Baba Metsia 109b — le Talmud en français

וספר מתא,

סופר העיר ,

כולן, כמותרין ועומדין דמי.

ואפשר לסלקם ממלאכתם ללא התראה.

כללא דמילתא: כל פסידא דלא הדר,

שאי אפשר להחזירו ולתקנו,

כמותרין ועומדין דמי

.

ומביאה הגמרא מעשה, ב

ההוא שתלא,

גנן, שקיבל על עצמו לזרוע ולעבד ולקצור את התבואה, על מנת ליטול מחצית מהשבח שתוציא השדה, ולאחר שזרע והצמיחה השדה פירות, רצה לחזור בו ולהפסיק לעבוד,

דאמר להו

לבעל השדה:

הבו לי שבחאי,

מה שהשביחה השדה עד עכשיו,

דבעינא למיסק

לעלות

לארעא דישראל

, לארץ ישראל.

אתא לקמיה דרב פפא בר שמואל, אמר להו

לבעל השדה,

הבו ליה שבחיה

לאריס,

אמר ליה רבא

לרב פפא, וכי את כל השבח יטול האריס, כאילו

איהו

לבדו

אשבח

וה

ארעא

שהיא של בעליה

לא אשבח,

הרי מלכתחילה סיכמו שיטול האריס רק חצי מן השבח,

אמר ליה

רב פפא בר שמואל, אף

אנא פלגא דשבחא קאמינא לך,

ולא התכונתי לכך שיטול האריס את כל השבח.

אמר ליה

רבא,

עד האידנא

אילו לא הפסיק השתלא את מלאכתו, הרי כשהיה מסיים את עבודתו,

הוה שקיל בעל הבית פלגא ושתלא פלגא

כפי שסיכמו מראש,

השתא,

שרוצה השתלא להפסיק את מלאכתו וליטול פלגא, נמצא שבעל הבית יקבל פחות מחצי השבח, משום שיהיה עליו לשכור אריס שיסיים את עבודת השתלא, ועבור עבודתו

בעי למיתב מנתא,

שליש כמנהג האריסין

לאריסא,

ומדוע על בעל הבית להפסיד כשהשתלא חוזר בו באמצע העבודה,

אמר ליה

רב פפא, אף אני כשאמרתי שיטול השתלא פלגא,

ריבעא דשבחא קאמינא,

והשתא מפרש לה ואזיל.

סבר רב אשי למימר,

שיש לחשב את הרבע לאחר ניכוי חלק האריס, שאם נחלק את השבח לששה חלקים, ראשית יש להוריד את חלק האריס שעל בעל השדה לשכור על כרחו, ושכרו הוא שליש מהריוח, דהיינו שני חלקים מתוך השש. ומתוך ארבעת החלקים הנותרים יטול השתלא

ריבעא,

חלק אחד, ד

הוא

למעשה רק

דנקא,

שישית מתוך כל השבח.

נמצא שהאריס יקבל שני חלקים, השתלא אחד, והשלושה הנותרים שהם חצי השבח, יטול בעל השדה.

דאמר רב מניומי בריה דרב נחומי, באתרא

שנהגו

דשקיל שתלא

בשכרו

פלגא, ואריסא

נוטל

תילתא, האי שתלא דבעי לאסתלוקי

באמצע עבודתו,

יהבינן ליה שבחא ומסלקינן ליה כי היכי,

באופן,

דלא נמטייה הפסד לבעל הבית,

אי אמרת בשלמא

שנוטל השתלא

ריבעא

מהשבח לאחר ניכוי שכר האריס,

דהוא

למעשה רק

דנקא,

שישית מהשבח כולו, ובעל הבית נוטל שלושה חלקים, אתי

שפיר

הא דאמר רב מניומי שיש לחלק את השבח באופן שלא יגרם נזק לבעל הבית.

אלא אי אמרת

שיש לשתלא בשבח

ריבעא ממש

מתוך הששה חלקים של השבח, דהיינו חלק וחצי,

קא מטי ליה פסידא לבעל הבית,

שעליו לשכור אריס לסיים את עבודת השתלא, ולשלם לו שני חלקים דהיינו שליש מהשבח, נמצא שישאר בידו רק שני חלקים ומחצה, ויפסיד

פלגא דנקא

שהיה יכול לקבלו אילו לא היה מפסיק השתלא באמצע עבודתו.

ומתוך דברי רב מניומי משמע, שאם יחזור בו השתלא, יש לתת לו שבח בשיעור שלא יפסד בעל הבית. ובהכרח שאין לשתלא יותר מחלק אחד מתוך כל השבח.

אמר ליה רב אחא בריה דרב יוסף לרב אשי,

מדוע מחשבין את שכר האריס לפי עבודתו בכל השדה שהם שני חלקים מהשבח?

ולימא ליה

השתלא לבעל השדה,

אנת,

אתה תיטול שלשה רבעים מן השדה עם השבח לעצמך, דהיינו ארבעה וחצי חלקים מהשבח, ובאותו חלק שלך תוריד אריס שיעבוד ויסיים את המלאכה בשדה, וכשתבא לשלם לו שליש מהריוח, מ

מנתא דילך הב ליה לאריסא,

מתוך הארבעה וחצי חלקים תן לו חלק וחצי, ונמצא שישאר בחלקך חצי מהשדה עם שבחה,

ואנא

אטול לעצמי את

מנתא דילי,

שהוא הדינר וחצי הנותר, ו

מאי דבעינא עבידנא ביה,

אם ארצה אוריד אריס ואם לא לא אוריד , אבל מדוע שיוריד הבעלים אריס לשדה שיש לי חלק בה ויפסידני חצי דינר.

אמר

ליה רב אשי: היטבת להקשות,

כי מטית לשחיטת קדשים,

במסכת זבחים,

תא ואקשי לי

קושיות מעין אלו לחדודי שמעתתא .

גופא, אמר רב מניומי בריה דרב נחומי, באתרא דשקיל שתלא פלגא

מהשבח,

ואריסא תילתא, האי שתלא דבעי איסתלוקי

ולהפסיק את עבודתו בשדה,

יהבינן ליה שבחיה, ומסלקינן ליה כי היכי דלא ליפסוד בעל הבית.

אמר רב מניומי בריה דרב נחומי

: גנן שירד לעבודת הכרם על מנת ליטול מחצה בשכרו, ונעשית

קופא,

גפן

סבא

זקינה, והוציאה מעט פירות, נוטל השתלא

פלגא

מן הפירות ומן הזמורות שצמחו בכרם , ואינו יכול לתבוע את הבעלים שיוסיפו לו בשכרו, משום שאדעתא דהכי ירד לכרם.

שטפה נהרא

וניזוקה השדה באופן שאי אפשר לשוב לזרוע בה כמה שנים, דנים את השתלא כמי שהפסיק באמצע עבודתו, ואין לו אלא

ריבעא

משווי השבח שהיה בשדה קודם שנשטפה.

המלווה מעות לחבירו, ונתן לו הלווה שדה כמשכון על חובו, מותר למלווה לומר, אני אוכל פירות השדה במשך תקופה כגון לעשר שנים, בין אם תוציא הרבה פירות ובין תוציא מעט, ולאחר עשר שנים תיפטר מלשלם חובך.

ואפילו אם יהיו הפירות יותר מדמי הלואתו, אמרו חכמים שמותר לעשות כן ואין בכך משום ריבית, לפי שלקח את הפירות בדרך מקח וממכר. וזו היא משכנתא דסורא.

ההוא גברא ד

לווה מעות מחבירו, ו

משכין פרדיסא לחבריה

המלווה,

לעשר שנין,

שיאכל בהם את פירותיה על מנת שיפטר מלשלם, כדין משכנתא דסורא,

ו

נעשית השדה

קש,

זקינה שאינה מוציאה פירות

ל

אחר

חמש שנין,

ולא נשארו בשדה אלא זמורות ואילנות יבשים שראוין לשריפה.

אביי אמר,

אותם עצים

פירא הוי,

וכשם שהיה למלווה זכות לאכול את הפירות שבאילנות, כך יכול לקחת את האילנות היבשים לצורכו.

רבא אמר,

אותם האילנות

קרנא הוי,

ואין למלווה זכות לכלות את הקרן של הלווה, הילכך ימכרו את השדה הזקינה,

ו

בכסף שיקבלו תמורתה

ילקח בו קרקע, והוא,

המלווה,

אוכל פירות

למשך חמש שנים.

מיתיבי,

לווה שנתן קרקע למלווה שיאכל את פירותיה כמשכנתא דסורא למשך עשר שנים, ובאמצע תקופת אכילת המלווה

יבש האילן או נקצץ, שניהם,

המלווה והלווה,

אסורים בו,

שאם יקח הלווה את האילנות מאין יגבה המלווה את חובו, ואם יטלם המלווה אין לו זכול לכלות את הקרן של הלווה.

הילכך

כיצד יעשו? ימכרו לעצים, ו

בכסף שיקבלו תמורתם

ילקח בהן קרקע, והוא,

המלווה,

אוכל פירות.

ודייקינן: קתני יבש האילן או נקצץ,

מאי לאו, יבש דומיא דנקצץ, מה נקצץ

בהכרח מיירי

ב

הגיע

זמנו

להיקצץ, שאין אדם קוצץ אילנו אלא בזמן שחדל להוציא פירות,

אף יבש

מיירי

ב

הגיע

זמנו ליבש, וקתני ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, אלמא

דנים את העצים שהתייבשו כממון של הלווה, ד

קרנא הוי,

ואין למלווה זכות לכלות את הקרן של הלווה. וקשה לאביי דאמר פירא הוו.

ודחינן:

לא

תדייק הכי. אלא אימא,

נקצץ דומיא דיבש, מה יבש

מיירי

בלא זמנו

דאי בזמנו הוה ליה לומר הזקין,

אף נקצץ

דקתני

בלא

הגיע

זמנו

להקצץ.

ודווקא אם התייבש האילן שלא בזמנו אמרינן שניהם אסורים בו, משום שהמלווה לא ירד לשדה אדעתא דהכי שיגבה את חובו מהאילנות היבשים. אבל אם הגיע זמנו להקצץ, ואדעתא דהכי ירד המלווה לשדה, סבר אביי שאותם העצים פירא הוי, ויכול המלווה לכלותם.

תא שמע

: אשה נשואה שמת אביה ו

נפלו לה

בירושה עצי

גפנים וזיתים זקנים,

הדין הוא שאין לבעל זכות לכלות את העצים ולשורפם,