Baba Metsia 16a — le Talmud en français

מאן דאמר

שהטעם הוא משום ש

ניחא ליה דלא לקרייה

הלוקח

גזלנא,

הא מית ליה

[הרי מת הלוקח], ושוב אין מי שיקראנו גזלן. והיות וכך, נתכוין הגזלן להעמידה ביד הלוקח רק בחייו, ולא לאחר מותו.

ומאן דאמר

שהטעם הוא משום ש

ניחא ליה דליקום בהמנותיה, בהדי בני נמי

[גם עם בני הלוקח]

ניחא ליה דליקום בהמנותיה,

ולכן רצונו של הגזלן שתשאר הקרקע ביד בני הלוקח.

ומקשינן: גם לטעם הראשון, שהוא חושש שיקראנו הלוקח גזלן, הרי זה שייך גם אם מת הלוקח, כי

סוף סוף קרו ליה בני

ה

לוקח גזל נא!

אלא, איכא בינייהו דמית

ה

גזלן.

ל

מאן דאמר

שהטעם הוא משום ש

ניחא ליה לאיניש דלא לקריוהו גזלן, הא מית ליה

הגזלן, ושוב אין לו נפקא מינה בזה.

למאן דאמר

שהטעם הוא משום ש

ניחא ליה דליקום בהמנותיה, הכי נמי, אף על גב דמית

הגזלן,

ניחא ליה דליקום בהמנותיה

[נוח לו שייחשב נאמן, אף לאחר מותו]!

ותמהינן: גם לטעם הראשון, הרי יחרפוהו לאחר מותו, ש

סוף סוף קרו לבניה בני גזלנא

[יקראו לבניו "בני גזלן"]!

אלא, איכא בינייהו

מקרה שלא מכר את הקרקע הגזולה, אלא

דיהבה

[שנתנה] הגזלן

במתנה.

מאן דאמר

שהטעם הוא משום ש

ניחא ליה דליקום בהמנותיה,

ב

מתנה נמי

שייך טעם זה, ש

ניחא ליה דליקום בהמנותיה.

אבל ל

מאן דאמר

שהטעם הוא משום ש

ניחא ליה דלא נקריוהו גזלנא,

בנתינת מתנה

אמר ליה הגזלן

למקבל המתנה:

מאי גזלינא מינך?

הרי לא שילמת על הקרקע, אלא קיבלתה במתנה! ועתה מוסיפה הגמרא עוד פרטים בענין זה:

פשיטא

[פשוט הדבר], שאם קודם שלקחה הגזלן מהבעלים , חזר ו

זבנה

[מכרה] לאדם אחר בנוסף לראשון, או

אורתה

[הורישה לאחד מבניו ],

ויהבה במתנה

[או נתנה במתנה] לאחר - במקרים אלו ודאי ש

לאו לאוקמה קמי לוקח קא בעי

[לא להעמידה בפני הלוקח נתכוין] כשלקחה מהבעלים, שהרי מכרה או נתנה לאחר!

וכן אם גזל הגזלן את הקרקע מאחד מקרוביו, ולאחר מכן מת אותו קרוב, ו

נפלה ליה

הקרקע לגזלן

בירושה,

היות ו

ירושה ממילא היא, ולאו איהו קא טרח אבתרה

[ולא טרח הגזלן אחרי הקרקע], אין מעשיו מוכיחים שניחא ליה דליקו בהמנותיה, ולכן הרי הוא כיורש בעלמא, וחוזר ותובעה מהלוקח, ונותן לו דמיה.

ואם לאחר שגזל ומכר את הקרקע,

גבי איהו

[הגזלן] את הקרקע

בחובו,

שהיה הנגזל חייב לו חוב, ובא אליו הגזלן ואמר לו: הגביני בחובי את הקרקע שגזלתי ממך, אזי הדין הוא ש

חזינא

[אנו מתבוננים באיזה מקרה מדובר]:

אי אית ליה

לנגזל

ארעא אחריתי, ואמר

הגזלן: דווקא

האי,

קרקע זו

בעינא

[רצוני] לגבות בחובי - מוכח ש

לאוקמה קמיה לוקח קא בעי.

שאם בא סתם לגבות קרקע בחובו, למה טרח דווקא אחר קרקע זו?

ואי לא,

אלא במקרה גבה את הקרקע שגזל,

זוזי הוא דבעי אפרועי

[רצה רק לפרוע מעותיו בקרקע זו], ולא נתכוין להעמידה לפני הלוקח.

אם

יהבה נהליה

הנגזל לגזלן

במתנה, פליגי בה רב אחא ורבינא.

חד אמר: מתנה כירושה, דהא ממילא,

מרצונו של הנותן, היא באה. ולא מחמת רצון הגזלן, כי היכי דליקום בהמנותיה של הלוקח.

וחד אמר: מתנה

הרי היא

כמכר. דאי לאו דטרח וארצי קמיה

[אם לא היה טורח מקבל המתנה לרצות את הנותן שיתן לו],

לא הוי יהיב ליה מתנה.

ו

להכי טרח וארצי

הגזלן

קמיה

דנגזל,

כי היכי דליקום בהמנותיה

של הלוקח.

ועד אימת

אנו אומרים שאם קנה הגזלן מהנגזל, עשה זאת משום ש

ניחא ליה דליקום בהמנותיה?

אמר רב הונא: עד שעת העמדה בדין

של הגזלן. דהיינו, עד זמן שיטרפוה מהלוקח, ויעמיד את הגזלן לדין.

אבל אם עמד הגזלן ברשעו, ולא קנאה מהנגזל עד זמן זה, גילה דעתו שאינו אדם מהימן. ואף אם יקחנה לאחר מכן, ודאי שאין כוונתו להעמידה לפני הלוקח .

חייא בר רב אמר: עד דמטא אדרכתא לידיה.

דהיינו, עד שחייבו בית הדין את הגזלן לפרוע ללוקח, ועמד במרדו ולא שילם, עד שכתבו בית דין פסק דין על נכסי הגזלן, שבכל מקום שימצאם - יחזיק בהם. והיינו תשעים יום לאחר גמר הדין.

רב פפא אמר: עד דמתחלן יומי אכרזתא.

דהיינו, לאחר שנגמר תהליך האדרכתא, ומצא הלוקח קרקע משל הגזלן, בא לבית דין, והם מכריזים שכל מי שרוצה לקנות קרקע - שיבא ויקחנה.

מתקיף לה רמי בר חמא

[על דברי רב, שאמר, שאם קנה הגזלן את השדה, נתכוין שתהא מקויימת ביד הלוקח]:

מכדי, האי לוקח במאי קני להאי ארעא

-

בהאי שטרא

[במה קנה הלוקח את הקרקע מתחילה - בשטר זה שבידו], והרי

האי שטרא

כ

חספא

[כחתיכת חרס]

בעלמא הוא,

שהרי בזמן המכר לא היתה הקרקע שייכת למוכר!

אם כן, אף שנתכוין הגזלן שתהא מקויימת בידו של הלוקח, מכל מקום, היאך קנאה?!

אמר ליה רבא: תהא במאמינו.

דהיינו, שאמר הלוקח לגזלן בשעת המקח: סומך אני עליך שתדאג שהקרקע תהיה בידי .

בההוא הנאה דלא קאמר ליה

הלוקח

מידי

[דבר],

וקא סמיך עליה

[על הגזלן], ד

טרח

ומייתי ליה

[שיטרח ויביא לו] את הקרקע,

גמר

הגזלן בדעתו

ומקני ליה

[והקנה לו אותה] כשחזר ולקחה מהבעלים הראשונים .

מתיב רב ששת

: אם אמר אדם לחבירו:

מה שאירש מאבא מכור לך,

או שאמר לו:

מה שתעלה מצודתי

[מלכודת של חיות או עופות או דגים]

מכור לך

-

לא אמר כלום.

אבל אם אמר לו:

מה שאירש מן אבא היום מכור לך,

או שאמר לו:

מה שתעלה מצודתי היום מכור לך

-

דבריו קיימין!

ולהלן בגמרא יתבאר מאי נפקא מינה בין הרישא לסיפא.

מוכח מהרישא, שכיון שבשעת המכירה עדיין לא היה הדבר בידו, לא יחול המכר אף כשיבוא לידו. אם כן, היאך יכול הגזלן להקנות ללוקח את השדה?

אמר רמי בר חמא: הא גברא

-

והא תיובתא!

כלומר, הרי אדם גדול, וכגדולתו - קושייתו!

אמר רבא: גברא

אכן

קא חזינא,

אבל

ותיובתא

-

לא קא חזינא.

כי יש לחלק בין שני המקרים:

הכא

-

סמכא דעתיה, והכא

-

לא סמכא דעתיה.

ומבאר רבא את דבריו:

הכא סמכא דעתיה

של הלוקח,

דאזיל

הגזלן ו

טרח ומייתי ליה

[ויטרח ויביא את הקרקע],

כי היכי דלא נקרייה גזלנא.

אבל

הכא,

בברייתא,

לא סמכא דעתיה

של הלוקח. שאומר הוא בליבו: מי אומר שיירש המוכר מאביו כלום, שמא ימכור אביו את נכסיו בחייו!

שלחוה לקמיה דרבי אבא בר זבדא

[את הקושיא שהקשה רב ששת על דברי רב].

אמר להו

: קושיא

זו אינה צריכה

להכנס

לפנים

בית המדרש. אין קושיא זו צריכה להכנס לפני בני הישיבה כדי שיתרצוה, לפי שאין בהם מי שידע לפרקה .

אמר רבא

: אדרבה, קושיא

זו צריכה

ליכנס

לפנים

-

ו

אף

לפני לפנים.

שתשובתה בצידה:

הכא

-

סמכא דעתיה, והכא

-

לא סמכא דעתיה.

וכפי שנתבאר.

הוה עובדא בפומבדיתא,

שדנו את הדין כדברי רב. ואותביה [והקשו] מברייתא זו על דברי רב.

אמר להו רב יוסף: זו אינה צריכה לפנים.

ואמר ליה אביי: צריכה לפנים ולפני לפנים.

כי תשובתה בצדה:

הכא סמכא דעתיה, הכא

לא סמכא דעתיה.

ועתה חוזרת הגמרא לבאר את הברייתא.

ומאי שנא רישא,

שאמר לו "מה שאירש מאבא מכור לך", שאז הדין הוא שלא אמר כלום,

ומאי שנא סיפא,

שהוסיף ואמר "מה שאירש מאבא היום", שאז דבריו קיימין!?

אמר רבי יוחנן

: באמת מעיקר הדין לא חל המכר כלל. והטעם שב

סיפא

הדין הוא שדבריו קיימין:

כשמכר מה שעומד לירש מאביו, הטעם הוא משום שמדובר שאביו גוסס, ועומד למות היום, שהרי אמר

"מה שאירש מאבא היום".

והיות וכך, צריך הוא מעות לקבורתו ולתכריכיו. ולכן,

משום כבוד אביו,

אמרו חכמים שדבריו קיימין .

וכן כשאמר

"מה שתעלה מצודתי היום",

הרי שמדובר שהוא צריך למכור כדי להתקיים ולהתפרנס מיד ["היום"].