Baba Metsia 114a — le Talmud en français

אמר ליה אביי

לרב חגא:

איברא,

אכן פרנסתו של הלווה

עליה,

על המלווה,

קרמי, משום שנאמר

[דברים כד] בהחזרת המשכון:

"ולך,

הלווה, תהיה

תהיה צדקה".

משמע שהוטל על המלווה לדאוג לכך שלא ימנע מהלווה הנוי הכבוד והתענוג שהורגל בו.

ומסקינן אליבא דרבן שמעון בן גמליאל שאין מסדרין לבעל חוב, אלא לאחר שלושים יום מוכרים את נכסיו כדי לפרוע את חובו.

אבל לדעת חכמים, הסוברים שאין מוכרים את נכסי הלווה, ולעולם כלי יום מחזיר ביום וכלי לילה מחזיר בלילה,

איבעיא להו: מהו שיסדרו בבעל חוב?

האם מקור דבריהם שמחזירין ללווה את הכר ואת המחרישה נובע מדין סידור לבעל חוב, או לא?

מי גמר "מיכה מיכה" מערכין,

כשם שהמעריך את עצמו ליתן ערכו להקדש, משיירים לו כדי חייו, כך משיירים לבעל חוב שאין לו כסף לשלם,

או לא.

תא שמע: דשלח רבין באגרתיה, דבר זה,

האם למדים "מיכה מיכה" מערכין או לא,

שאלתי לכל רבותי, ולא אמרו לי דבר.

ברם, כך היתה שאלה

בבית המדרש, וממנה יש ללמוד תשובה לשאלה זו:

האומר "הרי עלי מנה לבדק הבית",

גובים ממנו מה שיש לו עכשיו, ואת המותר ישלם לכשיהיה לו. ומיבעיא לן,

מהו שיסדרו

לזה שהתחייב מנה לבדק הבית, האם ישאירו לו את כלי תשמישו כפי שמסדרים למעריך את עצמו כשאין לו מעות,

רבי יעקב משמיה דבר פדא, ורבי ירמיה משמיה דאילפא אמרי,

דבר זה ניתן ללמוד ב

קל וחומר מבעל חוב,

ומה בעל חוב, ש

אין לו לשלם את חובו, אם לקחו ממנו כר וכסת כמשכון,

מחזירין

לו בשעה שהוא נזקק להם, ואף על פי כן בשעה שגובים ממנו

אין מסדרין

לו, דלא גמרינן "מיכה מיכה" מערכין,

אם כן, המתחייב מנה ל

הקדש, ש

לקחו ממנו כר וכדומה, ש

אין מחזירין, אינו דין שאין מסדרין.

אלמא פשיטא לרבי יעקב ורבי ירמיה שאין מסדרים לבעל חוב.

ורבי יוחנן אמר

: בפרשת ערכין [ויקרא כז ב]: "איש כי יפליא

נדר בערכך

נפשות לה'",

כתיב.

כי מדברי הכתוב

"

נדר בערכך" משמע, שיש להקיש נדרים לערכין:

מה ערכין,

אדם שהעריך את עמו ולא היה בידו כדי לשלם את ערכו, נוטלים את נכסיו ו

מסדרין,

משיירים לו את כלי תשמישו.

אף

הנודר מנה ל

הקדש, מסדרין.

ואף מדברי רבי יוחנן משמע שמסדרים להקדש רק מחמת שהוקש לנדרים, אבל בלאו הכי, אין מסדרים, משום שלא שנו סידור אלא בערכין ולא בדבר אחר, אלמא אף לבעל חוב אין מסדרים.

ואידך,

רבי יעקב משמיה דבר פדא ורבי ירמיה משמיה דאילפא, שאינם מקישים את הנודר מנה להקדש לערכין, מאי דרשי מהכתוב "נדר בערכך",

ההוא

קרא

ל

דין

נידון בכבודו הוא דאתא.

שעל הנודר לשלם לפי חשיבות האבר שנדר לשלם את ערכו אם אין הנשמה תלויה באותו אבר כגון יד או רגל שמין כמה עבד שווה עם יד וכמה בלי יד ואת ההפרש הוא משלם, אבל אם התחייב להביא דמי אבר שהנשמה תלויה בו, כגון לב או כבד, עליו לשלם את דמי כולו.

ולענין זה הוקש נדר לערכין:

מה ערכין נידון בכבודו, אף

נודר ל

הקדש נידון בכבו דו.

ופרכינן:

ויסדרו בבעל חוב

שאין לו מעות לשלם את חובו, ונלמד ב

קל וחומר מ

דין הסידור האמור בפרשת

ערכין

:

ומה ערכין,

המעריך את עצמו ואין לו כדי לשלם, הדין הוא שאם לקחו ממנו את כלי תשמישו עבור פרעון חובו,

אין מחזירין

לו בשעה שהוא נזקק להם, אף על פי כן מלכתחילה כשבאים לגבות ממנו

מסדרין

לו ואין לוקחים ממנו את כלי תשמישו ,

בעל חוב, ש

נאמר בו אם השב תשיב לו את העבוט, ו

מחזירין

לו את כלי תשמישו

, אינו דין ש

מלכתחילה

מסדרין

לו.

ומתרצינן: במעריך את עצמו

אמר קרא

[ויקרא כז] "

ואם מך הוא מערכך"

ודרשינן בו, החייהו מערכך! מכאן שמסדרים בערכין. ומשמע, מדקאמר קרא בערכין "אם מך הוא",

הוא, ולא בעל חוב.

ואי אפשר ללמוד מערכין לסידור בבעל חוב.

ואידך,

תנא קמא דמשנתנו, הסובר שמסדרים לבעל חוב,

האי

דקתני "ואם מך הוא" לא אתא למעט בעל חוב מדין סידור, אלא דרשינן ליה שאין מסדרים למעריך את עצמו,

עד שיהא ב"מכותו" מתחילתו ועד סופו

שאם העריך את עצמו בעודו עני, והעשיר, עליו לשלם דמי עשיר.

ומקשינן לרבי יוחנן דאמר מסדרין להקדש:

ויחזירו בהקדש, קל וחומר מבעל חוב

:

ומה בעל חוב, ש

באים לגבות ממנו,

אין מסדרין

לו כלום, ואף על פי כן כל שלושים יום

מחזירין

לו את העבוט,

הקדש, שמסדרין, אינו דין שמחזירין.

ומתרצינן: בדין השבת העבוט

אמר קרא

[דברים כד] "

ושכב בשלמתו, וברכך". יצא הקדש, שאין צריך ברכה,

הילכך אין מחזירין את העבוט.

ומקשינן:

ו

כי הקדש

לא

צריך ברכה?

והכתיב

[דברים ח] "

ואכלת ושבעת, וברכת" וגומר!

אלא

אימא הכי, בדין השבת העבוט

אמר קרא "ולך תהיה צדקה", מי שצריך

לעשות

צדקה,

עליו להשיב את העבוט,

יצא הקדש, שאין צריך

לעשות

צדקה.

אשכחיה,

מצאו

רבה בר אבוה לאליהו, דקאי בבית הקברות של עובדי כוכבים,

אמר ליה: מהו שיסדרו בבעל חוב

שאין לו אפשרות לשלם?

אמר ליה

אליהו:

גמר "מיכה מיכה" מערכין, גבי ערכין כתיב "ואם מך הוא מערכך"

ודרשינן שעל הכהן להחיותו ולסדר לו את הכלים שהוא צריך להם,

גבי בעל חוב

נמי

כתיב

[ויקרא כה]

"וכי ימוך אחיך",

והוקש בעל חוב לערכין לענין זה שמסדרים לבעל חוב כבערכין .