Baba Metsia 21a — le Talmud en français

ודחינן:

אימא

אמור לפרש:

יתקיים מחותמיו,

כלומר,

דשיילינן להו לסהדי אי פרוע, אי לא פרוע,

ששואלים את העדים החתומים אם ראו את הפרעון, או לא, ואם לא ראו את הפרעון, נאמן המלוה לומר, שלא נכתב השובר אלא להיות מוכן לכשיפרע.

תא שמע

:

שנינו בברייתא:

סמפון

שובר

שיש עליו עדים

-

כשר

אפילו אם הוא בידי המלוה.

וקשה על רב שאמר כי שובר הנמצא בידי המלוה פסול.

ומתרצינן:

מאי עדים

הכוונה

עדי קיום,

עדים המקיימים את השובר, שכתבו "הנפק", ובית דין אינם מקיימים את השובר אלא אם כן פרע הלוה את החוב. ולכן השובר כשר אף כשהוא בידי המלוה.

הכי נמי מסתברא,

כי מדובר בעדי קיום.

מדקתני סיפא: ושאין עליו עדים

-

פסול

השובר.

והוינן בה:

מאי

הכוונה

אין עליו עדים?

אילימא,

אם נאמר

דליכא עלויה

שאין על שובר

עדים כלל

וכי

צריכא למימר דפסול?

הרי זה פשוט שבלא עדים אינו ראיה לפרעון החוב.

אלא לאו

הכוונה, שיש על השובר עדים אלא שאין לו

עדי קיום,

ולכן פסול בנמצא ביד המלוה.

גופא

:

שנינו בתוספתא:

סמפון שיש עליו עדים יתקיים בחותמיו,

והעמדנו כי מדובר בעדי קיום שראו את הפרעון, ואם יש עדים, אפילו אם השובר יוצא מתחת ידי המלוה - כשר.

ואם

אין עליו

על השובר

עדים

שראו את הפרעון, אבל יש עדים החתומים עליו ,

ויוצא מתחת ידי שליש

שהשטר אינו ברשות הלוה או המלוה, אלא בידי שליש שביניהם - נאמן השליש.

או שיוצא

השובר

לאחר חיתום שטרות

שיצא לפנינו כשהוא כתוב בשטר חוב אחר החתימה -

כשר.

ומבארינן: הטעם שהשובר כשר כשהוא

יוצא מתחת ידי שליש

-

דהא הימניה

שהרי האמינו

מלוה לשליש,

שהרי המלוה כתב את השובר, והוא מסרו לידי השליש, ובכך האמינו .

וכן

יוצא לאחר חיתום שטרות נמי

כשר, כיון

דאי לאו דפריע

שאם החוב לא היה פרוע -

לא הוה מרע ליה לשטריה,

לא היה כותב את השובר בשטר, שהרי השובר פוגם את הראיה שבשטר .

הדרן עלך פרק שנים אוחזין

--- title: "חברותא - בבא מציעא — פרק שני - אלו מציאות" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02358.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - אלו מציאות

Оригинал главы פרק שני - אלו מציאות

הקדמה

כתוב בתורה [שמות כג]: "כי תפגע שור איבך או חמרו תעה השב תשיבנו לו".

עוד נאמר [דברים כב]: "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם השב תשיבם לאחיך:

ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרש אחיך אתו והשבתו לו:

וכן תעשה לחמרו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבדת אחיך אשר תאבד ממנו ומצאתה לא תוכל להתעלם".

הפרק שלפנינו דן בעיקר בענייני השבת אבידה.

ואלו הם עיקרי ענייני אבידה הנדונים בפרקנו:

א. אילו מציאות שייכות למוצאן, ואילו הן שחייב להכריז עליהן.

ב. דיני יאוש בעלים. איזהו יאוש מדעת, ואיזהו - שלא מדעת, ומה דינם.

ג. דיני סימנים. אילו הם הסימנים שמחזירים אבידה על פיהם.

ד. דין המוצא כל זמן ששומר את האבידה. האם דינו כשומר חינם, או כשומר שכר.

ה. דיני הטיפול באבידה עד שיבואו הבעלים לקחתה.

ו. דיני הטיפול בבעלי חיים שנמצאו.

אולם בחלקו השני של הפרק יתווספו נושאים חדשים, כגון דיני פריקה וטעינה, ושאר עניינים שיש בהם הפסד ממון ישראל, שציוותה התורה על האדם לסייע לחבירו במקרים אלו, כדי למנוע הפסד.

מתניתין:

אלו מציאות שלו

הן [של המוצאן], ואינו חייב להכריז שמצאן כדי שיוכל להשיבן לבעליהן, משום שנתייאשו בעליהן מהן, והפקר הם.

ואלו

מציאות

חייב להכריז

על מציאתן, כדי שיבואו בעליהן לקחתם?

אלו

הן ה

מציאות

ש

שלו

הן :

מצא פירות

[בגמרא להלן יתבאר שהפירות שמשנתנו מדברת בהן - היינו תבואה ]

מפוזרין

על פני שטח מסויים [בגמרא יתבאר באיזה פיזור מדובר],

או שמצא

מעות מפוזרות,

וכן אם מצא

כריכות

[עומרים קטנים של תבואה]

ברשות הרבים,

שמהלכין שם בני אדם רבים, ודורכים על הכריכות, ואף אם היה בהם סימן, הרי הוא נשחת על ידי הילוך הרבים .

ועגולי דבילה

[תאנים יבשות כתושות ודבוקות זו בזו, ועשויות בתבנית עיגול], שאין בהם סימן, לפי שכולם עושין אותן באותה צורה,

ו

ככרות של נחתום

[שאופה ככרות רבים כדי למכרם], שאין בהם סימן, לפי שכל ככרות של נחתומים - שוין הן [אבל ככרות של בעל הבית, שאופה אותן לעצמו, יש בהן סימן. משום שאין דרך בעל הבית ללוש עיסה מרובה, ואינו יכול למלא לבדו תנור שלם, ולכן מצטרפים כמה בעלי בתים יחד לאפיה. ומשום כך מסמן כל אחד את ככרו, כדי שיכירום. אבל נחתום אופה פת מרובה, וממלא לבדו תנור שלם],

ו

מחרוזות של דגים

[דגים החרוזים על חוט], שאין בהם סימן, לפי שכולם קושרים אותם באותו אופן,

וחתיכות של בשר,

באופן שאין סימן בגוף החתיכה, וגם צורת החיתוך וגודל החתיכה קבועים הם,

וגיזי צמר הלקוחין ממדינתן,

הלקוחין כמות שהן גזוזות, שאינן מעובדות עדיין, כשאר גיזת כל המדינה [לאפוקי גיזי צמר הבאין מבית האומן, לאחר שעובדו כבר, שיש בהן סימן],

ואניצי פשתן

[חבילות של פשתן לא מעובד],

ולשונות של ארגמן,

צמר סרוק ומשוך בצורת לשון, וצבוע בצבע ארגמן, ומצוי הוא, ואין בו סימן מיוחד,

אם מצא אחד מכל הדברים הללו,

הרי אלו שלו,

ואינו חייב להכריז עליהן.

דברי רבי מאיר.

והטעם, כיון שבכל דברים אלו אין בהם סימן ניכר, ונתייאשו בעליהם מהם, והרי הם הפקר, וכל הקודם בהן - זכה בהן.

רבי יהודה

מוסיף על דברי רבי מאיר, ו

אומר: כל

דבר

שיש בו שינוי

-

חייב להכריז

עליו.

כיצד?

כגון ש

מצא עגול

של דבילה,

ובתוכו

היתה נעוצה חתיכת

חרס.

או שמצא

ככר, ובתוכו

היו

מעות,

אזי, על אף שבדרך כלל המוצא עגול או ככר אינו חייב להכריז, מכל מקום, במקרים אלו - חייב להכריז, משום שמסתבר שהחרס והמעות לא נפלו לשם מעצמם, אלא בעל העגול והככר הניחם שם, ואם כן יש לו בעגול ובככר סימן, ואינו מתייאש מהם.

רבי שמעון בן אלעזר אומר: כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז.

ובגמרא יתבאר מהו "אנפוריא", ומדוע אין חייב להכריז.

גמרא:

שנינו במשנתינו:

מצא פירות מפוזרין.

והוינן בה:

וכמה?

כלומר, כמה פירות, ועל פני איזה שטח הם צריכים להיות מפוזרין, כדי שנאמר שודאי נתייאשו הבעלים מהפירות?

אמר רבי יצחק

: מדובר ב

קב

פירות, שנתפזרו

ב

שטח של

ארבע אמות

על ארבע אמות .

ותמהינן:

היכי דמי?

אי

מדובר שמצאם באופן שניכר בהם שאבדו ב

דרך נפילה,

שנפלו מן האדם בלא ידיעתו, אם כן,

אפילו

אם מצא

טובא

[יותר] מקב, שנתפזרו בארבע אמות,

נמי

יהיו של המוצא, שהרי אין בהם סימן, ואם כן, ודאי נתייאשו מהם בעליהם, שהרי לא יוכלו להוכיח שהפירות שלהם!

ואי

מצאם ב

דרך הינוח,

שניכר בפירות שהניחם שם אדם מדעתו, אם כן,

אפילו

אם היו הפירות

בציר מהכי,

פחות מקב,

נמי לא

יהיו שלו, שהרי הניחם בעליהם מדעתו, ובודאי ישוב לקחתם!

אמר רב עוקבא בר חמא

: אכן אין מדובר במשנתנו בדרך נפילה, ואף לא בדרך הנחה ממש, שהניחם שם ובדעתו לשוב לקחתם. אלא,

במכנשתא דבי דרי עסקינן

. שנמצאו הפירות במקום אסיפת הגרנות, ובתקופה שאוספין את הגרנות, ודש בעל הגורן את תבואתו, ולקח את עיקר הפירות, ונשארו שם הפירות הללו שנמצאו עתה .

ולכן,

קב

פירות המפוזרים

ב

שטח של

ארבע אמות, דנפיש טרחייהו,

שטירחא גדולה היא לקבצן, אנו אומרים ש

לא טרח איניש, ולא הדר אתי ושקיל להו

[לא יטרח בעליהם לשוב עליהם לקחתם], אלא

אפקורי מפקר להו

, ולכן הרי אלו של מוצאן.

אבל

בציר מהכי,

אם היו הפירות מפוזרין בפחות מארבע אמות, שאין הטירחה לקבצן מרובה כל כך,

טרח

בעליהם

והדר אתי ושקיל להו, ולא מפקר להו,

ולכן צריך להכריז עליהן.

בעי רבי ירמיה

: אם מצא אדם

חצי קב

פירות, מפוזרים

ב

שטח של

שתי אמות, מהו,

מה הדין, האם צריך להכריז עליהם, או לא?

וביאור הספק:

כשמצא

קב בארבע אמות, טעמא מאי,

מאיזה טעם אנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם, האם עיקר הטעם הוא

משום דנפיש טרחייהו,

שטירחא מרובה היא לאספם, ואם כן, אם מצא

חצי קב בשתי אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו

[שאין טרחתם מרובה], שהרי הם מפוזרים רק בשתי אמות -

לא מפקר להו

בעליהם.

או דלמא,

שמא עיקר הטעם שכשמצא קב בד' אמות נתייאש מהם בעליהם, היינו

משום ד

קב פירות

לא חשיבי,

אינם חשובים לו כדי שיחזור לקחתם,

ו

אם כן, גם

חצי קב בשתי אמות, כיון דלא חשיבי

[אינם חשובים בעיניו] -

מפקר להו.

עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא

קביים

[שני קבין של פירות], מפוזרים

ב

שטח של

שמונה אמות, מהו?

האם נאמר שכשמצא

קב בארבע אמות טעמא מאי,

מהו הטעם שאנו אומרים שנתייאש מהם בעליהם -

משום דנפיש טרחייהו, ו

אם כן,

כל שכן

כשנמצאו

קביים

מפוזרים

בשמונה אמות, כיון דנפישא טרחייהו טפי

ודאי

מפקר להו

בעליהם.

או דלמא

: שמא הטעם שנתייאש מהם בעליהם היינו

משום ד

קב פירות

לא חשיבי,

ואם כן, כשמצא

קביים בשמונה אמות, כיון דחשיבי

-

לא מפקר להו.

עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא

קב שומשמין

[שדמיהם יקרים, ומצד שני, טורח איסופן רב מאד] מפוזרים

ב

שטח של

ארבע אמות

-

מהו?

האם נאמר ש

קב בארבע אמות טעמא מאי

\-

משום דלא חשיבי, ו

אם כן, כשמצא

שומשמין, כיון דחשיבי,

היות ויקרים הם -

לא מפקר להו.

או דלמא

: שמא הטעם הוא

משום דנפיש טרחייהו, וכל שכן

כשמצא

שומשמין, כיון דנפיש טרחייהו טפי,

שהרי הם דקים וקטנים, וקשה לאספם -

מפקר להו.

עוד נסתפק רבי ירמיה: אם מצא

קב תמרי

בארבע אמות,

או שמצא

קב רמוני בארבע אמות

-

מהו?

האם נאמר שכשמצא

קב בארבע אמות, טעמא מאי, משום דלא חשיבי,

ואם כן, כשמצא

קב תמרי בארבע אמות,

או שמצא

קב רמוני בארבע אמות נמי, כיון דלא חשיבי

-

מפקר להו.

או דלמא

: שמא הטעם הוא

משום דנפישא טרחייהו, ו

אם כן, טעם זה שייך דווקא בתבואה, שקשה לאספה. אבל

קב תמרי בארבע אמות, וקב רמוני בארבע אמות, כיון דלא נפיש טרחייהו,

שהרי פירות גדולים הם, ואין טורח באסיפתן -

לא מפקר להו.

מאי?

ומסקינן:

תיקו

.

הקדמה לסוגיית יאוש שלא מדעת

.

בכל אבידה ישנם שלשה שלבים:

א. עצם אבדן החפץ.

ב. היוודעות הבעלים על אבידתם, ויאושם ממנה.

ג. נטילת החפץ על ידי המוצא.

אם סדר הדברים היה כפי שהזכרנו, הרי יאוש זה הוא "יאוש מדעת". שעוד לפני שניטלה המציאה על ידי המוצא, כבר ידעו הבעלים על אבידתם, ונתייאשו ממנה. ואם כן, האבידה הגיעה ליד המוצא לאחר יאוש הבעלים, וזכה בה מן ההפקר, ונמצאת בידו בהיתר מהזמן שהגביהה.

אולם, אם סדר הדברים היה אחרת, שקודם נטל המוצא את המציאה, ורק אחר כך נודע לבעלים על אבידתם - ונתייאשו, זהו "יאוש שלא מדעת".

והנדון הוא, מה הדין ביאוש כזה. האם נאמר שהואיל ובאה המציאה לידו קודם יאוש, לא באה לידו בהיתר, אף שלא נתכוין לגזלה, ולכן אינו זוכה בה.

או שמא, הואיל ומה שלא נתייאשו הבעלים היינו מחמת חוסר ידיעה, משום שלא הרגישו באבידתם, ואילו היו יודעים, ודאי היו מתייאשין, לכן אף שלא היה יאוש בפועל, מכל מקום נחשב מצב זה כיאוש, והרי באה המציאה ליד המוצא בהיתר.