Baba Metsia 12b — le Talmud en français

אלא אמר רבא

: אף על פי שאין לקטן זכיה מן התורה, כאן

עשו

את מי

שאינו זוכה, כזוכה.

מאי טעמא?

כיון של

עניים גופייהו ניחא להו

שילקטו בניו אחריו

, כי היכי דכי אגרו לדידהו נלקוט

בנייהו בתרייהו

[כדי שאם ישכרו אותם לפועלים, יתנו אף לבניהם ללקט אחריהם].

מסקנת הדברים: לדעת שמואל - כיון שהקטן אין לו זכיה לעצמו מן התורה. אלא רק מתקנת חכמים מפני דרכי שלום, תקנו שהאב יזכה במציאת בנו מפני שמריצה אצל אביו.

ואף רבי יוסי סבר כך. ורק לענין לקט - "עשו את שאינו זוכה כזוכה" כנ"ל.

ו

דברי שמואל,

פליגא

על

ד

ברי

רבי חייא בר אבא.

דאמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן

:

"גדולים", ו"קטנים" שהוזכרו במשנתינו -

לא גדול גדול ממש, ולא קטן קטן ממש

,

אלא: גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן. קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול.

ולשיטתו, אף על פי שיש לגדול זכיה מן התורה, מכל מקום, אם סמוך על שלחן אביו תקנו שתהא מציאתו לאביו משום איבה.

שנינו במשנה: "

מציאת עבדו ושפחתו העברים הרי הוא של עצמן"

: ומקשינן:

אמאי

[מדוע עבד עברי זוכה במציאתו]?

לא יהא אלא

כ

פועל, ותניא

-

"מציאת פועל לעצמו. במה דברים אמורים: בזמן שאמר לו 'נכש עמי היום, עדור עמי היום'.

אבל אמר לו

-

'עשה עמי מלאכה היום',

כלומר - שכרו לכל מלאכה שיעשה -

מציאתו לבעל הבית".

והרי אף עבד עברי קנוי לאדונו לכל מלאכה שיעשה, ומדוע מציאתו לעצמו?

ומשנינן,

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: הכא בעבד נוקב מרגליות עסקינן. שאין רבו רוצה לשנותו למלאכה אחרת,

ולא ניחא לרבו שיעסוק בליקוט מציאות

לכן, אם הזדמנה לו מציאה והרימה, זכה בה, ונותן לאדונו שכר ביטול המלאכה שהיה לו בשביל טורח המציאה .

רבא אמר: במגביה מציאה עם מלאכתו עסקינן

שלא ביטל ממלאכתו כלום, לכן מציאתו לעצמו.

רב פפא אמר

: הא דאמרינן "מציאת פועל לבעל הבית", היינו ב

כגון ששכרו ללקט מציאות

,

והיכי דמי

-

דאקפי אגמא בכוורי

[כשעלה הנהר על גדותיו, וצפו הדגים שם, וכשיבשו המים נמצאו שם דגים הרבה, ושכרו לאוספם].

אך בעלמא - מציאת פועל לעצמו. ולכן סתם עבד עברי מציאתו לעצמו.

שנינו במשנה - "מציאת עבדו ושפחתו העבריים הרי אלו לעצמן".

ומקשינן:

האי "שפחה

עברית

" היכי דמי?

אי דאייתי שתי שערות, מאי בעיא גביה?

הרי אמה העבריה יוצאת לחירות כשהביאה שתי שערות .

ואי דלא אייתי שתי שערות,

מדוע מציאתה לעצמה? ממה נפשך -

אי איתיה לאב דאבוה הויא

[אם אביה חי, מציאתה שייכת לאביה, כמציאת ביתו הקטנה ],

ואי דליתיה לאב, תיפוק במיתת האב

[בהרי יצאה לחירות במיתת האב].

דאמר ריש לקיש

-

אמה העבריה קנ

ת

ה

את

עצמה במיתת האב מרשות האדון, מקל וחומר

.

ו

משנינן:

לאו איתותב ריש לקיש?!

הרי דברי ריש לקיש נדחו. וסבירא לן שאינה יוצאת במיתת האב.

ואם כן - במשנה מדובר בשפחה שלא הביאה שתי שערות, ומת אביה, ולכן מציאתה לעצמה.

והוינן בה:

נימא, מהאי נמי תיהוי תיובתא

לדברי ריש לקיש?

ודחינן:

לא!

ממשנתינו אין להוכיח דלא כריש לקיש, ד

לעולם

אפשר להעמיד במקרה

דאיתיה לאב,

ואכן מציאתה שייכת לו,

ומאי

דאמרינן -

"הרי הן שלהן",

לאו שלהן ממש, אלא

לאפוקי ד

אין המציאה שייכת ל

רבה?

[לאדון].

שנינו במשנה:

"מציאת אשתו

שגירשה אע"פ שלא נתן כתובה הרי אלו שלהן".

ומקשינן: אם

גירשה, פשיטא

שאין המציאה שלו, דהא יצאה מרשותו?

ומשנינן:

הכא במאי עסקינן

-

במגורשת ואינה מגורשת.

כגון - זרק לה גט ספק קרוב לו ספק קרוב לה, דהוי ספק גירושין.

דאמר רבי זירא אמר שמואל: כל מקום שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת, בעלה חייב במזונותיה

.

וקא משמע לן, דבכל זאת אינו זוכה במציאתה, משום ד

טעמא מאי אמור רבנן "מציאת אשה לבעלה", כי היכי דלא תיהוי לה איבה.

ברם

הכא,

שממילא עומדת להתגרש -

אית לה איבה ואיבה.

ולכן מציאתה לעצמה.

מתניתין:

אם

מצא

אדם

שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים,

דהיינו, שכתוב בהן שעבוד קרקעות, שיגבה מהן המלוה אם לא יפרע לו הלוה -

לא יחזיר

אותם למלוה , לפי

שבית דין נפרעין מהן

[גובים על פי שטרות אלו] קרקעות מלקוחות שקנו אותן מהלוה לאחר ההלואה. ואם יחזירם למלוה, עלול הוא לגבות על פיהם שלא כדין, וכפי שיתבאר בגמרא.

אבל אם מצא שטרות ש

אין

כתוב

בהן אחריות נכסים

-

יחזיר

למלוה, לפי

שאין בית דין נפרעין מהן,

ואין כאן חשש תקלה.

דברי רבי מאיר.

וחכמים אומרים: בין כך ובין כך,

בין אם יש בהם אחריות נכסים, ובין אם אין בהם,

לא יחזיר

למלוה,

מפני ש

אף כשאין בהם אחריות,

בית דין נפרעין מהן.

ובגמרא להלן יתבארו טעמי מחלוקת רבי מאיר וחכמים.

גמרא:

והוינן בה:

במאי עסקינן?

אילימא כש

ה

חייב,

דהיינו הלוה,

מודה

שלא פרע למלוה את החוב, אם כן, גם

כי

[כאשר]

יש בהן אחריות נכסים

-

אמאי לא יחזיר

המוצא למלוה את השטר?

הא מודה

הלוה שלא פרע, ויגבה ממנו המלוה את חובו בדין על ידי השטר.

ואם לא יהיה ללוה ממה לפרוע, ויצטרך המלוה לטרוף מהלקוחות, מה בכך, הרי מן הדין הוא גובה!

ואי כשאין חייב מודה

, כי אין בהן אחריות נכסים

-

אמאי יחזיר? נהי דלא גבי ממשעבדי

[אמנם אי אפשר לגבות בשטר זה ממשועבדים], אבל

מבני חרי

-

מגבא גבי

[מבני חורין, גובין בשטר זה], והרי הלוה טוען שפרע כבר את חובו!

ומבארינן:

לעולם

מדובר

כשחייב מודה. והכא היינו טעמא

שלא יחזיר למלוה, משום

דחיישינן שמא כתב

הלוה את השטר על מנת

ללות ב

חודש

ניסן,

ונכתב בו התאריך של חודש ניסן,

ו

למעשה

לא לוה עד

חודש

תשרי

של השנה הבאה ,

ו

אם יחזיר המוצא למלוה את השטר,

אתי למטרף

מ

לקוחות

שקנו מהלוה קרקעות בין ניסן לתשרי, לפי שתאריך עשיית השטר הוא בניסן, והרי זה

שלא כדין,

כי ההלוואה עצמה נעשתה רק בתשרי, ורק מאז חל השעבוד!

ותמהינן:

אי הכי,

אם חוששין לכך,

כל שטרי דאתו לקמן

[כל השטרות שבאים לפנינו לבית דין], היאך טורפין על ידם מהלקוחות,

ניחוש להו הכי

[נחשוש בהם חשש זה], שמא כתב ללות בניסן, ולא לוה עד תשרי!

ומבארינן:

כל שטרי

-

לא ריעי

[אין בהם כל ריעותא ופגם], ולכן אין חוששין שמא כתב ללוות בתאריך מסויים, ולבסוף לוה מאוחר יותר, שאין זה שכיח.

אבל

הני,

השטרות שנמצאו -

ריעי.

יש בהם ריעותא. שאם היו כשרים, היה המלוה נזהר בהם שלא יאבדו ממנו. ולכן חוששין שמא נכתב בהם זמן מוקדם מהזמן שנעשתה בו ההלואה בפועל, ואין לגבות בהם מלקוחות .

ומקשינן:

אלא הא דתנן: כותבין שטר ללוה,

שיהיה מוכן בידו לכשירצה ללוות,

אף על פי שאין מלוה עמו

, ואינו לווה עתה בפועל,

לכתחילה היכי כתבינהו,

היאך כותבים לכתחילה שטר כזה?!

ניחוש שמא כתב ללות בניסן, ו

לבסוף נתעכב, ו

לא לוה עד תשרי, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין!