Baba Metsia 101a — le Talmud en français

אמר רבי שמעון בן פזי: ורביעית שאמרו

במשנה, אין הכוונה שמסאה זתים יצא רביעית שמן, אלא שהרויח רביעית שמן

חוץ מן ההוצאה

שהוציא על המסיקה והסחיטה.

שנינו במשנתנו:

שטף נהר זיתיו

ונתנם לתוך שדה חבירו, זה אומר: זיתי גדלו, וזה אומר: ארצי גדלה - יחלוקו.

אילן שנעקר ממקומו ונשתרש במקום אחר, רואים אותו כנטיעה חדשה ופירותיו אסורים באיסור ערלה, אף שכבר עברו עליו שנות ערלה במקומו הראשון.

ואם נעקר ביחד עם העפר שסביב השרשים, ויכול האילן לחיות עם העפר הזה, ונשתרש בקרקע אחרת, אז אין פירותיו אסורים. [ערלה פ"א מ"ג]

בלשון הגמרא נקרא הדבר "אילנות שנעקרו בגושיהן ".

אמר עולא אמר ריש לקיש: לא שנו אלא שנעקרו

האילנות

בגושיהן, ו

אפילו שלא נאסרו בתוך שלש שנים מששטפן הנהר, מכל מקום, דין החלוקה אינו אלא

לאחר שלש

שנים,

אבל בתוך שלש

שנים,

הכל של בעל הזיתים

.

דאמר ליה

בעל הזתים לבעל השדה:

אי את נטעת

עצים בשדה שלך,

מי הוה אכלת

[האם היית אוכל] את פירותיהם בתוך שלש שנים! ומכיון שהזתים מותרים מפני הגושים שלי, אין לך חלק בהם.

ומקשינן:

ולימא ליה

בעל השדה:

אי אנא נטעי

עצים, אז

לאחר שלש

שנים,

הוה אכילנא ליה כוליה

, [הייתי אוכל את כל הפירות],

השתא קאכלת פלגא בהדאי!

[עכשיו תאכל חצי ביחד איתי!]

הטענה של בעל השדה היא כך: באמת השדה שלי ביחד עם העצים שלך גדלו את הפירות, והיה מן הראוי לחלוק לאחר שלש. אבל לי יש זכות לומר לך: קח את העצים שלך מהשדה שלי, ולא הסכמתי להשאיר אותם בשדה שלי על דעת שאפסיד, ואף אתה הבנת זאת, ולא השארת אותם בשביל שבתוך שלש יהיו כל הפירות שלך, ולאחר שלש נעשה חלוקה .

ומביאה הגמרא נוסחא אחרינא במימרא דריש לקיש:

אלא, כי אתא רבין אמר ריש לקיש: לא שנו

במשנה דין חלוקה,

אלא שנעקרו בגושיהן ובתוך שלש

, שאז לא מפסיד בעל השדה מהחלוקה.

אבל לאחר שלש, הכל לבעל הקרקע, דאמר ליה: אי אנא נטעי, לאחר שלש, מי לא הוה אכילנא ליה כוליה

!

ומקשינן:

ולימא ליה

בעל הזתים:

אי את

נטעת

עצים,

בתוך שלש, לא הוה אכלת

פירות כלל משום איסור ערלה,

השתא קא אכלת פלגא בהדאי!

[עכשיו תאכל חצי ביחד איתי] והרי אין לך כל הפסד אם אני אוכל את כל הפירות בתוך שלש שנים!

ומתרצינן:

משום דאמר ליה

בעל השדה:

אי אנא נטעי, הוה קטיני

, [אם הייתי נוטע, היו העצים קטנים] בשלש השנים הראשונות,

וזרענא תחותייהו סילקא וירקא

[והייתי יכול לזרוע שם סלק וירק] מפני שלא היה שם צל המפריע לגידולם. וההשתתפות היתה על מנת שיהיה לי חלק אף בתוך שלש .

מביאה הגמרא ברייתא המוסיפה דין שלא כתוב במשנה.

תנא: אמר הלה: זיתיי

ששטף הנהר

אני נוטל, אין שומעים לו

, אלא חייב בעל העצים להשאיר אותם בשדה חבירו .

מאי טעמא?

אמר רבי יוחנן: משום ישוב ארץ ישראל

, שיהיו בה עצי פרי . ובחוץ לארץ יכול לקחת את העצים.

אמר רבי ירמיה: כגון דא, צריכא רבה

[דבר כזה נצרך לרב גדול כמו רבי יוחנן] שיאמר אותו, ולא היינו יכולים לאומרו מסברתנו.

הסוגיא הבאה עוסקת בפירוש משנה במסכת דמאי [ו ב], והובאה לכאן מפני שהיא מסתיימת במאמר רבי ירמיה "כגון דא צריכא רבה".

הסוגיא מדברת במקבל ובחוכר שדה מהגוי בארץ ישראל.

"חוכר" הוא המקבל שדה ועובד בה, ומתחייב לשלם לבעל השדה כל שנה מספר כורים קבוע מהתבואה, ושאר התבואה יקבל החוכר.

חוכר חייב לשלם לבעל השדה את מספר הכורים, גם אם השדה לא עשתה תבואה כלל.

"מקבל" הנזכר בסוגיא זו הוא האריס, שמקבל את השדה לעובדה, ויחלוק את התבואה עם בעל השדה למחצה או לשליש או לרביע.

כאשר בעל השדה שבארץ ישראל הוא גוי, יש לדון האם החוכר או המקבל חייב לעשר את התבואה שנותן לגוי. בזה עוסקת הסוגיא.

תנן התם

: החוכר שדה מן הנכרי, מעשר ונותן לו [דמאי פ"ו מ"ב].

לדעת תנא קמא, החוכר חייב לעשר את כל התבואה לפני שיתן לנכרי את התבואה שחייב לו, והמקבל פטור מלעשר את חלק הנכרי.

טעם החילוק הוא, שבעל השדה והמקבל הם שותפים בתבואה, לפיכך חייב המקבל לעשר רק את חלקו. אבל החוכר הוא בעלים על כל התבואה, אלא שנתחייב לתת לבעל השדה מספר כורים, והרי הוא פורע חוב לבעל השדה, ואין לפרוע חוב בטבל.

רבי יהודה אומר

: אף

המקבל שדה אבותיו מן הנכרי, מעשר ונותן לו

כדין החוכר.

סברוה

[היו סבורים] האמוראים לפרש את דברי רבי יהודה כך:

מאי

[מה הפירוש] "

שדה אבותיו

" שאמר רבי יהודה? -

ארץ ישראל

.

ואמאי קרו לה "שדה אבותיו"?

כי ארץ ישראל היא

שדה אברהם יצחק ויעקב

אבותינו.

וקסבר

רבי יהודה שני יסודות שעליהם בנויים דבריו:

א.

אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר

, ולא כמו הדעה הסוברת, שנכרי שקונה קרקע בארץ ישראל, מפקיע את קדושת הארץ לענין המצוות התלויות בה, וישראל שקונה ממנו פירות לא חייב לעשר אותם.

ב.

ומקבל

שדה מנכרי,

כחוכר דמי

.

מה חוכר

, דינו ש

בין עבד

השדה תבואה,

ובין לא עבד

תבואה, ומשלם לנכרי תבואה אחרת,

בעי עשורי ומיתן ליה

, [יש לו לעשר ואחר כך לתת לו] ואין יכול לתת טבל,

דכי פורע חובתו דמי

.

אף מקבל

שאינו משלם לבעל השדה, אם השדה לא עשתה תבואה,

נמי כי פורע חובתו דמי

, וכל ההבדל הוא רק בתנאי התשלום. ולכן

מעשר

אף את חלקו של הנכרי

ונותן לו

.

אמר ליה

הקשה

רב כהנא לרב פפי

על פירוש זה מברייתא,

ואמרי לה

[ויש אומרים] שהקשה רב כהנא קושיא זו

לרב זביד

:

אלא הא דתניא: רבי יהודה אומר: המקבל שדה אבותיו ממציק

[מגזלן]

נכרי מעשר ונותן לו

.

[ובברייתא, מוסיף רבי יהודה, שדבריו נאמרו דוקא כשהנכרי גזל את הקרקע].

מאי איריא "מציק"? אפילו אין מציק נמי!

מדוע מדובר דוקא במציק, לפי מה שפרשנו את דברי רבי יהודה!

אלא, לעולם

לא סבר רבי יהודה אחד משני היסודות להסביר את דבריו.

אלא, אפשר שרבי יהודה סובר:

יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר

, ושדה הנכרי פטורה מתרומות ומעשרות.

לכן המקבל שדה מנכרי שאינו גזלן, פטור מלהפריש תרומות ומעשרות, וכן החוכר ממנו פטור.

ואפשר, שרבי יהודה סובר: אין קנין לנכרי בארץ ישראל, והחוכר מהנכרי חייב לעשר לפני שנותן לנכרי,

ומקבל לאו כחוכר דמי

, ואינו נחשב כפורע חוב לנכרי, אלא כשותף שחולק עם הנכרי.

לכן המקבל שדה מנכרי שאינו גזלן, פטור מלהפריש על חלקו של הנכרי.

ומאי שדה אבותיו?

שדה אבותיו ממש

שהמציק גזל אותה מאביו או מאבי אביו.

אבל אם קבל מהמציק קרקע שאינה של אבותיו, אינו חייב לעשר על חלקו, לפי שאין חיוב לעשר מעיקר הדין מהסיבות שנתבארו , ורק המקבל שדה אבותיו חייב לעשר ולתת לנכרי משום קנס.

ואם תאמר: למה קנסו רק את בן הנגזל ולא אדם אחר.

ולדידיה הוא דקנסוה רבנן

, מפני שיש תועלת בקנס,

דאיידי דחביבא עליה, טפי, ואזיל, ומקבל לה

. [מפני שהשדה חביבה עליו, יהיה מוכן להוסיף מעשרות יותר מכל אריס, ויקבל אותה].

אבל איניש דעלמא, לא

[אבל אדם אחר, לא] יקבל אותה באריסות אם נחייב אותו לעשר גם את חלק הנכרי. ואין ענין לחכמים, שימנעו מלקבל את השדה מהנכרי .

ודנה הגמרא:

ולדידיה, מאי טעמא קנסוה רבנן?

מה חטא?

אמר רבי יוחנן

: רצו חכמים שהאריס ישתדל לקנות את השדה מהנכרי, והטילו עליו לעשר

כדי שתהא ברה

[ברורה] ומוחזקת

בידו

, ויקנה אותה מתוך שיקשה עליו לעשר חלק הנכרי, והנכרי ימכרנה בדמים מועטים, מפני שלא נתן עליה כלום אלא גזלה .

אמר רבי ירמיה: כגון דא, צריכא רבה

, ולא היינו יכולים להגיד כן מסברא.

עתה, הגמרא חוזרת ודנה במקרה הדומה למקרה המשנה "שטף נהר זיתיו".

איתמר, היורד לתוך שדה חבירו ונטעה

אילנות,

שלא ברשות

בעל השדה, ותובע תשלום על כך.

אין ספק, שבעל השדה לא יכול להשאיר את האילנות אצלו, ולא לשלם לנוטע, שהרי הוא נהנה ממנו, וממונו הושבח על ידי הנטיעות.

אמנם יש לדון, מהו גובה התשלום?

אמר רב: שמין לו

לנוטע את הוצאותיו על הנטיעה, וכמה הושבחה השדה על ידי הנטיעה,

וידו על התחתונה

. אם השדה הושבחה מאה דינרים, והיורד הוציא חמשים דינרים, ישלם לו בעל השדה חמשים דינרים. ואם הוציא מאה וחמשים דינרים, ישלם לו רק מאה דינרים .

ושמואל אמר: אומדים כמה אדם רוצה ליתן

לשתל

בשדה זו לנוטעה

, ויקבל הנוטע כשאר שתלי העיר לפי מנהג המדינה , אם השתל מקבל שליש או רביע מהפירות, כך יקבל היורד.

אמר רב פפא: ולא פליגי

[לא חלקו] רב ושמואל, אלא דברו במקרים שונים.

כאן

[דברי שמואל נאמרו]

בשדה העשויה ליטע

, שהיא יותר מתאימה לנטיעה מלזרעים. ומסתמא רוצה בעל השדה לנוטעה.

כאן

[דברי רב נאמרו]

בשדה שאינה עשויה ליטע

, ועל כן ידו של היורד על התחתונה.

הא

דאמר רב פפא

דרב

אמר "ידו על התחתונה" רק בשדה שאינה עשויה ליטע,

לאו בפירוש

מפי רב

איתמר

[נאמר],

אלא

מכללא

[מכלל] מעשה שהיה

איתמר

.

דההוא

גברא

דאתא לקמיה דרב

לדין, שנתבע לשלם עבור נטיעות שנטע חבירו בשדהו שלא ברשותו, והיתה השדה שדה שאינה עשויה ליטע .

אמר ליה

רב:

זיל שום ליה

שלם לו. ולא ידע רב האם השדה עשויה ליטע או לא, לפיכך לא אמר לו כיצד ישום.

אמר ליה

בעל השדה לרב:

לא בעינא

[איני רוצה]. רב הבין שכוונתו לומר שאינו רוצה נטיעות בשדהו.

אמר ליה

רב: אם כן,

זיל שום ליה, וידו על התחתונה

כדין שדה שאינה עשויה ליטע.

אמר ליה: לא בעינא

.

רב הבין שכוונתו לומר: יקח הלה את הנטיעות שלו, לכן שתק לו, כי באמת יכול בעל השדה לומר ליורד: טול נטיעותיך ולך.

לסוף חזייה דגדרה, וקא מנטר לה

. [בסוף ראה רב שבעל השדה גדר אותה ושומר עליה].

אמר ליה

רב:

גלית אדעתך דניחא לך

, [גלית שדעתך נוחה מהנטיעות] ואינך רוצה שהיורד יקח אותם,

זיל שום ליה, וידו על העליונה

כדין שדה העשויה ליטע, שבמעשיך אתה מוכיח שאתה רוצה בנטיעות, שאם רצונתך בזרעים, היה לך להמתין עד שיקח נטיעותיו .

מוכח ממעשה זה, שיש הבדל בין שדה העשויה ליטע לבין שדה שאינה עשויה ליטע. שבתחילה חשב רב שבעל השדה לא רוצה נטיעות בשדהו, לכן פסק שידו על התחתונה. ולבסוף כשראה רב שהוא רוצה נטיעות ואינו רוצה לשלם עליהם, פסק ש"ידו על העליונה".

איתמר: היורד לתוך חורבתו של חבירו, ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו

היורד לבעל החורבה:

עציי ואביי אני נוטל,

כי אינך משלם לי כפי רצוני.

רב נחמן אמר: שומעים לו

ליורד.

רב ששת אמר: אין שומעים לו

.

מיתיבי

[הקשו] האמוראים על רב נחמן מברייתא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: היורד לתוך חורבתו של חבירו, ובנאה שלא ברשותו, ואמר לו עצי ואבני אני נוטל,

בית שמאי אומרים

: שומעים לו.

ובית הלל אומרים: אין שומעים לו

.

ומקשינן:

לימא רב נחמן דאמר כבית שמאי!

והרי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה!

ומתרצינן:

הוא דאמר כי האי תנא

[רב נחמן סובר כהתנא] שאמר, שלא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר הזה.

ומביאה הגמרא ברייתא

דתניא: שומעים לו

כשאמר עצי ואבני אני נוטל,

דברי רבי

שמעון בן אלעזר

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בית שמאי אומרים: שומעים לו

.

ובית הלל אומרים אין שומעים לו

.

שואלת הגמרא:

מאי הוי עלה?

[מהי ההלכה בנידון הזה?]