Baba Metsia 100b — le Talmud en français

ומקשינן: עדיין לא סרה הקושיא הראשונה לגבי

כסות

, שכן

מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו

, שכסות קטנה איננה חלק מכסות גדולה.

ומתרצינן:

כדאמר רב פפא

לקמן לתרץ קושיא כזו, שמדובר

בדלייפי.

הכא נמי,

כך גם כאן יש לתרץ, שמדובר

בדלייפי

.

לפעמים לוקחים שני בגדים קטנים שלמים, ותופרים אותם יחד, ועושים אותם לבגד גדול. וכשתובע את הבגד הגדול, מודה לו במקצת, ואומר שמכר לו רק חלק מהבגד שהוא הבגד הקטן, וזוהי הודאה ממין הטענה.

אך

קשיא ליה לרבי הושעיא

על תירוצו של שמואל:

מידי כסות קתני, עבד קתני!

[האם כתוב במשנה כסות, הרי כתוב עבד!] ואין לפרש שמדובר בכסות.

אלא, אמר רבי הושעיא

: מדובר במשנה ב

כגון שטענו עבד בכסותו, ושדה בעומריה

, והמשנה כתבה את התביעה העיקרית - תביעת העבד, וכיון שבנוסף לכך, יש תביעה והודאה במקצת על כסות, ועל כסות נשבעים, חייב המוכר לישבע אף על העבד מדין גלגול שבועה.

ומקשינן:

ואכתי

[עדיין] ב

כסות, מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו!

אמר רב פפא: בדלייפי

. בזה התירוץ אליבא דרבי הושעיא הוא כמו אליבא דשמואל .

קשיא ליה לרב ששת

על תירוץ רבי הושעיא: בשביל מה דברה המשנה על עבדים ושדות, והשבועה היא אגב הכסות והעומרים, וכי את דין

זוקקים

האמור במשנה אחרת

אתא לאשמועינן

[בא התנא להשמיענו] פעם נוספת ?

והרי

תנינא

בפרק האשה נקנית [קידושין כו א]

זוקקים

הנכסים שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהן!

המלוה לחבירו, ואין ללוה אפשרות לפרוע, יכול הוא לגבות את חובו מהקרקעות של הלוה שמכרם אחרי ההלואה, ולא מהמטלטלין שמכר. לכן נקראות הקרקעות "נכסים שיש להם אחריות" והמטלטלין נקראים "נכסים שאין להם אחריות".

אלא אמר רב ששת: הא מני?

רבי מאיר היא, דאמר: עבדא כמטלטלין דמי

. המשנה היא כרבי מאיר הסובר שדין העבד כמטלטלין, ונשבעים על העבדים. ובכך מתורצת הקושיא השלישית.

ומקשינן:

ואכתי, מה שטענו לא הודה לו, ומה שהודה לו לא טענו!

והקושיא הראשונה נשארת.

ומתרצינן:

סבר לה

תנא של משנתנו

כרבן גמליאל

החולק על הדין הזה.

דתנן

: [שבועות לח ב]

טענו חטים והודה לו בשעורים

-

פטור

מהשבועה.

רבן גמליאל מחייב

.

ומקשינן:

אכתי, הילך הוא

, ולא תורצה הקושיא השניה.

אמר רבא

תירוץ אליבא דרב ששת: מדובר במשנה במקרה שהמוכר לא יכול לומר הילך, כגון ב

עבדא דקטע לידיה

, וצריך המוכר לשלם לקונה את דמי היד.

וכן הדבר ב

שדה, שחפר בה

המוכר

בורות שיחין ומערות

והזיק את השדה.

ומקשינן: כיצד העמיד רב ששת את המשנה כרבי מאיר, האומר שדין העבד כמטלטלין?

והא רבי מאיר, איפכא שמעינן ליה!

[רבי מאיר אומר הפוך] שאין העבד כמטלטלין לענין דיני גזילה.

הגוזל מטלטלין ונשתנו - קנה אותם הגזלן, לפי שהגזלן קונה בשינוי.

לדוגמא: מי שגזל עצים ועשה מהם כלים, הכלים שייכים לגזלן, וחייב הגזלן לשלם לנגזל דמי עצים [ב"ק צג ב].

דין זה לא נוהג בקרקעות ובעבדים, כי לומדים מכלל ופרט וכלל [ב"ק קיז ב] באותה דרך שדורשים מהפסוקים שאין נשבעים על הקרקעות ועבדים, שאין גזילה בקרקעות ובעבדים, ואין השינוי קונה בהם.

אך התנא החולק שם, וסובר שיש גזילה בעבדים, סובר גם שנשבעים עליהם.

דתנן

במסכת בבא קמא [צו ב]:

גזל בהמה והזקינה, עבדים והזקינו

-

משלם כשעת הגזילה

, היות שקנה את הבהמה והעבד בשינוי, ועליו לשלם את דמי הדבר שגזל, ומשלם לפי מה שהיה ערכו בשעת הגזילה.

רבי מאיר אומר: בעבדים אומר לו: הרי שלך לפניך

, מפני שעבדים אינם נגזלים, ולא קנה אותם בשינוי.

מכאן יש ללמוד, שדין העבדים אינו כמטלטלין לדעת רבי מאיר, להיפך מדברי רב ששת! ומבארת הגמרא:

הא, לא קשיא

, כי רב ששת גורס במשנה

כדמחליף רבה בר אבוה, ותני,

ושונה אותה כך:

רבי מאיר אומר: משלם כשעת הגזילה

.

וחכמים אומרים: אומר לו בעבדים: הרי שלך לפניך.

ולפי גירסא זו, רבי מאיר סובר שהעבד הוא כמטלטלין.

אלא,

הא קשיא: גם אם נאמר שרבי מאיר סובר שהעבד כמטלטלין,

ממאי דסבר רבי מאיר מקשינן קרקע לעבד

[מנין לרב ששת שרבי מאיר משוה את הקרקע לעבד],

מה עבד נשבעים

עליו,

אף קרקע נשבעים

עליה. דלמא [אולי] אעבד הוא דנשבעים,

אבל אקרקע לא

נשבעים לדעת רבי מאיר, ואי אפשר להעמיד את המשנה שאומרת שנשבעים גם על קרקעות כרבי מאיר.

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך

, [אל יעלה דבר זה על דעתך] כי יש ברייתא שמשמע ממנה שרבי מאיר סובר שאף הקרקעות הם כמטלטלין.

דתניא: המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה

. זה אומר ברשותי

ילדה,

וזה שותק

-

זכה

המוכר או הלוקח האומר שברשותי ילדה, מפני שהשני שותק והשתיקה כהודאה .

זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע

-

יחלוקו

, כדעת סומכוס.

זה אומר ברשותי, וזה אומר ברשותי

, המוכר הוא מודה במקצת שמודה שהפרה שייכת ללוקח, לפיכך

ישבע המוכר שברשותו ילדה, לפי

שכל הנשבעים שבתורה נשבעים ולא משלמים, דברי רבי

מאיר

.

כתוב בתורה בשבועת השומרים "ולקח בעליו ולא ישלם" [שמות כב י]. ודרשו מכאן שמי שעליו לשלם הוא נשבע, ולא מי שנוטל.

לדוגמא: התובע את חבירו מנה, ועד אחד מעיד לטובתו, חייב הנתבע לישבע מהתורה להכחיש את העד, ונפטר מלשלם מאחר שאין לתובע שטר או שני עדים.

אמנם, התובע את חבירו מנה ויש לו שטר חוב, והנתבע טוען פרעתי, ומביא עד אחד המעיד שפרע, אין התובע חייב לישבע מהתורה שלא פרע, ונוטל את החוב מאחר שיש לו שטר.

במחליף פרה בחמור וילדה, המוכר נתבע לתת את הולד, והוא בכלל החייבים שבועה מהתורה שנשבעים ונפטרים.

וחכמים אומרים: אין נשבעים לא על העבדים ולא על הקרקעות

, ועל כן, במחליף פרה בחמור ישבע בעל הפרה, אבל במוכר שפחתו לא ישבע המוכר.

ודייקינן:

לאו, מכלל דרבי מאיר סבר נשבעים

על הקרקעות, ומפני שידעו חכמים שרבי מאיר סובר כך, על כן הוצרכו לומר שאין נשבעים עליהם.

ודחינן לדיוקא:

ממאי

, [מנין לך] שחכמים אמרו אין נשבעים על הקרקעות מפני שלדעת רבי מאיר נשבעים עליהם,

דלמא כשם קאמרו ליה, כי היכי דאודית לן בקרקעות

[כשם שאתה מודה לנו בקרקעות]

אודי לן נמי בעבדים

, כי העבדים הוקשו לקרקעות שנאמר [ויקרא כה מו] "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה" הקישן הכתוב לשדה אחוזה. [קידושין כב ב]

עתה, מביאה הגמרא ראיה שלדעת רבי מאיר אין נשבעים על הקרקעות, ויש להסביר את דברי חכמים שבברייתא הנ"ל כפי שדחתה הגמרא.

תבע, דתנן

: [שבועות מב ב]

רבי מאיר אומר: יש דברים שהן כקרקע

מפני שהם מחוברים לקרקע,

ו

באמת

אינם

כקרקע.

ואין חכמים מודים לו

, ולדעתם דברים אלו הם כקרקע.

מפרשת המשנה:

כיצד

, התובע את חבירו ואומר:

עשר גפנים טעונות

ענבים

מסרתי לך

לשמירה, וניזוקו הענבים מפני שפשעת בהם.

והלה אומר

: אותם גפנים

אינן אלא חמש

.

רבי מאיר מחייב

שבועה.

וחכמים אומרים: כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע

, ואין נשבעים על קרקעות .

ואמר רבי יוסי בר חנינא

בפירוש המשנה הזאת:

ענבים העומדות ליבצר איכא בינייהו

[נחלקו התנאים בענבים העומדות ליבצר]

דמר סבר

[רבי מאיר סובר]: ענבים אלו

כבצורות דמיין

מאחר שכבר אינם צריכות לקרקע ודינם כמטלטלין .

ומרסבר: לאוכבצורותדמיין

כיון שהם מחוברות ודינם כקרקע.

ומוכח מכאן, שרבי מאיר סובר שאין נשבעים על קרקעות, שכל המחלוקת אינה אלא אם נשבעים על פירות העומדים ליתלש, אבל על הקרקע עצמה, אין נשבעים לכל הדעות.

ובזה נדחה התירוץ של רב ששת שמעמיד את המשנה כרבי מאיר, שהרי אף רבי מאיר מודה שאין נשבעים על קרקעות.

ומסקינן:

אלא לעולם

יש לתרץ את המשנה

כרבי הושעיא,

שמדובר באופן שיש תביעה נוספת על הכסות של העבד, ואגב התביעה הזאת נשבע המוכר אף על העבד .

ודקשיא לך

[ומה שהיה קשה] שלא צריך לחדש דין

זוקקים

המטלטלין את הקרקעות לישבע עליהם, שזו משנה במסכת קידושין.

התשובה היא:

איצטריך

[צריכה משנתנו להשמיע] שנשבעים על כסות עבד ועל עומרי שדה. כי

סלקא דעתך אמינא

[היה מקום להגיד]:

כסות עבד

טפל הוא לעבד, ו

כעבד דמי

שאין נשבעים עליו, וכן

עומרי שדה כשדה דמי

.

קא משמע לן

שאין הדבר כן.

הגמרא לעיל הביאה ברייתא שמפרטת את הדינים שיש במחליף פרה בחמור וילדה.

ושנינו בברייתא:

זה אומר: איני יודע, וזה אומר: איני יודע

-

יחלוקו

.

ומבארת הגמרא:

הא מני?

סומכוס היא

דאמר: ממון המוטל בספק

חולקים.

אך מקשה הגמרא:

אימא סיפא

, וראה אם היא יכולה ללכת כדעת סומכוס.

שהרי שנינו בסיפא:

זה אומר: ברשותי, וזה אומר: ברשותי

-

ישבע המוכר שברשותו ילדה

.

אמנם לדעת רבא, הסיפא יכולה ללכת כסומכוס, מפני שסומכוס מודה בברי וברי, שהמוציא מחבירו עליו הראיה , אך קשה

לרבה בר רב הונא, דאמר: אין, אמר סומכוס אפילו ברי וברי

, אם כן,

אמאי ישבע מוכר?

הרי "

יחלוקו" מיבעי!

ומתרצינן:

מודה סומכוס, היכא דאיכא שבועה דאורייתא

המוטלת על המוחזק, שלא עושים חלוקה.

ו

מדובר בברייתא באופן

דקטעה

המוכר

לידה

של השפחה, ואין הוא יכול לומר הילך,

כדרבא,

שתירץ את המשנה באופן זה.

מתניתין:

המשנה הקודמת דברה על מקרים שיש לנו ספק על הממון, והדין הוא שיחלוקו.

משנה זו מדברת בשני מקרים שדנים בהם דין חלוקה, וסיבת החלוקה אינה משום ספק.

המוכר זיתיו לעצים

, ראובן מכר לשמעון עצי זית על מנת ששמעון יקצוץ אותם , וישתמש בהם להסקה.

שמעון השהה אותם בקרקע,

ו

בינתיים

עשו

האילנות פירות.

אם עשו העצים זיתים רעים העושים

פחות מרביעית

שמן

לסאה

זתים,

הרי אלו של

שמעון

בעל הזתים

.

ואם

עשו רביעית לסאה, זה אומר: זיתי

[עצי הזית שלי] שקניתי

גדלו

את הפירות.

וזה אומר: ארצי גדלה

את הפירות -

יחלוקו

, מפני שיש לשניהם חלק בפירות הללו.

הגמרא מסבירה, מדוע אין הדין כך במקרה שעשו פחות מרביעית.

היו לשמעון עצי זית בשדהו, ו

שטף נהר זיתיו

ועקרם עם השרשים

ונתנם

הנהר

לתוך שדה

ראובן

חבירו

ונשתרשו שם, ועשו פירות.

זה אומר: זיתי

שנעקרו

גדלו

את הפירות.

וזה אומר: ארצי גדלה

אותם -

יחלוקו

, מפני שיש לשניהם חלק בהשבחה .

גמרא:

שנינו במשנתנו: המוכר זיתיו לעצים, ועשו פחות מרביעית לסאה, הרי אלו של בעל הזיתים. עשו רביעית לסאה - יחלוקו.

ודנה הגמרא:

היכי דמי

[איך מדובר] במשנה?

אי דאמר ליה

המוכר לקונה כשמכר :

קוץ

את העצים

לאלתר

, הרי אז

אפילו

עשו הזיתים

פחות מרביעית, נמי

הם שייכים

לבעל הקרקע

בלבד , שאף העצים לא נמכרו ללוקח אלא לזכות קציצה וההשבחה של העצים אינה שלו!

אי דאמר ליה

המוכר לקונה:

כל אימת דבעית קוץ

, [כל זמן שתרצה תקצוץ] הרי אז

אפילו

עשו העצים

רביעית, נמי

הדין הוא, שהם שייכים

לבעל הזיתים

, שהרי קבל רשות מפורשת להשאיר את הזתים, ובודאי שהמכירה כוללת גם את ההשבחה שבאה מהקרקע!

ומעמידה הגמרא למתניתין בהכי:

לא צריכא

אלא

דאמר ליה

המוכר

סתמא

, ולא פירש שנותן לו רשות להשאיר את העצים, ומכל מקום, יש לו רשות להשאיר אותם.

לכן, אם עשו העצים

פחות מרביעית

, בודאי כבר מחל לו המוכר עליהם, שעל פחות מרביעית

לא קפדי אינשי

.

ואם עשו

רביעית, קפדי אינשי

עליהם, ומכיון שיכול המוכר לטעון ארצי גדלה, ולא מכרתי לך את כח ההשבחה שבאה מהקרקע, הדין הוא שיחלוקו.