Baba Metsia 21b — le Talmud en français

איתמר

:

יאוש שלא מדעת,

אבידה שאילו היה יודע בעליה שאבדה ממנו, ודאי היה מתייאש ממנה, אבל עתה, כשמצאה המוצא, עדיין לא ידעו הבעלים שאבדה מהם אבידה. וכשנודע לבעלים, כבר היתה המציאה ביד המוצא.

אביי אמר: לא הוי יאוש,

ואין המוצא זוכה במציאה. ואם יבואו הבעלים ויוכיחו שהם בעלי האבידה, חייב ליתנה להם.

ורבא אמר

: אף בכהאי גוונא -

הוי יאוש,

וזכה המוצא במה שבידו.

ועתה מבארת הגמרא את מחלוקתם של אביי ורבא:

בדבר שיש בו סימן

-

כולי עלמא לא פליגי, ד

יאוש שלא מדעת

לא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף

[למרות ששמענו את בעל האבידה שנתייאש לבסוף, כשנודע לו שאבדה ממנו] -

לא הוי יאוש.

והטעם, משום

דכי אתא

האבידה

לידיה

של המוצא -

באיסורא הוא דאתא לידיה,

משום שדבר שאינו עשוי להתייאש הוא,

דלכי ידע

בעל האבידה

דנפל מיניה

-

לא מיאש.

משום ש

מימר אמר

[שאומר המאבד בליבו]: הרי

סימנא אית לי בגויה

[יש לי סימן באבידה],

יהבנא סימנא

-

ושקילנא ליה

[אתן את הסימן, ואטלנה] .

[כתבו הראשונים, שאין הכוונה שנטלה באיסור ממש, שהרי לא נתכוין לגזלה, ואדרבה, מוטלת עליו חובה להגביהה, כיון שיש בה סימן! אלא הכוונה שנטלה בשעת איסור, דהיינו לפני יאוש, בשעה שעדיין היתה ברשות הבעלים, ודומה כאילו נטלה מידם. וכיון שלא זכה בה, הרי ידו כיד הבעלים, והרי הוא כנפקד, ואם כן, החפץ עדיין ברשות הבעלים, ובכהאי גוונא לא מועיל יאוש] .

ואילו

בזוטו של ים,

שיש מקומות בשפת הים, שדרך הים לחזור לאחוריו עשר או חמש עשרה פרסאות פעמיים ביום, ושוטף מה שמוצא שם - והולך ,

ו

כן

בשלוליתו של נהר,

שהנהר עולה על גדותיו, ושולל ושוטף מה שמוצא על שפתו,

במקרים אלו,

אף על גב דאית ביה סימן

באבידה -

רחמנא שרייה

[התורה התירתה], אף אם הגיעה ליד המוצא לפני יאוש,

כדבעינן למימר לקמן

[כפי שיתבאר בגמרא להלן] .

כי פליגי

אביי ורבא -

בדבר שאין בו סימן.

אביי אמר

: יאוש שלא מדעת

לא הוי יאוש, דהא לא ידע

הבעלים

דנפל מיניה,

ולמעשה לא נתייאש!

רבא אמר

: בכהאי גוונא

הוי יאוש.

כיון

ד

הרי

לכי ידע

הבעלים

דנפל מיניה

האבידה - ודאי

מיאש,

משום ש

מימר אמר

בליבו:

סימנא לית לי בגויה

[אין לי בה סימן]! לכן הרי זה כאילו

מהשתא הוא דמיאש,

שהרי נפלה ממנו, ולכשיודע לו - שוב אין דעתו עליה .

[

סימן: פמג"ש ממקגט"י ככסע"ז

].

תא שמע

ממשנתנו, ששנינו שאם מצא

פירות מפוזרין

הרי אלו שלו. והטעם, משום שאין בהן סימן, ולכן הבעלים מתייאש מהן.

ו

הא

בשעה שמצאן המוצא -

לא ידע

עדיין בעל הפירות

דנפל מיניה,

והרי זה יאוש שלא מדעת!?

אלא, מוכח מכאן, שיאוש שלא מדעת - הוי יאוש!

ודוחה הגמרא:

הא אמר רב עוקבא בר חמא,

ש

הכא במכנשתא דבי דרי עסקינן,

וכפי שנתבאר לעיל,

דאבידה מדעת היא

. שלא נפלו ממנו, אלא מדעתו הניחם שם, והפקר הם .

תא שמע

ממשנתנו, ששנינו שאם מצא

מעות מפוזרות

-

הרי אלו שלו.

ו

אמאי? הא לא ידע דנפל מיניה!

ודוחה הגמרא:

התם נמי,

אין זה ייאוש שלא מדעת, ו

כדרבי יצחק, דאמר

להלן לגבי ענין אחר:

"אדם עשוי

[רגיל]

למשמש בכיסו

בכל שעה ושעה"

[כשאדם נושא בכיסו דברי ערך, כמו מעות, רגיל הוא למשמש בו כל שעה, לבדוק אם לא נפלו המעות]. ו

הכא נמי,

גם לענינינו, שייכת סברא זו, ש

אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה,

ולכן, ודאי ידע הבעלים שאבדו ממנו המעות קודם שמצאן המוצא, ואין זה ייאוש שלא מדעת.

תא שמע

ממה ששנינו במשנתנו:

עיגולי דבילה וככרות של נחתום

-

הרי אלו שלו.

ו

אמאי? והא לא ידע דנפל מיניה!

ודוחה הגמרא:

התם נמי, אגב דיקירי,

כיון שעיגולי דבילה וככרות, דברים כבדים הם -

מידע ידע בהו

בעליהם שאבדו ממנו מיד כשנפלו, שהרי הוא חש שהוקל מעליו המשא. ואם כן, אין זה ייאוש שלא מדעת.

תא שמע

ממה ששנינו במשנתנו:

ולשונות של ארגמן

-

הרי אלו שלו.

ואמאי? הא לא ידע דנפל מיניה!

ודוחה הגמרא:

התם נמי, אגב דחשיבי,

כיון שלשונות של ארגמן חשובים הם, רגיל האדם הנושאן ל

משמושי ממשמש בהו

כל שעה, כדי לוודא שלא נפלו,

וכד

אמר

רבי יצחק

לגבי מעות, שאדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה.

תא שמע

ממה ששנינו בברייתא:

המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ובכל מקום שהרבים מצויין שם

-

הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשין מהן

.

והא לא ידע

הבעלים

דנפל מיניה!

אמר רבי יצחק: אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה,

ולכן ודאי ידע הבעלים שנפלו ממנו המעות עוד קודם שמצאן אדם זה .

כתוב בתורה: "ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך לקצר ולקט קצירך לא תלקט וגו' לעני ולגר תעזב אתם אני ה' אלקיכם". כאן נאמרה מצות הנחת לקט בעת הקצירה. והיינו, שאם נפלו בשעת הקצירה שיבולת אחת או שתים, צריך להניח אותן לעניים.

ואולם, אם ברור לנו שלא יבואו יותר עניים ליטול את הלקט, הרי הוא הפקר לכל, ומותר לכל אדם. וצריכים אנו לברר, מאיזה זמן מותר הלקט לכל.

תא שמע: מאימתי כל אדם,

ולא רק העניים,

מותרים בלקט

-

משילכו בה הנמושות

.

ואמרינן: מאי נמושות?

ואמר רבי יוחנן: סבי דאזלי אתיגרא

. זקנים עניים ההולכים על משענתם בנחת, ורואים כל שיבולת ושיבולת . ואחר שהם עברו בשדה, מתייאשים שאר העניים מלמצוא שם לקט.

ריש לקיש אמר

: נמושות - היינו

לקוטי בתר לקוטי

. שלקטו כבר בשדה מספר פעמים , שאז מתייאשים שאר עניים.

ו

יש לתמוה,

אמאי

מותרים שאר בני אדם ליטול את הלקט?

נהי דעניים דהכא מיאשי,

אמנם העניים של מקום זה נתייאשו כבר, כיון שראו שהלכו בה הנמושות. אבל הרי

איכא עניים בדוכתא אחריתא

[במקום אחר], שאינם יודעים שכבר הלכו הנמושות בשדה,

ד

אותם עניים

לא מיאשי

עדיין!

אלא ודאי שייאוש שלא מדעת - הוי ייאוש, ולכן, כיון שבזמן שעניים של מקום אחר יידעו שהלכו הנמושות בשדה זו - יתייאשו ממנה, הרי זה נחשב כאילו נתייאשו כבר עתה, כשהלכו בה הנמושות, ולכן מותר הלקט לכל אדם.

ודוחה הגמרא:

אמרי

: אכן אפשר לומר שייאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש.

ומכל מקום מזמן שהלכו בה הנמושות - כל אדם מותרים בלקט, למרות שעניים של מקום אחר עדיין אינם יודעים על כך,

כיון דאיכא עניים הכא,

לכן

הנך,

העניים של מקום אחר -

מעיקרא

[מלכתחילה]

איאושי מיאש

מהלקט של שדה זו,

ואמרי

[ואומרים לעצמם]: הרי

עניים דהתם,

של מקום זה,

מלקטי ליה

לפנינו, ובודאי שלא יישאר עבורנו דבר, ואם כן, הרי זה ייאוש מדעת!

תא שמע

: אם מצא

קציעות

[תאנים שקוצצין אותן באיזמל, ומוהל שלהן זב, ושוטחין אותן בשדה להתייבש ]

בדרך, ואפילו

אם מצאן

בצד שדה

ששוטחין בה

קציעות

להתייבש, שנראה שמאותה שדה הן,

וכן

אם הלך ליד

תאנה

הנטועה בשדה,

הנוטה

[שנופה נוטה] מהשדה

לדרך, ומצא תאנים תחתיה,

ואין יודעים אם התאנים נשרו מעץ זה, או שאבדו לאחד מעוברי הדרך,

הרי הן

מותרות

למוצא

משום גזל

, שאין בנטילתן משום גזל.

וטעם הדבר לכאורה, משום שאף שאין בעליהן יודעין עתה שאבדו, כיון שלכשייודע להם - יתייאשו, שהרי אין בהן סימן, הרי זה ייאוש כבר מעתה, וכדברי רבא.

ו

כיון שפירות הפקר הן, שמותר לכל אדם ליטלן, הרי הן

פטורות מן המעשר,

כדין כל הפקר .

ודין זה הוא דווקא בתאנים. אבל

בזיתים ובחרובים,

אם מצאם בדרך תחת עץ -

אסור

ליטלן.

ולכאורה, היינו כדברי אביי, שייאוש שלא מדעת - לא הוי ייאוש. אם כן, הרישא קשה לאביי, והסיפא - לרבא!

ואמרינן:

בשלמא

ה

רישא,

מה ששנינו שקציעות מותרות משום גזל,

לאביי

שסובר שייאוש שלא מדעת לא הוי ייאוש -

לא קשיא.

משום שאפשר לומר ש

אגב ד

פירות אלו

חשיבי

[חשובין הן] - אדם

ממשמש בהו

כל שעה. ואם כן, מיד כשאבדו - נודע לו הדבר, ולא הוי ייאוש שלא מדעת.

וכן מה ששנינו שאם מצא תאנים תחת

תאנה

הנוטה לדרך הרי הן מותרות משום גזל

נמי

אין זה קשה לאביי, משום ש

מידע ידיע דנתרא.

כלומר, יודעין הבעלים שדרך התאנה היא שנושרות ממנה תאנים, ומתייאשים מהם מעיקרא, כיון שהם חוששים שהמוצא יחשוב שנפלו מעוברי דרכים - ויטלן לעצמו, והרי זה יאוש מדעת.

אלא סיפא, לרבא

שסובר שייאוש שלא מדעת הוי ייאוש -

קשיא!

דקתני: בזיתים ובחרובים אסור!

ומוכח, שאף שודאי שלכשייודע לו - יתייאש, מכל מקום, כיון שעתה אינו יודע, ואף לא נתייאש מעיקרא, משום שאין רגילות זיתים וחרובים לנשור, אסור בהם! אם כן, מוכח שיאוש שלא מדעת - לא הוי יאוש, וקשיא לרבא!

אמר רבי אבהו: שאני

דין

זית, הואיל וחזותו

[צורתו]

מוכיח עליו

מאיזה עץ נפל.

ו

לכן,

אף על גב דנתרין זיתי

[אף שנפלו הזיתים מהעץ], אין בעליהם מתייאש מהן, משום ש

מידע ידיע

[ידוע] ש

דוכתא דאיניש

-

איניש הוא

[מקומו של האדם - הוא האדם]. כלומר, כולם מכירים ויודעים מאין נשרו הזיתים, ומיהו בעל האילן. ותמהינן:

אי הכי, אפילו רישא,

גבי תאנה הנוטה לדרך

, נמי

לא יתייאש בעל התאנים, שהרי ידוע שהם שלו! ולמה שנינו שמותרות משום גזל?

אמר רב פפא: תאנה

-

עם נפילתה

מהעץ, מיד היא

נמאסת,

מתלכלכת ומתקלקלת, ואינה חשובה עוד לבעליה . ולכן, כיון שיודע בעל התאנה שדרך התאנים לנשור מהעץ, הרי הוא מתייאש מהן מתחילה .

מה שאין כן זיתים, שאינם ניזוקין על ידי הנפילה .

תא שמע: הגנב שנטל מזה

[שגנב מאדם אחד] -

ונתן

את גניבתו

לזה

[לאדם אחר],

וכן גזלן,

אדם שגוזל בכח, לאור היום,

שנטל מזה

-

ונתן לזה,