Baba Metsia 113a — le Talmud en français

אבל

אם

מטא זמן חיוביה, רמי אנפשיה,

נותן הוא אל ליבו לדקדק האם שילם לו או לא,

ומידכר.

, ולפיכך אם עבר זמנו, השכיר אינו נאמן, דאמרינן חזקה אין בעל הבית עובר ב"לא תלין", ובודאי כבר שילם לו.

ופרכינן: גם אם עבר זמנו מדוע לא נאמין לשכיר בשבועה שלא קיבל את שכרו?

וכי

ה

שכיר

חשוד שהוא נשבע לשקר ו

עובר משום בל תגזול!?

ומתרצינן:

התם,

יש לו לבעל הבית

תרי חזקיה,

שתי חזקות האומרות שאינו משקר. אבל

הכא,

לשכיר, יש רק

חדא חזקה.

וכפי שתבאר הגמרא מיד. ולכן, במקום שיש שתי חזקות כנגד חזקה אחת, אין משביעים את זה שיש לו חזקה אחת, אלא מאמינים לזה שיש לו שתי חזקות.

והשתא מפרש לה ואזיל,

גבי בעל הבית איכא תרי חזקי: חדא, דאין בעל הבית עובר משום "בל תלין",

ובוודאי דקדק לשלם בזמנו.

וחדא, דאין שכיר

משהא שכרו,

ובוודאי שכבר קיבל את שכרו.

ו

מאידך,

הכא,

לשכיר יש רק

חדא חזק, ה

שאינו חשוד לגזול, הילכך מאמינים לבעל הבית ואין משביעים את השכיר.

שנינו במשנה:

אם יש עדים שתבעו, הרי זה נשבע ונוטל

:

ותמהינן: לשם מה צריך עדים להתיר לו להישבע וליטול?

והא קתבעו לקמן,

הרי הוא תובעו לפנינו עתה, וממה נפשך, אם תבע בזמנו, הרי הוא נשבע ונוטל גם בלי עדים, ואם תבע שלא בזמנו, מה יועילוהו העדים, הרי יש כנגדו שתי חזקות לטובת בעל הבית, ולא יטילו עליו שבועה.

ומתרצינן:

אמר רבי אסי,

מדובר כאן שבאו עדים והעידו

ש

כבר

תבעו בזמנו,

שאז משביעין אותו גם אם עבר זמנו.

ומקשינן:

ודלמא לבתר הכי,

אחר שתבעו,

פרע

לו בעל הבית כדי שלא לעבור ב"לא תלין", ומה מועילה עדותן על שתבע בזמנו?

אמר אביי

: מדובר כאן שהעידו על

שתבעו כל

היום עד שעבר

זמנו,

דכיוון שכבר עבר ב"לא תלין", שוב אין לו את החזקה שאין בעל הבית עובר ב"לא תלין". והשכיר נאמן בשבועה.

אך תמהה הגמרא:

ו

כי כיון שתבע השכיר בזמן את המשכיר במשך כל היום,

לעולם

נאמר ש [

לא פרע ליה

], שיהיה השכיר נאמן להישבע וליטול!? והרי יש נגד השכיר חזקה שאין שכיר משהה שכרו, ובוודאי לא השהה השכיר כל כך מלתבוע את שכרו, אלא כבר קיבל את שלו,

אמר רב חמא בר עוקבא

: אין השכיר נאמן להיות נשבע ונוטל אלא למחרת,

כנגד אותו היום של תביעה,

אבל מכאן ואילך, אמרינן חזקה שאינו משהה את שכרו, ואם יתבע את שכרו, הדין הוא שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

מתניתין:

המשנה הזאת עוסקת בהשבת המשכון.

נאמר בתורה: "אם חבול תחבול שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו. כי היא כסותה לבדה היא שמלתו לעורו. במה ישכב, והיה כי יצעק אלי, ושמעתי, כי חנון אני". [שמות כב כה]

וכן נאמר "כי תשה ברעך משאת מאומה, לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו. בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה. ואם איש עני הוא, לא תשכב בעבוטו, השב תשיב לו את העבוט כבא השמש, ושכב בשלמתו וברכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך". [דברים כד י]

א.

המלוה את חבירו,

והגיע זמן פרעון ההלוואה, ולא פרע לו הלווה את חובו, אם ירצה המלווה לקחת משכון כנגד חובו,

לא ימשכננו

בעצמו,

אלא

יתבענו

בבית

דין,

והם ישלחו את שלוחם למשכנו .

ב.

ו

שליח בית דין הבא למשכן את הלווה,

לא יכנס לביתו ליטול משכונו,

אלא ימתין בחוץ, והלווה יוציא אליו את המשכון.

שנאמר

[דברים כ"ד] "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו,

בחוץ תעמוד".

ג. ואם עבר המלווה, והלך בעצמו למשכן את הלווה, הרי אם

היו לו

ללווה

שני כלים,

והיה החוב שווה כנגד שני הכלים, והלווה משתמש בשניהם לסירוגין, ולקח המלווה את שניהם למשכון,

נוטל,

משאיר המלווה ברשותו

אחד

משני הכלים שלקח כמשכון, את הכלי שהלווה אינו זקוק לו כרגע,

ומניח אחד,

את הכלי שצריך לו הלווה עתה, הוא מחזיר לו, והרי הוא כמי שמניחו בידי הלווה.

ו

כגון, לקח המלוה מהלוה משכון, כר ומחרישה.

בלילה, צריך הלווה את הכר כדי לשכב עליו, ואילו את המחרישה, שעושים בה מלאכה, הוא צריך בשעות היום. לכן,

מחזיר את הכר,

שהלווה צריך לשכב עליו,

בלילה.

ואת המחרישה

הוא מחזיר לו

ביום,

שאז הלווה זקוק לה .

ד.

ואם

קיבל המלווה את המשכון, ואחר כך

מת

הלווה,

אינו מחזיר

את הכר ואת המחרישה

ליורשיו,

לפי שנאמר "השב תשיב לו את העבוט", ודרשו חכמים, רק "לו", ללווה עצמו אתה חייב להשיב, ולא ליורשיו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף ל

לווה

עצמו

פעמים ש

אינו מחזיר.

אלא,

כך הוא הדין, משעה שהגיע זמן הפרעון

עד

לאחר

שלשים יום

[שהם פסק הזמן של בית דין], מחזיר לו את הכר ואת המחרישה.

ומשלשים יום ולהלן,

אינו חייב להחזיר, אלא יכול ל

מוכרן בבית דין,

ולגבות בדמיהן את חובו .

גמרא:

אמר שמואל: שליח בית דין

הבא למשכן את הלווה, אם רואהו ללוה ברחוב, הרי

מנתח נתוחי,

לחטוף מיד הלווה שלא ברצונו,

אין,

רשאי הוא לעשות כן. והוא הדין שיכול הוא לבא אל ביתו, ולהמתין בחוץ עד שיוציא לו הלווה את המשכון.

אבל

להיכנס לביתו ול

משכוני, לא!

ופרכינן:

והתנן: המלוה את חבירו, לא ימשכננו,

שלא יקח ממנו את המשכון בעצמו,

אלא

יתבענו

בבית דין,

והם ישלחו את שלוחם לקחת ממנו משכון.

מכלל

זה אתה למד,

ד

אם תבעו

בבית דין, ממשכנין

את הלווה אפילו מתוך ביתו, ואין צורך להמתין שיוציאנו הלווה החוצה.

אמר לך שמואל, אימא,

אמור את דין המשנה כך: המלווה את חבירו

לא ינתחנו,

לא יחטוף מידו את המשכון,

אלא

יתבענו

בבית דין,

והם ישלחו את שלוחם לחטוף מידו משכון. אבל להיכנס לביתו ולמשכנו בתוך ביתו, אפילו שליח בית דין אינו רשאי.

הכי נמי מסתברא

לפרש כן במשנה:

דקתני סיפא: לא יכנס לביתו ליטול משכונו.

והרי יש לדון:

מני?

מיהו זה שנאסר עליו להיכנס לבית הלווה?

אילימא בעל חוב,

המלווה עצמו, הרי דין זה, כבר

מרישא שמע מינה,

שאסור לו להיכנס לתוך ביתו, דקתני, לא ימשכננו אלא בבית דין.

אלא לאו,

הכי קאמר התנא בסיפא:

שליח בית דין,

הבא למשכן את הלווה, לא יכנס לביתו למשכנו. וכמו שפירש שמואל.

ודחינן:

אי משום הא, לא איריא.

אין זו ראיה לדברי שמואל. כי דלמא התנא במשנתנו

הכי קאמר: המלוה את חבירו, לא ימשכננו

בעצמו,

אלא

יתבענו

בבית דין,

והם ימשכנוהו.

ו

מכלל

זה אתה למד,

ד

אם תבעו

בבית דין, ממשכנים

בית דין באמצעות שלוחם את הלווה אפילו בביתו.

ו

אילו

בעל חוב

הרוצה למשכן את הלווה,

אפילו נתוחי, נמי לא.

גזירה

שלא

יבא לה

יכנס לביתו ליטול משכונו

,

אבל שליח בית דין יוכל להיכנס לבית הלווה למשכנו. ודלא כשמואל!

מתיב רב יוסף

: נאמר במלווה את חבירו [דברים כ"ד]:

"לא יחבל ריחים ורכב".

ומשמע,

הא

אם רצה למשכנו

דברים אחרים, חבל,

רשאי הוא למשכנו.

וכן נאמר שם

"לא תחבל בגד אלמנה".

ומשמע,

הא

בגד

של

לווים

אחרים, תחבל

,

ויש לנו לדון,

מאן,

מי הוא זה שאסרה עליו התורה לחבול ריחים ובגד אלמנה?

אי נימא בעל חוב,

למלוה עצמו, אין זה יתכן. כי

הא כתיב

שם "

לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו".

ונמצא שאין לו אפשרות למשכן אפילו דברים המותרים, כי אסור לו אפילו לגשת אל ביתו.

אלא לאו,

בהכרח, האיסור של חבלת ריחיים ורכב ובגד אלמנה נאמר לגבי

שליח בית דין

הבא למשכן, שלא הותר לו לקחת אלא דברים שאינם כלי אוכל נפש או בגד אלמנה,

ואם כן משמע, שמותר לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה לקחת את המשכון, משום שסתם לשון חבלה היינו בעל כרחו של הנחבל, ודלא כשמואל, שאסר לשליח בית דין להיכנס לבית הלווה.

ומתרצינן:

תרגמה רב פפא בריה דרב נחמן קמיה דרב יוסף, ואמרי לה רב פפא בריה דרב יוסף קמיה דרב יוסף: לעולם

הפסוק לא תחבול ריחיים ורכב ולא תחבול בגד אלמנה נאמר

בבעל חוב, ו

דקא קשיא לך הרי בלאו הכי אסור לו לבא ולמשכן בבית הלווה, אכן כך הוא, אלא שהכתוב בא להוסיף עליו איסור,

לעבור עליו בשני לאוין.

תא שמע

מברייתא, ששנינו בה: נאמר "לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו, בחוץ תעמוד, והיה האיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה".

ממשמע שנאמר "בחוץ תעמוד",

וכי

איני יודע

מכך

שהאיש אשר אתה נושה בו יוציא

את העבוט החוצה?

אלא מה תלמוד לומר " והא י ש"?

לרבות שליח בית דין.

מאי לאו, שליח בית דין

דינו

כלוה,

וכשם שהלווה רשאי להיכנס לביתו שלו כדי להוציא את המשכון, כך גם שליח הבית דין רשאי להיכנס לבית הלווה לגבות את המשכון,

והכתוב הכי קאמר: בחוץ תעמוד, והאיש, היינו שליח בית דין, וכן הלווה אשר אתה נושה בו, יוציא לך את העבוט החוצה. ודלא כשמואל.