Baba Kamma 98a — le Talmud en français

ואי מחמת תרעא זיל,

אם הורדת מחיר הפירות נובעת מחמת ירידת הגשמים, שהתרבו התבואות,

לא מנכינן ליה.

ועדיין מקשה הגמרא:

והא קא שבח

המטבע

לענין נסכא.

שהגדלת ערך המטבע היתה נעשית על ידי הגדלת שיעור המתכת של כסף של המטבע, ונמצא שיש ריבית בקבלת מתכת כסף יותר ממה שהלוה לו.

אלא,

כך יש לנהוג,

כי,

כמו

הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, עבדי עובדא,

כך עשו כאשר אירע שהוסיפו על המטבע,

בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא.

שניגשו אל סוחר במטבעות ישמעאלי, שהיו לו מטבעות חדשות וישנות, וחישבו שהשמונה מטבעות חדשות יש ערך של עשר מטבעות ישנות, ונתנו למלוה שמונה מטבעות חדשות במקום עשר ישנות.

אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול, פטור.

כמבואר להלן:

מאי טעמא? אמר

-

הא מנח קמך

[הזורק יכול לטעון - הרי המטבע מונח לפניך]

, אי בעית שקליה

[אם תרצה תוכל לקחתו]. ואף על פי שצריך לשכור אמודאי [בלשון הגמרא - "בר אמוראה"] כדי למשות את המטבע מן הים, מכל מקום נזק זה אינו אלא גרמא בעלמא. ופטור.

והני מילי,

כשהטיל את המטבע

ב

מים

צלולין, דקא חזי ליה

[רואין את המטבע] ורק צריך לשכור אמודאי כדי להוציאו.

אבל

אם זרקו במים

עכורין,

דלא קחזי ליה, לא.

כיון שבמקרה זה, נחשב כמזיק בידים, בעצם זריקת המטבע לים. שהרי משהגיע המטבע לים כבר אבוד הוא.

והני מילי, דאדייה אדויי

[כלומר, שהיתה המטבע ביד הבעלים, והכה זה על ידו, והפיל ממנה את המטבע, ]

אבל

אם

שקליה

[נטל]

בידיה

את המטבע וזרקו, חייב לשלם לו עבור האמודאי שימשנה מן המים.

כיון שבנטילת המטבע -

מיגזל גזליה.

הרי הוא נחשב לגזלן. ו

השבה בעי מיעבד

[חל עליו חיוב להשיב את החפץ לבעלים], ולכן חייב לשאת בהוצאות ההשבה.

מתיב

[הקשה]

רבא

על דברי רבה: שנינו במסכת מעשר שני (פרק א' משנה ב') -

"אין מחללין

מעשר

על מעות שאינן

ברש ות ו".

ומבאר התלמוד הירושלמי :

"כיצד

[מה נחשב כאינו ברשותו]: כגון אם

היו לו מעות בקסטרא,

או בהר המלך

[מקומות רחוקים, שאין השיירות מצויות לשם, והדרכים אליהם בחזקת סכנה]

, או שנפל כיסו לים הגדול,

אין מחללין".

ומבואר, שמעות הנמצאות בים הגדול נחשבות כאבודות ממנו, אע"פ שיכול לשכור אמודאי ולהוציאן, ולא כדברי רבה ?

אמר רבה: שאני לענין מעשר, דבעינן "מצוי בידך", דרחמנא אמר

(דברים י"ד כה') "וצרת הכסף בידך" ו

אם הכסף אינו בידו ובשליטתו ממש -

ליכא.

[לא מתקיים דין זה] .

מביאה הגמרא דין נוסף בענין זה:

ואמר רבה: השף מטבע של חבירו

[שייף את הצורה שעל גבי המטבע, ושוב אינו עובר לסוחר]

, פטור.

מאי טעמא? דהא לא עבד ולא מידי.

כלומר, לא נעשה שום חיסרון בחומר , ומה שכעת אינו עובר לסוחר - אין זה אלא גרמא בעלמא. ויכול לומר לו "הרי שלך לפניך".

והני מילי

דפטור, רק במקרה

דמחייה בקורנסא, וטרשיה.

[שהכה על המטבע בקורנס, והחליקה],

אבל

אם

שייפא בשופינא

[שייף את הצורה במשוף] חייב ! כיון ד

חסורי חסריה

בידים, ואין זה גרמא.

מתיב רבא

[הקשה רבא על דברי רבה]: הרי שנינו גבי אדון שהכה את עבדו ופגע בשינו או בעינו -

"

אם

הכהו על עינו וסמאה,

או

על אזנו וחרשו, עבד יוצא בהן לחירות.

אך אם הכהו

כנגד עינו, ו

כתוצאה מכך -

אינו רואה.

או שהכהו

כנגד אזנו ו

כתוצאה מכך

אינו שומע, אין עבד יוצא בהן לחי רות".

ומבואר, שאם עשה מעשה בגוף העבד, אע"ג שלא חיסר ממנו כלום, מ"מ נחשב כמזיק. והכא נמי, אם הכה על המטבע בקורנס, ומשום הכאה זו נתחסר ממון, יתחייב כמזיק?

ומשנינן:

רבה לטעמיה, דאמר רבה

-

"חרשו לאביו נהרג!

כדין חובל באביו

",

כיון

שאי אפשר לחרישה בלא חבורה. דטפתא דדמא נפלת ליה באוניה

[ובודאי אם נתחרש, נפלה באוזנו טיפת דם].

ולכן, אין להוכיח מכאן להכה על המטבע, כיון שכאן ישנו חיסרון בגוף העבד. ולכן יוצא לחירות.

ו

עוד

אמר רבה: הצורם

[פוגם]

אוזן פרתו של חבירו,

ופסלה למזבח, כדין בעלת מום,

פטור.

מאי טעמא?

כיון שה

פרה כדקיימא קיימא

[נשארה כשהיתה]

, דלא עבד ולא מידי.

ו

אם תאמר, הרי נפסלה מכח הפגם למזבח?

אין בכך כלום, כיון ד

כולהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימי.

מתיב

[הקשה]

רבא

על דברי רבה: הרי שנינו -

"העושה מלאכה במי חטאת

[כגון ששקל כנגדן משקולות],

ובפרת חטאת,

ופסלן על ידי מלאכה זו -

פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים".

ומדייק רבא - דוקא אם עשה בהם

מלאכה, הוא

פטור, כיון

דלא מינכר היזיקה. אבל "צורם

אוזן פרתו של חבירו",

דמינכר היזיקה, הכי נמי דמחייב

אף

בדיני אדם?

ומשנינן -

אמרי, הוא הדין דאפילו "צורם" פטור. והא

דאמרינן - "העושה מלאכה", דמשמע דוקא דבר שאינו ניכר,

קא משמע לן

-

דאפילו מלאכה דלא מינכר היזיקה,

בכל זאת

חייב בדיני שמים.

אך לענין פטור בדיני אדם - פטור בכל גווני.

ו

עוד

אמר רבה: השורף שטרו של חבירו, פטור!

מאי טעמא? משום

דאמר ליה

-

ניירא קלאי מינך.

כלומר - אין כאן כל נזק ממשי, אלא רק נייר בעלמא.

מתקיף לה רמי בר חמא: היכי דמי

[באיזה מקרה רבה עוסק]?