Baba Metsia 14b — le Talmud en français

עד שלא החזיק בה

שמעון בשדה -

יכול

הוא

לחזור בו

מהמקח.

אבל

משהחזיק בה

-

אינו יכול לחזור בו

עוד, לפי שנעשה כבר קנין חזקה על הקרקע .

דאמר ליה

ראובן:

חייתא דקטרי

[שק מלא קשרים ]

סברת וקבלת.

כלומר, מדעתך קנית דבר המוטל בספק, בלא אחריות.

ודומה אתה כאדם שקנה שק מלא קשרים, שנראה כאילו יש בתוכו דבר חשוב, ולא בדק מה יש בו. ולבסוף, כשפתח את השק, מצא שאין בו כלום. שאין הוא יכול לטעון טענת מקח טעות, כי היות ולא פתח ובדק את תוכן השק, סבר וקיבלו כמות שהוא.

מאימתי הויא חזקה,

שאם עשאה, שוב אינו יכול לחזור בו?

מכי דייש אמצרי

[מהזמן שמתקן ומגביה את גבולי השדה].

ואיכא דאמרי: אפילו

מכר את השדה

באחריות,

ועשה בה קנין, ויצאו עליה עסיקין,

נמי

אינו יכול לחזור בו.

ואין הלוקח יכול לומר למוכר: הרי יטרפוה העוררין ממני, וממילא אחזור ואגבה ממך מעותי. עתה שהמעות עדיין בידי, אעכבם, ויחזור המקח!

משום

דאמר ליה

המוכר ללוקח:

אחוי טרפך

[הראיני שטר טורף, שכתב לך הדיין שטרפו ממך את השדה, ועלי לשלם לך]

, ו

אז

אשלם לך.

אבל כל זמן שלא העמידוך בדין, ולא טרפו ממך את השדה, איני ירא מהם.

איתמר, המוכר שדה לחבירו, ו

לבסוף

נמצאת שאינה שלו

[שלא היתה השדה שייכת למוכר], אלא גזולה היתה בידו, ובא הנגזל ונטלה מהלוקח,

רב אמר: יש לו

ללוקח מן המוכר

מעות,

שצריך המוכר להחזיר לו את המעות ששילם עבור השדה .

ו

אם השביח הלוקח את השדה, כגון שזיבלה, או שהקיפה בגדר,

יש לו

אף את דמי ה

שבח

מהמוכר .

ושמואל אמר: מעות

אכן

יש לו,

אבל

שבח

-

אין לו.

וטעם הדבר יתבאר להלן בגמרא.

בעו מיניה מרב הונא

: אם כשמכר את השדה,

פירש לו

ללוקח, שאם יטרפוה ממנו - יגבה

את השבח, מהו?

וצדדי הספק:

האם

טעמא דשמואל,

שאמר שאינו גובה את השבח, הוא

משום דלא פירש

שיתן לו

שבחא

אם יטרפוה ממנו,

והכא הא פירש לה,

ואם כן, יתן לו את השבח.

או דלמא: טעמיה דשמואל, כיון דלית ליה

למוכר

קרקע.

כלומר, היות ונתברר שהקרקע לא היתה של המוכר כלל, נמצא שלא היה כאן מכר, ומעות המקח היו ביד המוכר כמלוה. ואם כן, אם יתן ללוקח את השבח, נמצא שמחזיר לו יותר ממה שנתן לו עבור המקח - ו

מחזי כריבית

.

אמר להו: אין,

אכן, במקרה כזה יש לו שבח.

ו

לאחר מכן אמר להם:

לאו,

אין לו את השבח.

ורפיא בידיה

[היה הדבר רפוי בידו], שלא היה יודע טעמו של דבר.

איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל: מעות יש לו.

אבל

שבח אין לו, אף על פי שפירש לו את השבח.

מאי טעמא?

כיון ד

נתברר ש

קרקע אין לו

למוכר, יוצא שאם הלוקח יטול את השבח -

שכר מעותיו עומד ונוטל

[כלומר, הרי הוא מקבל שכר עבור המעות שהלוה למוכר], והרי זה נראה כריבית, וכפי שנתבאר.

איתיביה רבא לרב נחמן

מהמשנה במסכת גיטין. שכך שנינו שם:

אין מוציאין לאכילת פירות, ולשבח קרקעות, ולמזון האשה והבנות

[תנאי כתובה הוא, שיזונו האשה ובנותיה מנכסיו לאחר מותו, עד שינשאו],

מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם.

וטעם התקנה, משום שאם יטרפו מלקוחות לצורך דברים אלו, אין לך אדם שיקנה שדה מחבירו. לפי שכל אחד יחשוש לקנות, שמא יטרפו ממנו את השדה, שהרי אין אדם שלא מוטלים עליו חובות אלו, של מזון האשה והבנות, ואין חיובים אלה קצובים, שיוכל הלוקח לשער אם נשארו ביד המוכר נכסים בני חורין לצורך תשלום חובותיו, שהרי אי אפשר לדעת מתי ינשאו, ויפסיקו ליטול מזונות. וכן בזמן שנוטלים מזונות, אי אפשר לדעת כמה יאכלו.

ואף לאכילת פירות ושבח קרקעות אין קצבה, שהרי אין ידוע כמה פירות תוציא השדה, וכמה תשביח.

לכן תקנו שאין מוציאין ממשועבדים לצורך דברים אלו.

מה שאין כן בחוב של הלואה, שידוע בדיוק כמה חייב הלוה למלוה, יכולין הלקוחות ליזהר ולא לקנות קרקעות מהלוה, אם לא נשארו ברשותו עוד נכסים בני חורין כשיעור ההלואה. ואם אכן נשארו, יכול הוא לקנות ללא חשש, כי אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין [ואף אם ימכור הלוה גם את הנכסים שנשארו בידו לאחר מכן, נפרעים קודם מהלקוחות שקנו אותם].

משמע, שדווקא

ממשעבדי

-

הוא דלא

מפקינן

[אין מוציאין].

הא מבני חורין

-

מפקינן. וקתני מיהא

בין אותם דברים:

לשבח קרקעות. מאי לאו,

האם לא מדובר

בלוקח

שדה

מגזלן,

והשביחה, ובא הנגזל וטרפה ממנו, שחוזר הלוקח על המוכר, וגובה את הקרן אפילו מנכסים משועבדים, דהיינו, נכסים שמכר המוכר לאחר שמכר לזה את השדה, שהרי שטרו קדם לשטרם, והיתה בו אחריות, ואילו את השבח שהשביח, גובה רק מבני חורין, מפני תיקון העולם, לפי שלא היה השבח קצוב בשעת המכירה, כשקיבל עליו אחריות.

מוכח מכאן, שיש ללוקח שבח מגזלן!?

ודחינן:

לא.

אין מדובר בשדה גזולה, שטרפה הנגזל מהלוקח, אלא

ב

מקרה שטרף

בעל חוב

את השדה מהלוקח, עבור חוב שחייב לו המוכר.

ובכהאי גוונא ודאי שיש ללוקח שבח, שהרי היתה זו מכירה גמורה כל זמן שלא טרפו ממנו. ואילו היה פורע הלווה את החוב לבעל חובו, לא היתה לו כל טענה כלפי הלקוחות. לכן, כאשר נותן המוכר ללוקח את השבח, ויוצא שהוא משלם לו יותר ממה שנתן הלוקח עבור המקח, אין זה נראה כאילו משלם לו שכר עבור השהיית מעותיו אצלו, אלא הרי זה כאילו המוכר קונה עתה בחזרה את השדה שמכר לו. ולכן יכול הלוקח לגבות את השבח מהמוכר מבני חורין.

ומקשינן:

אי בבעל חוב

-

אימא

מה ששנינו ב

רישא,

בתחילת המשנה:

אין מוציאין לאכילת פירות

[מנכסים משועבדים]. והגמרא מבינה עכשיו, שהכונה היא שאם טרפו מהלוקח שדה מלאה פירות, אין מוציאין אותם מהמוכר.

ואי

מדובר

בבעל חוב, בעל חוב מי אית ליה פירי?

וכי בעל חוב טורף את הפירות שבשדה שאינם צריכים עוד לקרקע?

והאמר שמואל: בעל חוב גובה את

הקרקע עם

השבח

שהשביחה הלוקח. משמע,

שבח

-

אין,

אכן הוא גובה.

אבל פירות

-

לא!

אלא פשיטא

שברישא מדובר

בגוזל ונגזל,

וכגון שגזל שדה עם פירותיה - ומכרה, שאז ודאי שהנגזל טורף גם את הפירות. או שמכר שדה גזולה בלא פירות, וגדלו פירות אצל הלוקח, שאז הנגזל טורף את הקרקע עם הפירות, משום שהוא טוען: קרקעי השביחה!

ומדרישא

מדובר

בגוזל ונגזל

מסתבר שה

סיפא נמי,

שבח קרקעות, מדובר

בגוזל ונגזל!

ודחינן:

מידי אריא?

וכי מוכרח הדבר שהסיפא מדברת באותו אופן של הרישא? לא כן. אפשר לומר ש

הא,

הרישא,

כדאיתא,

כפי שהיא, שמדובר בגוזל ונגזל.

והא,

הסיפא,

כדאיתא,

בבעל חוב.

ומקשינן:

והא לא תני הכי,

כפי שתירצת, שמה ששנינו "ולשבח קרקעות", מדובר בבעל חוב!

שכך שנינו בברייתא המבארת את דברי המשנה:

"לשבח קרקעות"

-

כיצד?

הרי שגזל שדה מחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו

של הגזלן על ידי בית דין,

כשהוא גובה

-

גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ושבח גובה מנכסים בני חורין.

ועתה,

היכי דמי,

איך מדובר בברייתא?

אילימא

שמדובר

כדקתני,

כפי המשמעות הפשוטה של הברייתא, שהוציא הנגזל את הקרקע מהגזלן, ואז הגזלן גובה את הקרן מנכסים משועבדים וכו', אי אפשר לפרש כך. כי

גזלן

-

ממאן גבי?

ממי אמור הגזלן לגבות משהו תמורת גזילתו?!

אלא לאו,

על כרחך שמדובר

כגון שגזל שדה

מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה

הלוקח. ומוכח שהלוקח מגזלן - יש לו שבח!

אמר ליה

: וכי

לאו תרוצי קא מתרצת?

האם לא היה עליך לתרץ ולהעמיד את הברייתא שלא כמשמעותה הפשוטה, שהגזלן גובה, אלא בלוקח מגזלן?!

והיות וכך, שגם לשיטתך צריך להגיה בדברי הברייתא,

תריץ נמי

והעמד את הברייתא שאין מדובר כלל בגזלן, אלא

בבעל חוב

.

תא שמע

מברייתא המבארת את תחילת דברי המשנה:

"לאכילת פירות"

-

כיצד?

הרי שגזל שדה מחבירו, והרי היא יוצאה מתחת ידו. כשהוא גובה, גובה את הקרן מנכסים משועבדים, ופירות גובה מנכסים בני חורין.

היכי דמי?

אילימא כדקתני,

כפי שהברייתא שנויה לפנינו, הרי הדבר תמוה

! גזלן

-

ממאן גבי?!

אלא לאו,

על כרחך מדובר

כגון שגזל

אדם

שדה מחבירו, ומכרה לאחר, והשביחה

השדה, ועשתה פירות גמורים [שאינם צריכים עוד לשדה], שאז גובה אותה הנגזל עם פירותיה [משום שהוא טוען: ארעאי אשבח]. והלוקח חוזר על המוכר, וגובה את הקרן ממשועבדים, ואת הפירות, שהם השבח במקרה זה, מנכסים בני חורין. מוכח מכאן, שיש ללוקח את השבח!

אמר רבא

באמת אין מדובר שמכרה הגזלן לאחר. ומה ששנינו "כשהוא גובה", אין מדובר על הגזלן, אלא על הנגזל.

ואם תשאל, למה צריך הנגזל לגבות את הקרן, דהיינו, את הקרקע עצמה, מנכסים משועבדים, הרי הקרקע לפניו, ויטלנה כמות שהיא!

הכא במאי עסקינן, כגון שגזל שדה מחבירו

כשהיא

מלאה פירות, ואכל את הפירות, וחפר בה

[בשדה]

בורות שיחין ומערות,

ועל ידי כך הפחית את הקרקע משוויה.

אזי הדין הוא כך:

כאשר

בא

ה

נגזל לגבות

מהגזלן את ה

קרן,

דהיינו, את מה שהזיק הגזלן בקרקע,

גובה מנכסים משועבדים.

וכאשר

בא נגזל לגבות

את ה

פירות

-

גובה מנכסים בני חורין

[לפי שאינם קצובין ].