Baba Metsia 104a — le Talmud en français

אמר רב פפא: הני תרתי מתניתא קמייתא,

שתי המשניות ששנינו בריש פירקין, האחת, מקום שנהגו לעקור יעקור, לקצור יקצור, והכל כמנהג המדינה ,

והשנית, משנתנו, ששנינו בה, המקבל שדה בית השלחין, יבש המעין ונקצץ האילן, אינו מנכה לו מן חכורו,

משכחת לה,

ניתן למצוא את האפשרות להעמידן,

בין

במקבל שדה

בחכרנותא,

שמקבל הפועל על עצמו להעלות סכום קצוב מן התבואה לבעל השדה בתום תקופת החכירות , ו

בין

במקבל שדה

בקבלנותא,

באריסות, שנותן מחצה או שליש מן התבואה לבעל השדה.

אבל המקרים המבוארים במשניות הבאות,

מכאן ואילך,

אי אפשר להעמיד את המקרים בכל האופנים, בין בחכירה ובין בקבלנות, אלא רק באחד מהם. כי המקרים

דאיתא,

שנמצאים באותן משניות, שיתכנו

בקבלנותא,

לא יתכנו אלא באריס

וליתא,

הם לא יתכנו

בחכרנותא. ו

מאידך, המשניות

דאיתא בחכרנותא,

מדברות אך ורק בחוכר, ו

ליתא בקבלנותא

:

שנינו במשנה:

אם אמר לו

המקבל,

חכור לי שדה בית השלחין זה,

יבש המעין או נקצץ האילן מנכה לו מן חכורו.

ומקשינן:

ואמאי

מנכה החוכר ממה שהתחייב להעלות לבעל הבית?

לימא ליה

המחכיר: לא התחייבתי לתת שדה שיש בה מעין או אילן, אלא

שמא

[מקום אשר שמו הוא בית השלחין]

בעלמא, אמרי לך.

שכך הוא נקרא, על שם מעין שהיה בו , אבל לא התחייבתי שיהיה בו מעין.

ואם כן, אם התייבש המעין או נקצץ האילן, אין לחוכר זכות לנכות מחיובו לבעלים, כי השדה עדיין קרויה שדה בית השלחין ושדה האילן.

מי

האם

לא תניא

: מוכר שדה

האומר לחבירו

: קרקע בשיעור גודל של

בית כור עפר אני מוכר לך!

הרי הדין הוא, ש

אף על פי שאין בו אלא לתך,

חצי כור,

הגיעו!

השדה קנויה ללוקח, ולא אמרינן שהיה זה מקח טעות, משום

שלא מכר לו אלא

שדה אשר

שמא

[הנקראת בשם] בית כור עפר, למרות שאין בה בית כור.

ומוסיפה הגמרא:

והוא, דמתקרי,

שאכן קוראים לה

בית כור,

כי אם אינה נקראת בית כור, בודאי הוי מקח טעות.

וכן אם אמר לחבירו:

כרמא

[כרם]

אני מוכר לך,

ונתן לו שדה אחרת במקומה, הדין הוא ש

אף על פי שאין בו

עצי

גפנים, הגיעו

ללוקח ואינו מקח טעות.

וטעמו של דבר, לפי

שלא מכר לו אלא שמא,

מקום הנקרא כרם, למרות שאין בה גפנים.

ומוסיפה הגמרא:

והוא דמתקרי כרמא,

אבל אם שם המקום אינו כרם, אלא שדה סתם, הוי מקח טעות.

וכן מוכר שדה, האומר:

פרדס

שדה רימונים

אני מוכר לך,

ונתן לו שדה סתם, הדין הוא, ש

אף על פי שאין בו רמונים, הגיעו

ללוקח,

ולא הוי מקח טעות, לפי

שלא מכר לו אלא שמא,

מקום המכונה פרדס.

והוא דמתקרי פרדסא

, אבל בלאו הכי הרי זה מקח טעות.

אלמא,

מוכח מברייתא זו,

אמר ליה,

שיכול המוכר לומר ללוקח,

שמא בעלמא אמרי לך.

ואם כן, מקשה הגמרא:

הכא נמי,

במחכיר,

נימא ליה

בעל השדה לחוכר: אף על פי שהתחייבתי לתת לך שדה בית השלחין, איני חייב להעמיד לך שדה עם מעין, כי

שמא בעלמא אמרי לך,

ולכן אינך יכול לנכות מדמי החכירות כאשר אין המעין נובע בה.

אמר שמואל: לא קשיא.

הא

דמשמע שיכול בעל השדה לומר ללוקח שמא בעלמא אמרי לך, מדובר בזמן

דאמר ליה מחכיר לחוכר

: הריני מוכר לך שדה בית השלחין זו. שאז יכול המחכיר לפרש דבריו ולומר, לא היה בכוונתי אלא לשדה אשר שמה הוא כך.

ואף על פי שהחוכר הבין מדברין שכוונתו לשדה שיש בתוכה מעין נובע או אילן, אין המחכיר חייב לתת שדה לפי הבנת החוכר אלא הולכים אחר כוונת המחכיר.

אבל

הא

דקתני במשנתנו, שיכול החוכר לנכות לבעל הבית מחכורו, ואין לבעל השדה זכות לומר לו שמא בעלמא אמרי לך, מדובר בכגון

דאמר ליה חוכר למחכיר

: שדה בית השלחין זו אני רוצה לחכור ממך.

לפי שבוודאי כוונת החוכר היא לשדה שיש בה מעין, ואין המחכיר יכול לפרש את דברי החוכר ולומר: כוונתך לשדה הקרויה שדה בית השלחין. ולכן על המחכיר לתת לו שדה שיש בה מעין, ואם יתייבש המעין, ינכה לו מחכורו.

ומסביר שמואל את דבריו:

אם

אמר ליה מחכיר לחוכר,

כך וכך אני מוכר לך, יכול הוא אחר כך לומר,

שמא

בעלמא אמרי לך.

אך אם

אמר ליה חוכר למחכיר

שדה פלונית אני רוצה, אין יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך. לפי שיש ללוקח

קפידא,

בכך שיתקיים תנאו לקבל שדה כפי שאמר.

רבינא אמר: אידי ואידי,

הן הברייתא שהביאה הגמרא, שיכול המוכר לומר שמא בעלמא אמרי לך, והן משנתנו, שמבואר בה שאין המחכיר יכול לומר כן, ומשום כך אם יבש המעין מנכה החוכר משכרו של המחכיר, בשתיהן מדובר בכגון

דאמר ליה מחכיר לחוכר

,

וכשם שמוכר בית כור יכול לומר שמא בעלמא אמרי לך, והמקח חל גם אם אין בו אלא חצי כור, כך גם מחכיר האומר לחוכר, שדה בית השלחין אני מוכר לך, יכול הוא לתת לו שדה ללא מעין, ולומר לו שמא בעלמא אמרי לך,

והא דקתני במשנתנו שהחוכר מנכה למחכיר משכרו, ואין המחכיר יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך, משום שמתוך דברי המחכיר משמע שהיה בכוונתו לתת שדה בית השלחין ממש,

כי

מדקאמר

"שדה

זה

",

מכלל,

משמע,

ד

המחכיר והחוכר

קאי בגוה

[נמצאים בתוכה] בשעת הסכם החכירות,

עסקינן.

ואם כן, מדוע הוסיף המחכיר לומר "

בית השלחין

", והרי ניכר לכל שהיא שדה עם מעין, ו

למה ליה למימר

בפירוש שדה בית השלחין.

ובהכרח, נתכוין המחכיר לקיים את דברו,

ד

הכי

קאמר ליה

לחוכר: שדה זו אני מחכיר לך

כדקיימא השתא

כמות שהיא עכשיו היא תהיה לך, כשהיא עם מעין.

ולכך אם יבש המעין, אין המחכיר יכול לומר שמא בעלמא אמרי לך, אלא החוכר מנכה לו מחכירותו.

מתניתין:

המקבל שדה מחבירו

לעובדה ולטפל בה, ולחלוק ביבול כאריס, למחצה לשליש ולרביע,

והובירה

לא חרש בה המקבל, ולא זרעה, ונעשית שדה בור.

שמין אותה, כמה

היתה

ראויה לעשות

אילו היה מעבדה האריס כראוי,

ונותן לו

האריס מחצה או שליש או רביע מהשומא.

לפי

שכך כותב לו

האריס לבעל השדה בשטר האריסות, בשעה שמקבל עליו את האריסות:

אם אוביר,

אניחנה שדה בור,

ולא אעביד,

לא אעבדנה כראוי,

אשלם במיטבא,

כפי מה שהיתה ראויה לעשות במיטבה:

גמרא:

ומביאה הגמרא את דבריהם של כמה תנאים, בשאלה כיצד יש לנהוג כאשר אדם מחייב עצמו בשטר, בדבר שאינו מחוייב בו מתקנת חכמים:

רבי מאיר היה דורש

את

לשון

ה

הדיוט

, דהיינו, שהיו האנשים רגילים להוסיף בשטרותיהם דברי התחייבויות שלא כתקנת חכמים, ושאינם חייבים בהם על פי דין. והיה רבי מאיר מתחשב בהם, ופוסק את הדין לפיהם כאילו היו תנאי בית דין.

דתניא

בתוספתא [כתובות פרק ד, כמו שמבואר במשנתנו],

רבי מאיר אומר

: המקבל שדה מחבירו לעבוד בה, והובירה, שלא עבד בה ונעשית שדה בור, שמין אותה כמה היא ראויה לעשות, ונותן לו, לפי שכך כותב לו הפועל בשעה שקיבל עליו לעבוד בשדה:

אם אוביר ולא אעביד אשלם במיט בא.

ומבואר בדברי רבי מאיר, כי למרות שמעיקר הדין אינו חייב לשלם, שהרי אין האריס מחוייב לתת לבעל השדה אלא רק חלק מהפירות ממה שעבד וגידל, בכל זאת, כאן, כיון שהתחייב לו בשטר שישלם אם יוביר, חייב לשלם. וגם

רבי יהודה היה דורש

את

לשון

ה

הדיוט,

כמו שהיו כותבים בשטר הכתובה, ודן אותו כאילו היה תנאי בית דין.

דתניא, רבי יהודה אומר

:

א.

אדם

שהוא עשיר, ואשתו עניה, הרי אם ילדה אשתו,

מביא

הבעל

קרבן עשיר על אשתו

, ואינו יכול לומר מאחר שהיא עניה, אביא עבורה קרבן עני, כפי שהיא היתה מביאה אילו באה היא עצמה להקריבו, לפי שקרבנותיה מוטלים עליו להביאם, והוא עשיר.

ב.

וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת

מן הדין, כגון קרבן זבה, חטאת ואשם [אבל לא נדרים ונדבות], חייב הבעל להביא למקדש עבורה, ואינו יכול להטיל את הבאת הקרבן על אשתו.

ואפילו אם חל עליה חיוב הקרבן קודם נישואיה אליו, עליו להביא את קרבנה, לפי

שכך כותב לה,

כך נהגו שכותב הבעל לאשה בכתובה: כל

אחריות דאית ליך, עלי, מן קדמת דנא.

כל החובות המוטלים עליך, מלפני הנישואין, יהיו מוטלין עלי, ובכלל זה גם חובות קרבנותיה מלפני הנישואין.

ומוכח שדרש רבי יהודה את הלשון הכתוב בכתובה, וחייב את הבעל בקרבנות שהתחייבה בהם קודם נישואיה, למרות שמעיקר הדין, אין על הבעל חיוב להביא עבורה את הקרבנות שהתחייבה בהם קודם נישואיה.

הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט

:

דתניא, אנשי אלכסנדריא היו מקדשין את נשותיהם, ובשעת כניסתן לחופה

היו

באין

אנשים

אחרים, וחוטפים אותם מהן,

ונושאין אותן לנשים,

וכשילדו אותן נשים שנחטפו,

ובקשו חכמים לעשות

את

בניהם ממזרים,

משום שנולדו מאשת איש, שהרי אמם נתקדשה לאדם אחר לפני שנחטפה על ידי אביהם.

אמר להן הלל הזקן,

לאותם הנולדים, שחששו שמא הם ממזרים:

הביאו לי כתובת אמכם,

שמא על ידה אוכל להתירכם מדין ממזרות.

הביאו לו כתובת אמן, ומצא ש

היה

כתוב בהן: לכשתכנסי לחופה, הוי לי לאינתו.

כלומר שרק בשעת החופה יחולו הקידושין, ולא קודם לכן. וכיון שעל מנת כן נתקדשו, הרי כל עוד לא נכנסו לחופה הרי הן פנויות,

ולא עשו

את

בניהם ממזרים.

ומוכח שדרש הלל את לשון הכתובה כדי להתיר ממזרים.

רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט

:

דתניא, רבי יהושע בן קרחה אומר: המלוה את חבירו

מעות, ורוצה המלוה לקחת משכון על החוב,

לא ימשכננו

על ידי שליח בית דין, במשכון השוה

יותר מחובו,

כיון

שכך כותב לו

הלוה למלוה בשטר [כאשר היה משיב המלוה את המשכון ללווה, לפרק לזמן מרובה, היו נוהגים לכתוב שטר על המשכון, וכך היה כותב הלווה למלוה] בשטר המשכון:

תשלומתא דאית לך עלי,

התשלום שיהיה עלי לשלם לך, יהיה

כל קבל דיכי,

באותו שווי של המשכון שמשכנתי לך, והמונח עתה בידי.

ולכן, אם המשכון יהיה שוה יותר מהחוב, נמצא שיהיה על הלוה לשלם יותר מסכום ההלואה.

ומשמע שההתחייבות של הלווה בשטר המשכון, מחייבת אותו לשלם יותר מדמי ההלוואה, למרות שמעיקר הדין עליו לשלם רק את חובו, ומוכח שדרש רבי יהושע בן קרחה לשון הדיוט.

ותמהינן:

טעמא דכתב ליה

הלווה

הכי

בשטר, שמתחייב לשלם כשווי המשכון, לפיכך עליו לשלם את ערך המשכון המלא, אפילו אם שוויו עולה על ערך ההלוואה,

ומשמע,

הא אי לא כתב ליה

הלווה

הכי,

אינו חייב לשלם אלא כשיעור חובו, ואפילו אם נתן לו משכון השוה יותר מחובו והחזיר לו המלוה את המשכון, אינו חייב לשלם כשווי המשכון, משום שהמלווה

לא קניא

את המשכון, והרי הוא שייך ללווה, ולא מוטל עליו לשלם אלא את חובו.

והא אמר רבי יוחנן

: המלווה מעות את חבירו, ו

משכנו

המלוה ללוה,

ו

לאחר זמן

השיב לו

המלוה את

המשכון, ומת

הלוה,

הדין הוא, שאף על פי שנכסי היתומים המיטלטלים אינם משתעבדים לבעל חוב, בכל זאת, כאן, יכול המלווה ל

שומטו,

לגבות את המשכון כנגד חובו,

מעל גבי בניו.

כי בשעה שנתן לו הלווה את המשכון בפעם הראשונה, קנה המלווה את המשכון, ונעשה כממונו כיון שהוא עומד לגוביינא, ולפיכך גם כשהשיב המלווה את המשכון ללוה, אין היתומים של הלווה יכולים להימנע מלהחזיר את המשכון או את תמורתו.

ומשמע, שאפילו אם הלווה לא התחייב במפורש בשטר לשלם את ערך המשכון, נעשה המלווה כבעליו של המשכון, ויכול לגבות את ערך המשכון, למרות שהחוב היה פחות משווי המשכון.

ומתרצינן: אכן המלוה קונה את המשכון לענין שיוכל לגבות כנגד שוויו, אף ללא התחייבותו של הלווה בשטר,

ומכל מקום יש תועלת למלווה בכך שהלווה מתחייב בפירוש, בשטר, שישלם כשווי המשכון,