Baba Kamma 98b — le Talmud en français

אי דאיכא סהדי דידעי מאי הוה בשטרא

[אם יש עדים על החוב הכתוב בשטר]

, ליכתבו ליה

מחדש

שטרא מעליא!

ופשיטא שהשורף פטור, שהרי לא הזיקו כלום.

ואי דליכא סהדי

[ואם אין לנו עדים היודעים מה נכתב בשטר]

, אנן מנא ידעינן?

והיאך נוכל לחייב את השורף לשלם מה שכתוב בשטר ?

ואם כן ממה נפשך קשה - מה חידש רבה. הרי פשיטא שהשורף פטור?

ומשנינן:

אמר רבא, תהא במאמינו.

כלומר - שהשורף מאמין לניזק שכך היה כתוב בשטר. ואפילו הכי פטור.

אמר רב דימי בר חנינא: הא דרבה, מחלוקת רבי שמעון ורבנן

היא.

ל

דעת

רבי שמעון, דאמר

-

"דבר הגורם לממון כממון דמי",

הכא נמי

מחייב

את השורף שטרו של חבירו.

ו

לרבנן דאמרי

-

"דבר הגורם לממון לאו כממון דמי",

הכא נמי

לא מחייב

י את השורף שטרו של חבירו.

מתקיף לה רב הונא בריה דרב יהושע

-

אימר דשמעת ליה לרבי שמעון

שאמר

"דבר הגורם לממון כממון דמי"

רק

בדבר שעיקרו ממון.

כד

ברי

רבה,

דאמר רבה

-

"גזל חמץ לפני הפסח, ובא אחר ושרפו במועד

[וכתוצאה מכך, אין הגזלן יכול להחזיר את החמץ הגזול לבעלים, ומתחייב לשלם לו את דמיו] -

פטור!

כיון

ש

בתוך הפסח

הכל מצווים עליו לבערו.

אך אם שרפו

לאחר הפסח

-

מחלוקת ר' שמעון ורבנן. לרבי שמעון דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי,

חייב.

שהרי גרם לגזלן לשלם את דמי החמץ לבעלים.

ו

לרבנן דאמרי דבר הגורם לממון לאו כממון דמי, פטור".

ודוקא בכהאי גוונא מחייב רבי שמעון, כיון שהחמץ בתחילתו היה ממון, ולכן עכשיו אע"פ שאינו שוה לכלום, מכל מקום גורם לממון הוא.

אך

בדבר שאין עיקרו ממון,

כגון שטרות שמעולם לא היו שוים ממון,

מי אמרינן?!

ולכן אידחו דברי רב דימי.

אמר אמימר: מאן דדאין דינא דגרמי, מגבי ביה

[גובה מהשורף שטרותיו של חבירו]

דמי שטרא מעליא.

כיון שגרם לו להפסיד דמי כל השטר.

ומאן דלא דאין דינא דגרמי, מגבי ביה דמי ניירא בעלמא.

דהינו - אינו גובה כלום.

הוה עובדא,

[קרה מקרה] שרב אשי שרף שטר חברו בילדותו ,

וכפייה רפרם לרב אשי, ואגבי ביה כי כשורא לצלמא

[רפרם כפה את רב אשי לשלם כל מה שהיה כתוב בשטר].

שנינו במשנה - "גזל ...

חמץ, ועבר עליו הפסח ... אומר לו הרי שלך לפניך".

מבארת הגמרא:

מאן תנא

[מיהו התנא הסובר] ש

אומרין באיסורי הנאה "הרי שלך לפני ך"?

אמר רב חסדא: רבי יעקב היא.

דתניא

-

"שור שהמית

אדם, ודינו בסקילה

,

אם מכרו בעליו או הקדישו

עד שלא נגמר דינו, מכרו מכור,

או

הקדישו מוקדש.

וכן אם

שחטו

-

בשרו מותר.

וכן אם היה שומר עליו, ו

החזירו שומר לבעליו

עד שלא נגמר דינו -

מוחזר.

אך

משנגמר דינו

אם

מכרו אינו מכור,

ואם

הקדישו אינו מוקדש,

ואם

שחטו בשרו אסור,

ואם

החזירו שומר לבעליו אינו מוחזר.

כיון שמשנגמר דינו אסור בהנאה, וכל העומד ליסקל כסקול דמי.

רבי יעקב אומר: אף משנגמר דינו,

אם

החזירו שומר לבעליו

-

מוחזר.

ויכול לומר לו - "הרי שלך לפניך".

ומדייק רב חסדא:

מאי לאו בהא קמיפלגי, דרבי יעקב סבר

-

אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. ורבנן סברי

-

אין אומרין באיסורי הנאה הרי שלך לפניך.

אמר ליה רבה

לרב חסדא:

לא!

אין להוכיח משם שנחלקו רבי יעקב ורבנן בנידון דמשנתינו.

ואפשר לומר,

ד

ל

כולי עלמא אמרינן באיסורי הנאה הרי שלך לפניך.

דאם כן,

[כלומר, אם נאמר שבזה נחלקו]

נפלגו בחמץ בפסח,

כמו המקרה שנזכר במשנה.

אלא אמר רבה: הכא

[כלומר, באור מחלוקת רב יעקב ורבנן הוא]

, ב

דין

"גומרין דינו של שור שלא בפניו" קא מיפלגי.

רבנן סברי

-

אין גומרין דינו של שור שלא בפניו.

ולכן, אם החזירו השומר לאחר שנגמר דינו חייב, כיון

דאמר ליה

הבעלים -

אי אייתיתיה ניהליה, הוה מעריקנא ליה לאגמא, השתא מסרתיה ביד מאן דלא מצינא לאישתעויי דינא בהדיה.

[אם היה השור בידי, הייתי מבריחנו לאגם, כדי שלא יוכלו לגמור את דינו לסקילה, עכשיו שהוא בידך, וכי אינך יודע לדאוג שלא יגמרו את דינו?!] וחשיב כפושע בשמירה, וחייב.

ור' יעקב סבר

-

גומרין

את

דינו של שור שלא בפניו.

ואם כן, השומר פטור -

דאמר ליה מאי עבדי ליה

[מה היה בידי לעשות]

, סוף סוף הוה גמרי ליה דינא שלא בפניו.

על כל פנים, הסיק רבה דלא כרב חיסדא, שאין להוכיח מכאן לנידון דידן, ולכולי עלמא יכול לומר באיסורי הנאה - "הרי שלך לפניך".

אך רב חיסדא המשיך לחפש ראיות לדבריו, וכש

אשכחיה

[פגש]

רב חסדא לרבה בר

שמואל, אמר לו, תנית מידי באיסורי הנאה

[האם למדת משהו בענין זה]?

אמר ליה, אין, תנינא.

נאמר בתורה (ויקרא ח' כג')

"והשיב את הגזלה

אשר גזל"

וקשה, הרי די בכך שיאמר "והשיב את הגזילה",

מה תלמוד לומר "אשר גזל"?

ומכאן למדנו - שכשמחזיר,

יחזיר כעין שגזל.

מכאן אמרו,

אם

גזל מטבע ונפסל,

או

פירות והרקיבו, יין והחמיץ, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עבירה, ושור עד שלא נגמר דינו

-

אומר לו "הרי שלך לפניך".

כיון שעל כל פנים הוא מחזיר לו כעין שגזל.

הוכיח מכאן רבה בר שמואל -

מאן שמעת ליה דאמר "עד שלא נגמר דינו אין משנגמר דינו לא", רבנן! וקתני, חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו "הרי שלך לפניך".

ומוכח, דאף לרבנן יכול לומר "הרי שלך לפניך", ולא כדברי רב חסדא שרצה לתלות מחלוקתם בדין זה.

אמר לו

רב חסדא,

אי משכחת להו, לא תימא להו ולא מידי.

[אם תפגוש את בני הישיבה אל תאמר להם כלום, שלא ישמחו שמצאו תשובה לדברי] .:

שנינו בברייתא: "גזל ...

פירות והרקיבו, אומר לו הרי שלך לפניך".

ו

מקשינן,

ה

רי

תנן

-

"

גזל

פירות והרקיבו, משלם כשעת הגזילה"?

אמר רב פפא: כאן שהרקיבו כולן,

ואז אינו יכול לומר הרי שלך לפניך

. כאן שהרקיבו מקצתן

ואז אומר לו "הרי שלך לפניך" .

מתניתין:

מי ש

נתן

חפץ

לאומנין לתקן, וקלקלו, חייבין

לשלם.

וכן אם

נתן לחרש, שידה

תיבה ומגדל לתקן, וקלקל

-

חייב לשלם.

והבנאי שקיבל עליו לסתור את הכותל, ושיבר את האבנים, או שהזיקן, חייב לשלם.

אומן ש

היה סותר

כותל

מצד זה, ונפל

ו אבנים

מצד אחר

ונשברו, או הזיקו אחרים בנפילתן -

פטור. ואם

נפלו

מחמת המכה

-

חייב.

:

גמרא:

אמר רב אסי: לא שנו

"נתן לחרש ... חייב לשלם",

אלא

במקרה

שנתן לחרש שידה

תיבה ומגדל

כדי

לנעץ בהן מסמר, ונעץ בהן מסמר ושיברן.

אבל

אם

נתן לחרש עצים

כדי

לעשות

מהם

שידה תיבה ומגדל, ועשה מהן שידה תיבה ומגדל, ושיברן, פטור.

כלומר - ואינו משלם אלא דמי עצים בלבד.

מאי טעמא?

אומן קונה בשבח כלי.

כלומר, אומן שהשביח כלי קנאו בשינוי, וכשמחזירו לו, הרי הוא כמוכר לו את מה שהשביח בו. וכן אם הזיק, אינו חייב אלא דמי העצים שקיבל.

ומקשינן, הרי

תנן

-

"נתן לאומנין וקלקלו,

חייבין לשלם",

ומדייקינן -

מאי לאו

[האם לא מדובר כאן גם במקרה]

דיהיב להו עצים,

ובכל זאת חייבים לשלם הכל

?!

ודחינן:

לא!

מדובר רק אם נתן להם

שידה תיבה ומגדל.

ומקשינן,

הא מדקתני סיפא

"נתן לחרש

שידה תיבה ומגדל" מכלל

[מדוייק]

ד

ב

רישא

מדובר כשנתן לאומנים

עצים

בלבד?

ומשנינן:

אמרי, פרושי קא מפרש לה.

כלומר, הסיפא באה לבאר את הרישא:

"כיצד

[באיזה מקרה]

נתן לאומנין לתקן וקלקלו חייבין לשלם? כגון שנתן לחרש שידה תיבה ומגדל".

אך אם נתן עצים בלבד, אין משלמים אלא דמי עצים.

והכי נמי מסתברא

וכן מסתבר כדברינו -

ד"כיצד" קתני.

דאי סלקא דעתך

דה

רישא

עוסקת כשנתן לאומנים

עצים,

יקשה -

השתא

ד

אשמעינן

ברישא דאפילו אם קבלו

עצים חייבין לשלם, ולא אמרינן "אומן קונה בשבח כלים", שידה תיבה ומגדל מבעיא?!

כלומר - מה התחדש בסיפא, הא כל שכן דחייבים לשלם.

ודחינן:

אי משום הא, לא איריא.

[ראיה זו בלבד איננה מספיקה], כיון שאפשר לדחות - ד

תנא סיפא לגלויי רישא.

שלא תאמר רישא שידה תיבה ומגדל אבל עצים לא,

לכן

תנא סיפא "שידה תיבה ומגדל",

כדי שתדייק -

מכלל ד

ה

רישא

עוסקת אפילו אם נתן להם רק

עצים, ואפילו הכי חייב לשלם.

לימא מסייע ליה

לדברי רב אסי: שנינו לקמן (ק' ע"ב) -

"הנותן צמר לצבע,