Baba Metsia 112a — le Talmud en français

ואידך,

רבי יוסי ברבי יהודה הדורש מדכתיב אתך, אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר עליו, לשם מה הוצרך קרא לומר "ואליו הוא נושא את נפשו"?

ומתרצינן:

ההוא, מיבעי ליה לכדתניא,

[דברים כד] נאמר

"ואליו הוא נושא את נפש ו".

מפני מה עלה זה

הפועל

בכבש, ונתלה באילן

לצורך עבודתו,

ומסר את עצמו ל

סכנת

מיתה?

האם

לא על

שתתן לו את

שכרו!?

דבר אחר

הא דכתיב

"ואליו הוא נושא את נפשו",

בא לומר:

כל הכובש שכר שכיר, כאילו נוטל נפשו ממנו.

ובפירושה של הברייתא נחלקו

רב הונא ורב חסדא,

חד אמר

העושק את שכר השכיר גורם שתינטל

נפשו של

ה

גזלן

עצמו.

וחד אמר

בכך שעושק את שכירו, כאילו נטל את

נפשו של

השכיר ה

נגזל.

מאן דאמר

שהעושק גורם לנטילת

נפשו של גזלן

דרש מ

דכתיב

[משלי כ"ב]

"אל תגזל דל כי דל הוא, ואל תדכא עני בשער", וכתיב

[

שם

]

"כי ה' יריב ריבם, וקבע את קבעיהם נפש",

דמשמע שתינטל נפש העושק והגוזל דל.

ומאן דאמר

שהעושק גורם שתינטל

נפשו של נגזל,

דרש

דכתיב

[משלי א]

"כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח",

דמשמע שהבוצע בצע, נוטל את נפשו של בעל הממון.

ומקשינן:

ואידך נמי,

מאן דאמר שהעושק נוטל את נפשו שלו עצמו,

הכתיב "את נפש בעליו יקח",

דמשמע שהוא נוטל נפשו של הנגזל!? ומתרצינן: הכי תפרש לה, דרך הבוצע בצע שלוקח ממון שאינו שלו, את נפש

בעליו דהשתא,

הגזלן יקח.

ו

פרכינן:

ואידך נמי,

מאן דסבר שהעושק נוטל את נפשו של הנגזל,

הכתיב "וקבע את קבעיהם נפש",

דמשמע שיענש העושק את העני,

ומבארת הגמרא:

מה טעם קאמר, מה טעם קבע את קבעיהם,

ונוטלים את נפש הגזלן,

משום דנטלו נפש,

ולעולם על ידי כך שעשקו גורם לנטילת נפש הנגזל.

שנינו במשנה:

אימתי בזמן שתבעו לא תבעו אינו עובר עליו

:

תנו רבנן

: נאמר

"לא תלין פעולת שכיר", יכול אפילו

אם

לא תבעו

השכיר לבעל הבית עובר עליו,

תלמוד לומר "אתך",

לומר שאינו עובר אלא אם עשקתו

לדעתך,

שתבע את שכרו ולא שילם .

אבל אם הפועל לא תבע את שכרו, או שלא החזיר את הטלית, הרי עיכוב התשלום נעשה על ידו ועל דעתו, הילכך אין בעל הבית עובר עליו.

יכול

עובר בעל הבית

אפילו

אם

אין לו

כדי לשלם את שכר השכיר,

תלמוד לומר "אתך",

דמשמע

שיש אתך

מעות ואינך נותן, אבל אם אין לבעל הבית מעות, אינו עובר עליו .

וכשיהיה לו מעות לאחר זמן ישלם לו את שכרו .

יכול אפילו המחהו,

בעל הבית נתן לו לגבות

אצל חנוני ואצל שולחני

ולא שילמו לשכיר בזמנו יעבור בעל הבית ב"לא תלין",

תלמוד לומר "אתך", ולא שהמחהו אצל חנוני ואצל שולחני

.

שנינו במשנה:

המחהו אצל חנוני ואצל שולחני אינו עובר

:

איבעיא להו

: שכיר שנתן לו בעל הבית לגבות מהחנוני או מהשולחני ולא שילמו לו, האם

חוזר

השכיר ותובע את בעל הבית,

או אינו חוזר?

רב ששת אמר, אינו חוזר, ורבה אמר, חוזר.

אמר רבה: מנא אמינא לה

שחוזר ותובע את בעל הבית?

מדקתני

במשנה המחהו אצל חנוני או אצל שולחני

אינו עובר עליו,

ומדייק רבה:

מעבר הוא דלא עבר

בעל הבית שעשקו

, הא

אם ירצה השכיר ל

מיהדר

ולתבוע את בעל הבית, מצי

הדר.

ורב ששת אמר: מאי אינו עובר

עליו דקתני במשנה,

אינו בתורת לעבור,

שאף אם יחזור עליו יהיה פטור מלשלם לו.

בעו מיניה מרב ששת,

פועל שקיבל עליו לעשות מלאכה ב

קבלנות

לכשיגמור מלאכתו יקבל שכר עבודתו, ואינו מקבל שכר לפי מספר ימים או שעות, אם לא שילם לו השוכרו כשסיים את פעולתו, האם הוא

עובר עליו משום בל תלין, או אין עובר

משום בל תלין,

וצדדי הספק הם:

האם

אומן

שקיבל כלי לתקנו

קונה בשבח

ה

כלי,

והרי הוא כבעליו של השבח עד שיחזירנו לזה שנתן לו להשביח.

ו

כיוון ששבח הכלי קנוי לאומן, הרי כשמחזירו לבעליו, הרי הוא כמוכרו לבעליו, ועל בעל הבית לשלם עבור השבח כמו שמשלם מי שקונה חפץ מבעליו, ואם לא ישלם את שכרו, אינו נחשב כמשהה שכר שכיר אלא כלוקח שלא שילם עבור מקחו, ו

הלואה היא

,

ומי שחייב חוב ממון לחבירו, אם לא שילם לו כשהגיע זמנו, אינו עובר משום "לא תלין".

או

דלמא

אין אומן קונה בשבח

שהשביח את ה

כלי,

אלא הכלי עם שבחו קנוי ועומד לבעלים. נמצא שהפועל עבד בחפץ של הבעלים,

ושכירות היא

לענין זה שאם לא ישלם את שכר קבלנותו בסיום עבודתו עובר עליו משום "לא תלין".

אמר להו רב ששת

: אין אומן קונה בשבח שהשביח בכלי, ולכך אם השהה בעל הבית את שכרו

עובר משום "לא תלין".

ופרכינן:

והתניא,

פועל המקבל עבודה בקבלנות, אם לא שילם לו השוכרו בזמן,

אינו עובר

משום "לא תלין"!?

ומתרצינן:

התם,

הברייתא דקתני אינו עובר, מדברת בקבלן

שהמחהו,

שנתן לו השוכר את האפשרות לגבות את שכרו

אצל חנוני ואצל שולחני,

ועל זה נאמר שאם לא שולם לו לקבלן בזמנו, אינו עובר עליו.

ודנה הגמרא:

נימא מסייעא ליה

לרב ששת, דאמר אין אומן קונה בשבח כלי, ממה ששנינו [בבא קמא צט א]:

הנותן טליתו

לאומן

להתקינה ללבישה, וסיכם עימו שיקבל את שכרו עבור תיקון המלאכה, ולא לפי סכום השעות או הימים שישקיע בה.

הרי אם

גמרה,

האומן, שסיים את עבודתו,

והודיעו

לבעל הבית שיבא לקחתה ולשלם את עבור העבודה,

אפילו מכאן ועד עשרה ימים, אינו עובר משום בל תלין,

לפי שעדיין לא קיבל בעל הבית לידו את טליתו.

אבל אם

נתנה לו

האומן לבעל הבית את הטלית

בחצי היום,

ולא שילם לו את שכר טירחתו,

מששקעה עליו חמה עובר משום "בל תלין".

ו

כמו ששנינו במשנתנו, ששכיר שעות המסיים מלאכתו באמצע היום, מששקעה עליו חמה עובר עליו.

ו

השתא,

אי אמרת אומן קונה בשבח כלי,

נמצא שחובו של בעל הבית לשלם אינו כבעל הבית המשלם לשכירו, אלא כלוקח המחויב לשלם עבור מקחו, ואם כן גם אם נתן לו האומן את הטלית וקיבלה,

אמאי עובר?

הרי לוקח שלא שילם עבור מקחו בזמנו אינו עובר ב"לא תלין".

ומוכח, שסברה הברייתא, אין האומן קונה בשבח הכלי, וכדרב ששת.

אמר רב מרי בריה דרב כהנא

: לא תסייעיה לרב ששת מהכא, אלא לעולם אומן קונה בשבח כלי, והברייתא מדברת

ב

נותן לאומן

"גרדא דסרבלא",

בגד שאין צורך להשביחו, אלא אדרבה, נוח לו לבעליו במצבו כמות שהוא, לפיכך שכך הוא מתקיים משך זמן יותר ממושך. וכיוון שלא הושבח, ממילא לא קנאו האומן לבגד, והרי הוא שייך לבעליו, ומשום כך עובר בעל הבית ב"לא תלין".

ותמהינן: אם אין מה להשביח את הבגד, אם כן,

ל

שם

מאי יהבה ניהליה

לאומן!? אלא בהכרח, שרצונו של בעל הבית הוא

לרכוכי,

לרכך את הבגד, כדי שיחמם יותר ויהיה נאה יותר. ואם כן, ריכוך הבגד

היינו שבחיה,

וקנה האומן את הבגד, בכך שהשביחו בריכוכו.

ומשנינן:

לא צריכא, דקא אגריה מיניה,

ששכר את הפועל

לבטושי,

לבעוט ולהכות בו לרככו, וסיכם עם הפועל שתהיה עבודתו בשכירות לפי

בטשא ובטשא במעתא

, שעל כל הכאה הוא יקבל מעה כסף, ומאחר שהפועל עובד עבורו בשכירות ולא בקבלנות, הוא אינו קונה בשבח הכלי, והרי הוא ברשות בעליו, ולכן, אם עיכב את שכר האומן, עובר עליו ב"לא תלין".