Baba Metsia 101b — le Talmud en français

מביאה הגמרא מימרא:

אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן

:

בבית

שבנה בקרקע חבירו,

שומעים לו

אם אמר עצי ואבני אני נוטל כדעת רב נחמן .

בשדה

שנטע בה נטיעות,

אין שומעים לו

אם אמר נטיעותי אני נוטל.

מאי טעמא

אין שומעים לו בשדה כמו בבית?

משום ישוב ארץ ישראל

, שחשוב שיהיה בה אילנות יותר מבתים .

איכא דאמרי

: באילנות אין שומעים לו משום

כחשא דארעא

, שיניקת האילנות הכחישה את השדה, ולא תחזור להיות טובה כמו שהיתה לפני הנטיעה.

מאי בינייהו?

[מה בין שני הטעמים] להלכה?

איכא בינייהו, חוצה לארץ

, שאין בה משום ישוב ארץ ישראל, ויש בה משום טענת "כחשא דארעא" .

מתניתין:

מכאן עד סוף הפרק, עוסקות המשניות בדיני השכרת בתים.

משנתנו דנה, מתי יכול המשכיר להוציא את השוכר מהבית?

המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו

מהבית

מן החג

[חג הסוכות]

ועד הפסח

, שאז נגמרים ימי הגשמים.

ואם השכיר לו את הבית

בימות החמה

, יכול להוציאו אחרי

שלושים יום

, מפני שבימות החמה מצויים בתים לשכירות.

הדין הזה אמור בעיירות, ששם מצויים בתים לשכירות בימות החמה.

ובכרכים

שיש בהם שווקים ואנשים נמשכים לגור שם, ושם קשה למצוא בתים לשכור,

אחד

המשכיר ב

ימות החמה

, ואחד ב

ימות הגשמים

, אין יכול להוציאו אלא לאחר שנים עשר חודש.

ובחנויות

שהושכרו,

אחד

חנויות שב

עיירות, ואחד

חנויות שב

כרכים

, אין להוציא את השוכר אלא לאחר

שנים עשר חודש

, מפני שמוןהרים בחנות בהקפה, ואם יצטרך לעזוב את החנות במהירות, יפסיד את התשלומים של לקוחותיו, כי לא ידעו היכן הוא.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: מ

חנות של נחתומים ושל צבעים

, אין להוציא אלא לאחר

שלש שנים

, מפני שהם מקיפים לזמן ארוך.

גמרא:

שנינו במשנתנו: המשכיר בית לחבירו בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח, בימות החמה שלשים יום.

ומניחה הגמרא בפשטות, שהמשנה מדברת במקרה שבזמן ההשכרה קבעו שהשכירות תהיה לימות הגשמים או לימות החמה.

ודנה הגמרא:

מאי שנא

[במה שונים]

ימות

הגשמים

שאין להוציא את השוכר עד סופם,

דכי אגר איניש ביתא

[שכאשר אדם שוכר בית]

ב

שביל

ימות הגשמים, אגר לכולהו

[הרי הוא שוכר לכל]

ימות הגשמים

, וכאילו אמר שההשכרה תהיה עד הפסח.

אם כן, המשכיר בית בשביל

ימות החמה נמי

, יש לנו לומר,

דכי אגר איניש ביתא, לכולהו ימות החמה אגר

, וכאילו ההשכרה היתה עד חג הסוכות.

אלא

, אין להבין את המשנה, שהשכירות היתה בשביל ימות הגשמים או בשביל ימות החמה.

אלא, מדובר המשנה שלא קבעו את זמן סוף השכירות, רק קבעו שכל חודש ישלם לו סך מסוים.

מעיקר הדין, יכול המשכיר להוציא את השוכר אחרי החודש הראשון במקרה זה, ו

בימות הגשמים היינו טעמא

שאין להוציא את השוכר, משום

דלא שכיח ביתא למיגר

[שלא מצוי לשכור בתים], ולכן תקנו חכמים תקנה לטובת הדייר שלא יוכלו להוציאו כל החורף.

ומקשינן:

אימא סיפא

, וראה אם תוכל לישב אותה לפי פירוש זה.

כתוב בסיפא:

בכרכים, אחד ימות החמה ואחד ימות הגשמים

, נותנים לשוכר

שנים עשר חדש

מתחילת השכירות שאין להוציאו.

ואילו מלו ליה יומי שכירות בימות הגשמים, מפיק ליה!

[ואם יגמרו שנים עשר החודשים בימות הגשמים, יכול הוא להוציאו!]

ואמאי, והא לא שכיח ביתא למיגר

בימות הגשמים, ותקנו שאין להוציא את השוכר מהבית בימות הגשמים.

אמר רב יהודה

בפירוש המשנה:

להודיע קתני

.

הזמנים שנאמרו במשנה, שאין להוציא את השוכר לפניהם, אינם מתחילים מזמן ההשכרה, אלא אפילו גר השוכר בבית שנים רבות, תקנו חכמים שאין המשכיר יכול להוציאו, אלא אחרי שהודיע לו בזמן סביר מראש שרוצה להוציאו, כדי שיוכל השוכר למצוא מקום אחר.

והכי קאמר

התנא:

המשכיר בית לחבירו סתם

, אין יכול להוציאו בימות הגשמים מהחג ועד הפסח

מהטעם האמור לעיל,

אלא אם כן הודיעו מעיקרא,

בימות החמה שלושים יום, כי בשלושים יום של ימות החמה יוכל למצוא בית אחר.

לפי פירוש זה, דברי המשנה "בימות החמה שלושים יום" אינם אלא המשך הדין הראשון של המשנה. ובמקרה שרוצה המשכיר להוציא את השוכר בימות החמה, לא דברה המשנה, אבל אפשר להבין ממנה שבמקרה זה, צריך להודיע שלושים יום קודם , כי שלושים יום בימות החמה, זהו הזמן הראוי למצוא בית אחר.

ומסייעינן לרב יהודה מברייתא:

תניא נמי הכי: כשאמרו

במשנה

שלשים, וכשאמרו שנים עשר חדש לא אמרו אלא להודיעו

שיצא אחרי זמנים הללו.

ומוסיפה הברייתא דין:

וכשם שמשכיר צריך להודיע, כך שוכר צריך להודיע

למשכיר , שרוצה לעזוב את הבית, ואם לא הודיע, אין יכול לעזוב את הבית ולא לשלם שכר דירה.

ומסבירה הגמרא: משום

דאמר ליה

המשכיר לשוכר:

אי אודעתן, הוה טרחנא ומותיבנא ביה איניש מעליא

. [אילו היית מודיע לי, הייתי טורח ומושיב בבית אדם הגון ].

אמר רב אסי:

אם נכנס

אפילו

יום אחד

בימות הגשמים, אינו יכול להוציאו מן החג ועד הפסח

, כי הזמן שנקבע הוא מדויק.

והגמרא הבינה מדברי רב אסי, שלפני ימות הגשמים אפשר להוציא.

מקשה הגמרא:

והא אנן שלשים יום תנן!

והסקנו שכוונת המשנה שיש להודיע שלושים יום לפני ימות הגשמים.

ומפרשינן לרב אסי:

הכי קאמר, אם נכנס יום אחד בימות הגשמים מהני שלשים יום

הקודמים, כגון שהודיעו בט"ז אלול,

אינו יכול להוציאו מהחג ועד הפסח

מפני שלא הודיע בזמן.

אמר רב הונא: ואם בא

המשכיר

לרבות בדמיה

של השכירות

מרבה

אף שלא הודיעו, שהרי מעיקר הדין היה יכול להוציא את השוכר מהבית מיד, אלא שחכמים תקנו תקנה לטובת השוכרים שצריך להודיע, והם לא מנעו מבעל הבית להעלות את השכר.

אמר ליה רב נחמן

לרב הונא:

האי לנקטיה בכובסיה דלישבקיה לגלימא הוא!

[הרי הוא כאוחזו בביצים שלו עד שמניח לו טליתו], ואם אתה נותן למשכיר אפשרות להעלות את השכר, יוכל לדרוש מהשוכר שכר שאין יכול לעמוד בו, ועל כרחו יצא.

ומתרצינן לרב הונא:

לא צריכא

אלא

דאייקור בתי

, ומפסיד המשכיר על ידי התקנה, וניכר שאינו מבקש תואנה להוציאו.

עתה, מביאה הגמרא כמה דינים בקשר לתקנת חכמים שאין להוציא את השוכר מהבית מבלי הודעה מוקדמת.

א.

פשיטא

[פשוט הדבר] שאם

נפל ליה ביתא

[נפל ביתו של משכיר], ותובע מהשוכר לצאת מביתו ללא הודעה, כדי שהוא יגור שם.

הדין הוא, שיכול להוציאו, משום ד

אמר ליה

: אמנם לא הודעתי לך, ואינך יכול למצוא בית חדש מיד, אבל

לא עדיפת מינאי

, גם לי אין מקום לגור, ולא הייתי יכול להודיע לך, כי לא ידעתי שביתי יפול.

ב.

זבניה, או אורתיה, או יהביה במתנה,

משכיר שמכר או הוריש או נתן במתנה את ביתו המושכר, והקונה - שלא היה יכול להודיע מראש - רוצה להוציא את השוכר מהבית מיד.

הדין הוא שאינו יכול, משום ד

אמר ליה

השוכר:

לא עדיפת מגברא דאתית מיניה

[אינך עדיף ממי שבאת מכוחו] כמו שהמוכר לא היה יכול להוציאני, אף אתה אינך יכול.

ג.

כלליה לבריה

[השיא המשכיר את בנו] וצריך לתת לו בית, ורוצה להוציא את השוכר ללא הודעה מוקדמת.

חזינן

, [רואים],

אי הוה אפשר לאודועיה

[אם היה באפשרותו להודיע] כי ידע שבנו עומד להתחתן,

איבעי ליה לאודועיה

[היה צריך להודיעו], ואם לא הודיעו, אין יכול להוציאו.

ואי לא

היה יכול להודיעו, יכול להוציאו, משום ד

אמר ליה: לא עדיפת מינאי

, וצריך אני את הבית בשביל בני.

עתה, מביאה הגמרא מעשה, שהוציא המשכיר את השוכר לפי דין.

ההוא גברא דזבן ארבא דחמרא

, [היה אדם שקנה ספינה עם יין],

לא אשכח דוכתא לאותוביה

[ולא מצא מקום להניח את היין].

אמר לה לההיא איתתא

[אמר לאשה אחת]:

אית לך דוכתא לאוגרי?

[היש לך מקום להשכיר לי?]

אמרה ליה: לא

.

אזל קדשה

[הלך האיש וקדש את האשה], ומפני כן

יהבה ליה דוכתא לעייליה

[נתנה לו מקום להעלות את היין].

אזל לביתיה, כתב לה גיטא, שדר לה

. [הלך האיש לביתו, וכתב לה גט ושלח לה].

אזלה איהי, אגרא שקולאי מיניה וביה, אפיקתיה ואותביה בשבילא

, [הלכה היא, ושכרה סבלים ונתנה את שכרם מאותו יין, והוציאה את היין לשביל].

אמר רב הונא בריה דרב יהושע

: יפה עשתה האשה,

כאשר עשה כן יעשה לו, גמולו ישוב בראשו

, ובודאי שעשתה האשה כדין .

לא מיבעיא, חצר דלא קיימא לאגרא

, [אין צורך לומר, שאם החצר לא היתה עומדת להשכרה] והשכירה לו מפני שהטעה אותה, שיכולה להוציאו.

אלא אפילו

היתה החצר

חצר דקיימא לאגרא

והיתה רוצה להשכירו לאנשים אחרים,

אמרה ליה

[הרי היא אומרת לו]:

לכולי

עלמא ניחא לי לאוגורי, ולך לא ניחא לי

, [לכולם אני רוצה להשכיר ולא לך]

דדמית עלי כי אריא ארבא

[כי בעיני אתה דומה לאריה אורב], וכיון שההשכרה נעשתה על ידי הטעיה , הרי היא בטלה.

שנינו במשנתנו:

רבן שמעון בן גמליאל אומר: של נחתומים ושל צבעים, שלש שנים

.

תנא: מפני שהקיפן מרובה

וצריך לתת להם זמן רב עד שיפרעו את כל ההקפות שנתנו לזמן ארוך.

מתניתין:

המשכיר בית לחבירו

, חייב המשכיר לתת לשוכר את הבית עם כל הדברים ההכרחיים לדירת הבית.

המשכיר חייב בדלת, בנגר ובמנעול ובכל דבר שמעשה אומן

. נגר הוא יתד שתוחבים אותו באיסקופה, ונועלים בו את הבית מבפנים, ומנעול נעשה כדי לנעול מבחוץ, והם נעשים על ידי אומנים.

אבל דבר שאינו מעשה אומן

, השוכר עושהו

, ואם ירצה לקחת אומן ישלם לו משלו.

הזבל

של בהמות הנמצא בחצר הבית המושכר, הרי הוא

של בעל הבית

המשכיר. ויתבאר בגמרא באיזה מקרה מדובר.

ואין לשוכר

מהזבל

אלא

אפר

היוצא מן

התנור ומן הכירים

הנמצאים בחצר

בלבד

.

גמרא:

מביאה הגמרא ברייתא המרחיבה ומפרטת יותר מהמשנה, את הדברים שהמשכיר חייב לעשות, ואת הדברים שהשוכר צריך לעשות אם ירצה.

תנו רבנן: המשכיר בית לחבירו, משכיר חייב להעמיד לו דלתות

, כי מעשה אומן הם.

ואם הבית אפל מפני שאין בו חלונות, חייב המשכיר

לפתוח לו חלונות

.

ואם הנסרים של התקרה התליעו והתקלקלו, חייב המשכיר

לחזק לו תקרה

.

ואם נשברה אחת הקורות המעמידות את התקרה, חייב

לסמוך לו קורה

.

ושוכר חייב לעשות לו סולם

, אם רוצה לעלות לגג הבית שדר שם.

וכן חייב השוכר

לעשות לו מעקה

.

וחייב

לעשות לו מרזב

, שהיו מניחים נסרים ליד קיר הבית מבחוץ קרוב לגג, וזה היה המרזב, וכשנפל נסר, הדיוט מחזירו.

ו

חייב

להטיח את גגו

בטיט, כמו שהיו רגילים לעשות בצורה משופעת, כדי שלא יצטברו מי גשמים על הגג.

בעו מיניה מרב ששת

: קביעת

מזוזה

בבית המושכר,

על מי

היא מוטלת, על המשכיר או על השוכר?

ותמהה הגמרא על הבעיא: היש להסתפק על

מזוזה?!

האמר רב משרשיא: מזוזה חובת הדר היא

ומי שיש לו בית אינו חייב במזוזה אם לא גר בו!

דורשים הלכה זו מהמילה "ביתך" [דברים ו ט], כאילו היה כתוב וכתבתם על מזוזות ביאתך, מקום שאתה נכנס לשם . [מנחות לד א]

אלא

כך שאלו את רב ששת:

מקום מזוזה על מי?

האם חייב המשכיר לחקוק באבן מקום בו תהיה מונחת המזוזה?