינן

ש

כיון דאיגלאי מילתא דהשתא ניחא ליה

[שנתגלה עתה שנוח לו בכך], אנו אומרים שגם

מעיקרא נמי ניחא ליה,

ואם כן, יקשה על שיטת רבא, הסובר שיאוש שלא מדעת - הוי יאוש?

ודוחה הגמרא:

שאני התם,

לענין הכשר לקבלת טומאה,

דכתיב

באותו ענין

"כי יתן", עד שיתן

האדם עצמו מים על הפירות.

ותמהינן:

אי הכי,

ב

רישא,

שעודהו הטל עליהם,

נמי לא

יוכשרו הפירות, שהרי לא הוא נתן עליהם מים!?

ומבארת הגמרא:

התם

-

כד

ברי

רב פפא.

דרב פפא רמי: כתיב "כי יתן",

שמשמע, שיתן האדם עצמו עליהם מים.

וקרינן

[וניקוד קריאת המילים]

"כי יותן",

שמשמע, שינתנו על הפירות מים מאליהם

! הא כיצד?

כיצד מתיישבת סתירה זו?

ומבאר רב פפא:

בעינן,

צריכים אנו, שיהיה

"כי יותן"

-

דומיא ד"כי יתן".

מה "יתן",

כשנותן האדם בעצמו את המים על הפירות -

לדעת

ו [בידיעתו] הוא נותן,

אף "כי יותן" נמי,

כשניתנים המים מאליהם על הפירות - צריך שינתנו

לדעת

בעל הפירות . ולכן בסיפא, שלא ראה בעל הפירות שניתנו עליהם מים, אף ששמח, לא הוכשרו לקבלת טומאה.

תא שמע, דאמר רבי יוחנן משום רבי ישמעאל בן יהוצדק: מנין לאבידה ששטפה נהר, שהיא מותרת,

ואף אם יש בה סימן?

דכתיב

בענין השבת אבידה:

"וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה".

ומילת "ממנו" - יתירה היא. ודורשים ממנה, שדווקא

מי ש

האבידה

אבודה הימנו

-

ו

עדיין

מצויה אצל

שאר

כל אדם,

שאנשים אחרים יכולים למצאה - אזי חייבין בהשבתה.

יצאתה

מכלל זה אבידה

זו,

ששטפה נהר,

שאבודה ממנו, ו

אף

אינה מצויה אצל כל אדם,

שהרי כשנשטפת בנהר - אין אדם יכול להצילה, ולכן היא מותרת.

וכיון שמאותו מקרא למדים את דין אבידה המצויה אצל כל אדם, ואף את דין האבידה שאינה מצויה אצל כל אדם, והוקשו זו לזו, אם כן, נלמד ש

איסורא,

אבידה רגילה, שאינה מותרת לו -

דומיא דהיתירא,

אבידה ששטפה נהר, שמותרת למוצאה:

מה

אבידה של

היתירא,

שאינה מצויה לכל אדם, לא חילק בה הכתוב

בין דאית בה סימן, ובין דלית בה סימן,

ובשני המקרים -

שרא

[הרי היא מותרת לו],

אף

אבידה של

איסורא,

המצויה אצל כל אדם, שצריך להשיבה לבעליה, לא חילק

בין דאית בה סימן,

שאינו מתייאש ממנה,

ובין דלית בה סימן

אסורה.

ועתה, היאך מדובר באבידה המצויה אצל כל אדם, שאין בה סימן?

אם מדובר שנודע דבר האבידה לבעלים - קודם שבאה ליד המוצא, הרי ודאי שהיא מותרת, שהרי נטלה לאחר ייאוש!

אלא על כרחך, מדובר שנודע להם רק לאחר שבאה לידו.

ואם כדברי רבא, שיאוש שלא מדעת הוי יאוש, הרי אף במקרה כזה צריכה להיות מותרת לו! אלא ודאי, שיאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש, וכדברי אביי!

תיובתא דרבא!

ומסקינן: אכן ברייתא זו -

תיובתא

דרבא היא.

והלכתא כוותיה דאביי ביע"ל קג"ם.

["יע"ל קג"ם" - ראשי תיבות של ששה סימני הלכות הן:

א.

י

אוש שלא מדעת של סוגייתנו,

ב. ד זומם למפרע הוא נפסל, במסכת סנהדרין,

ג.

ל

חי העומד מאיליו, במסכת עירובין,

ד.

ק

דושין שלא נמסרו לביאה, במסכת קדושין,

ה.

ג

לוי דעתא בגיטא, במסכת גיטין, ו.

מ

ומר אוכל נבילות להכעיס פסול לענין עדות, במסכת סנהדרין].

אבל בשאר מחלוקות אביי ורבא, הלכה כרבא.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: וכי מאחר דאיתותב רבא

, ואנו נוקטים להלכה שייאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש, אם כן,

הני תמרי דזיקא,

תמרים שהרוח משירתן מהעץ,

היכי אכלינן להו?

הרי יתכן שבעליהם אינם יודעים עדיין שנשרו, והרי זה יאוש שלא מדעת!

אמר ליה: כיון דאיכא שקצים ורמשים דקא אכלי להו

לאותם תמרים מיד כשנופלים מהעץ, לכן

מעיקרא,

עוד לפני שנפלו,

יאושי מיאש מנייהו

הבעלים מאותם פירות שיפלו מהעץ.

אמר לו רב אחא: ואם התמרים הם של

יתמי

[יתומים קטנים],

דלאו בני מחילה נינהו,

וייאושם אינו יאוש -

מאי?

הרי במקרה כזה צריכים התמרים להיות אסורים! ואם כן, למה אין אנו חוששים שמא נפלו התמרים מעץ של יתומים?

אמר ליה: באגא

[בקעה]

בארעא דיתמי

-

לא מחזקינן.

כלומר, אין עלינו להחזיק את כל הבקעה בחזקת קרקע יתומים, ולאסור את כולה משום ספק קרקע יתומים, אלא הולכים אחר הרוב , שאינם יתומים.

אמר לו רב אחא: ואם הקרקע

מוחזק ועומד

שהוא של יתומים -

מאי?

עוד שאלו רב אחא:

כרכתא,

דקלים המוקפים בגדר של אבנים, שאין שקצים ורמשים נכנסים לשם, ואם כן, הרי אין בעליהם מתייאשים מהם מלכתחילה -

מאי?

אמר ליה

: אכן, במקרים אלו - התמרים

אסירן

[אסורין].

שנינו במשנתנו:

כריכות ברשות הרבים

-

הרי אלו שלו.

אמר רבה: ואפילו בדבר

שיש בו סימן

הרי אלו שלו.

ומדברי רבה, שאף כשיש בכריכות סימן - הרי אלו שלו, ואין אנו אומרים שאין הבעלים מתייאשין משום שהם סומכין על הסימן, מוכיחה הגמרא:

אלמא קסבר רבה,

ש

סימן העשוי לידרס

על ידי בני אדם, כגון שעוברים באותו מקום הרבה בני אדם, והחפץ עצמו נמוך, ונוח לידרס -

לא הוי סימן.

והטעם, משום שאין בעליו סומך על הסימן, שאומר הוא בליבו: ודאי נשחת הוא בדריכת הרגלים .

ואילו רבא אמר: לא שנו

גבי כריכות שהרי אלו שלו -

אלא בדבר שאין בו סימן.

אבל בדבר שיש בו סימן

-

חייב להכריז.

אלמא קסבר רבא: סימן העשוי לידרס

-

הוי סימן.

משום שבעל האבידה עדיין סומך על הסימן, וסובר שלא ידרסוהו.

ואיכא דמתני להא שמעתא באנפי נפשה

[יש השונים את מחלוקת רבה ורבא בפני עצמה], ולא שנו את מחלוקת רבה ורבא על משנתנו. וכך שנו את השמועה:

סימן העשוי לידרס

-

רבה אמר: לא הוי סימן.

ורבא אמר: הוי סימן.

תנן: כריכות ברשות הרבים

-

הרי אלו שלו.

ואילו כריכות

ברשות היחיד

[כגון בשדה זרועה , שרוב בני אדם אין הולכין בה, ויש מיעוט שהולכין בה] -

נוטל ומכריז.

ועתה,

היכי דמי?

אי דלית בהו

בכריכות

סימן,

אם כן, אם נמצאו

ברשות היחיד

-

מאי מכריז?

מה יכריז המוצא? הרי אין בהם סימן שיוכל בעל האבידה לתת כדי ליטול את אבידתו!

אלא לאו

על כרחך מדובר

דאית בהו סימן.

וקתני: ברשות הרבים הרי אלו שלו,

אף שיש בהם סימן

! אלמא: סימן העשוי לידרס

-

לא הוי סימן,

ולכן הרי אלו שלו, ו

תיובתא דרבא

שאמר שאף שהסימן עשוי לידרס - הרי הוא סימן!

אמר לך רבא: לעולם

מדובר

דלית בהו

בכריכות

סימן.

ודקא אמרת

[ומה שהקשית]: אם אין בהם סימן,

ברשות היחיד מאי מכריז?

אין זו קושיה, משום שאפשר לומר שהמוצא אינו מכריז את שם האבידה, אלא

מכריז

את

מקום

מציאת האבידה.

וכך הוא מכריז: מי שאבדה לו אבידה במקום פלוני, יבוא ויאמר מה איבד!

ובעל האבידה יבוא ויאמר: איבדתי שם חפץ פלוני .

ו

אילו

רבה אמר: מקום

-

לא הוי סימן.

דאיתמר

: אבידה שאין סימן בגופה, והסימן שאפשר לתת בה הוא רק ה

מקום

שבו נמצאה האבידה,

רבה אמר: לא הוי סימן

.

ורבא אמר: הוי סימן

.

תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

כריכות ברשות הרבים

-

הרי אלו שלו. ברשות היחיד

-

נוטל ומכריז.

והאלומות

[עומרים גדולים],

בין ברשות הרבים, בין ברשות היחיד

-

נוטל ומכריז.

ועתה,

רבה

שביאר במשנתנו, שהטעם שברשות הרבים הרי אלו שלו - היינו משום שנדרס הסימן,

היכי מתרץ לה

לברייתא זו? במה שונות אלומות, שצריך להכריז עליהן אף אם נמצאו ברשות הרבים?

ורבא,

שאמר שמדובר במשנתנו שאין בכריכות סימן, אלא הסימן הוא מקום המציאה,

היכי מתרץ לה

לברייתא, מה החילוק בין אלומות לכריכות?

ואמרינן:

רבה מתרץ לטעמיה

[לשיטתו] - שמדובר שיש

ב

כריכות

סימן.

ורבא מתרץ לטעמיה

-

ב

אופן שמכריז

מקום.

ועתה מבארת הגמרא את דבריה:

רבה מתרץ לטעמיה בסימן

:

כריכות ברשות הרבים הרי אלו שלו

-