Baba Kamma 94a — le Talmud en français

ואמר רב יוסף

לפרש: כי שתי הברייתות נחלקו במחלוקת בית שמאי ובית הלל, כי

תני

שנה

גוריון

דמאספורק

[ממקום הנקרא אספורק]:

בית שמאי אוסרין

את האתנן למזבח גם אחרי שנשתנו.

ובית הלל מתירין

את האתנן אחרי שנשתנו.

מאי טעמיה דבית שמאי?

משום שהם דורשים את הכתוב גבי אתנן, כך:

אמר קרא

: [דברים כג יט]

"

לא תביא אתנן וגו' כי תועבת ה' אלקיך

גם שניהם".

ודרשו מ"גם",

לרבות

את

שינוייהם,

שגם שינוייהם [של האתנן ומחיר הכלב] נאסרו למזבח.

ובית הלל

מה טעמם?

משום שדרשו את הכתוב גבי אתנן להיפך.

אמר קרא: "

שני

הם"

למעט - שרק הם אסורים למזבח,

ולא שינוייהם.

ובית שמאי,

מדוע דרשו לרבות את שינוייהם,

הא כתיב

"שני

הם"

למעט!

ההוא

מיעוט

מיבעי ליה

נצרך לבית שמאי לדרשה אחרת, שדורש:

"הם"

-

ולא ולדותיהם.

ובית הלל,

כיצד הם דורשים למעט את ולדותיהם?

לדעת בית הלל

תרתי שמעת מינה,

מהמיעוט של "הם" לומדים כי רק הם עצמם אסורים למזבח, ולפיכך ממעט גם

"הם"

-

ולא שינוייהם,

וגם

"הם"

-

ולא ולדותיהם.

ובית הלל נמי,

מדוע למדו מ"הם" למעט את שינוייהם,

הכתיב "גם"

לרבות!

ומסקינן: הריבוי של

"גם", לבית הלל קשיא

מה יש לרבות ממנו.

ועכשיו חוזרת הגמרא לבאר את דברי אביי שאמר: רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי ורבי אליעזר בן יעקב ורבי שמעון בן אלעזר ורבי ישמעאל, כל אלו התנאים סוברים ששינוי אינו קונה.

רבי אליעזר בן יעקב מאי היא?

היכן מצאנו שסובר כי שינוי אינו קונה.

דתניא

בברייתא:

רבי אליעזר בן יעקב אומר

:

הרי שגזל סאה של חטין, טחנה, לשה

ואפאה

והפריש ממנה חלה

,

כיצד מברך

על הפרשת החלה?

אין זה מברך אלא מנאץ

מחרף את השם!

ועל זה נאמר

: [תהלים י ג]

"בוצע ברך נאץ ה'"

כלומר הגוזל ומברך את ה' על הגזילה, הרי זה מנאץ את השם.

מוכח משם שרבי אליעזר בן יעקב סובר כי למרות שעשה בחיטים כל כך הרבה שינויים, עדיין החיטים שנשתנו במקומם עומדים, ואינו נחשב כקניינו של הגזלן.

רבי שמעון בן אלעזר מאי היא?

היכן מצאנו שסובר שינוי אינו קונה.

דתניא

בברייתא:

כלל זה אמר רבי שמעון בן אלעזר

:

כל שבח שהשביח גזלן

בגזילה -

ידו על העליונה.

אם

רצה

הגזלן -

נוטל

את

שבחו

שהשביח בגזילה לעצמו. ואם

רצה

-

אומר לו

לנגזל:

הרי

הגזילה

שלך לפניך.

והוינן בה:

מאי קאמר?

כיצד מתבארים הדברים שאמר: שאם רצה אומר לנגזל: הרי שלך לפניך. הרי לשון זה לא שייך אלא בדבר שהוכחש מקדמותו, שאומר לו טול את החפץ כמות שהוא כחוש.

אמר רב ששת, הכי קאמר

כך יש לפרש את דבריו: אם

השביחה

הגזילה -

נוטל

הגזלן את

שבחו,

ואם

כחש

-

אומר לו

הגזלן:

הרי

הגזילה

שלך לפניך,

כי סובר רבי שמעון בן אלעזר

דשינוי במקומו עומד.

ומקשינן:

אי הכי

אם כך הוא הדבר, שסובר רבי שמעון בן אלעזר כי שינוי אינו קונה והגזילה שנשתנתה עדיין שייכת לבעלים, אם כן

אפילו השביח נמי

צריך הגזלן להשיב את השבח לבעלים!

אמרי

: מה שבהשביח נוטל הגזלן לעצמו אינו מעיקר הדין, אלא

מפני תקנת השבים,

כדי להקל על בעלי תשובה, שלא ימנעו מלעשות תשובה בגלל החשש שיצטרכו להחזיר את השבח.

רבי ישמעאל מאי היא?

היכן מצאנו שסובר כי שינוי אינו קונה.

דתניא

בברייתא:

מצות פאה להפריש

את פאת השדה לעניים

מן הקמה,

כשהתבואה עדיין עומדת בקמתה קודם הקצירה.

ואם

לא הפריש

פאה

מן הקמה

-

מפריש מן העומרים.

לא הפריש מן העומרים

-

מפריש מן הכרי

[ערימת תבואה]

עד שלא מרחו,

קודם שהחליק ויישר את הכרי בכלי המיוחד לכך, שהחלקת הכרי נחשבת גמר מלאכה לענין חיוב מעשר, וקודם שנתחייב במעשר נותן לעני פאה בלא לעשר.

אבל אם

מרחו

נתחייב כל הכרי במעשר, לפיכך קודם

מעשר

את כל מעשרותיו

ונותן לו

פאה רק אחרי שעישר, כדי שלא יפסיד העני, שהרי אם היה נותן לעני קודם מירוח, אפילו אם העני היה מצרף את כל מתנותיו כגון: לקט שכחה ופאה, והיה עושה מהם כרי, היה פטור מן המעשר , כיון שמתנותיו הם הפקר והפקר פטור מן המעשרות. אבל עכשיו שנתמרח ביד בעל הבית, נתחייב במעשר, כמו ששנינו במסכת ברכות [מ ב] לקט שכחה ופאה שעשאן בגורן - הוקבעו למעשר. לפיכך מעשר בעל הבית את התבואה קודם שנותן לעני את הפאה.

משום רבי ישמעאל אמרו: אף

אם לא הפריש פאה עד שעשה מן החטים עיסה,

מפריש

פאה לעני

מן העיסה ונותן לו.

כיון שסובר, כי שינוי אינו קונה, והחטים הם עדיין של העניים גם אחרי שנשתנו ונעשו עיסה.

אבל לדעת תנא קמא, אינו מפריש פאה מן העיסה, לפי שבעל הבית קנאה בשינוי. [אבל קודם שעשאה עיסה, לא נשתנו החיטים, ומה שדש את החיטים לא נחשב שינוי, כי הם עדיין אוכל כמו שהיו. רש"י].

עד כאן פירטה הגמרא את כל התנאים שהביא אביי, הסוברים ששינוי במקומו עומד.

אמר ליה רב פפא לאביי: איכפל

וכי טרחו ועמלו ונתקבצו לכך

כל הני תנאי לאשמועינן

כל אלו התנאים להשמיענו

כבית שמאי

שמן הסתם אין הלכה כמותו?

אמר ליה

אביי:

הכי קאמרי

כך אמרו כל אלו התנאים:

לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בדבר זה

ששינוי אינו מקנה לגזלן את החפץ.

אמר רבא: ממאי?

מנין אביי מוכיח שכל אותם תנאים סבורים ששינוי במקומו עומד?

דלמא

שמא

עד כאן לא קאמר רבי שמעון בן יהודה התם

לענין חיוב ראשית הגז שצביעת הצמר אינו נחשב שינוי בצמר -

אלא בצבע, הואיל ויכול להעבירו

ולהסירו

על ידי צפון

[סבון], לכן סובר שהצביעה אינה מועילה לקנותו ולהוציאו מחיוב ראשית הגז, אבל בשינוי שאי אפשר לבטלו, אפשר שמודה כי מועיל להוציא את החפץ מידי הבעלים הקודמים.

ועד כאן לא

שמענו כי

קאמרי בית שמאי התם

גבי אתנן כי גם אתנן שעשה בו שינוי אסור למזבח -

אלא

מפני שהוא דבר הנמסר

לגבוה

לה', ולכן נאסר להקרבה גם אם עשה בו שינוי,

משום דאימאיס

שנעשה מאוס בהיותו אתנן, אבל דבר השייך להדיוט אפשר שמועיל בו שינוי להוציאו מידי הבעלים הקודמים.

ועד כאן לא

שמענו כי

קאמר רבי אליעזר בן יעקב התם

במפריש חלה מחיטים גזולים ומברך עליה שהשינוי בחיטים אינו מועיל להחשיבם כקנינו של הגזלן -

אלא לענין ברכה

אמר כן,

משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה,

שגוזל דבר ומברך עליו, ולענין זה סבור רבי אליעזר שהשינוי אינו מועיל, אבל לענין קנין, אפשר שמודה כי השינוי מועיל.

ועד כאן לא

שמענו כי

קאמר רבי שמעון בן אלעזר התם

שאם הכחיש הגזלן את הגזילה מחזיר הוא לנגזל את הגזילה כמות שהיא -

אלא בהכחשה דהדר

שיכול להחזיר אותה לקדמותה, ואין זה שינוי גמור, אבל בעשה בה שינוי גמור שאינו יכול לבטלו, אפשר שמודה כי השינוי מועיל להוציא את החפץ מבעלות הנגזל.

ועד כאן לא

שמענו כי

קאמר רבי ישמעאל התם

גבי פאה, שאם לא הפריש, צריך להפריש אפילו מן העיסה -

אלא לענין פאה

אמר כן,

משום דכתיב "תעזוב", יתירא,

שבפרשת קדושים [ויקרא יט ט - י] כתוב "לא תכלה פאת שדך לקצר וגו' לעני ולגר תעזב אתם", ובפרשת אמור [ויקרא כג כב] כתוב "לא תכלה פאת שדך בקצרך וגו' לעני ולגר תעזב אתם", מדוע חזר על זה הכתוב פעמיים, משמע שהכתוב בא לרבות כי אם עשה בה שינוי אינו קונה, ועדיין חייב להפריש ממנה פאה. אבל בשאר מקומות שלא ריבה הכתוב אפשר שמודה כי שינוי קונה.

וכי תימא, ליגמר מיניה

ואם תאמר נלמד מהריבוי שם שגם בדברים אחרים אין שינוי קונה.

על כך יש להשיב כי

מתנות עניים שאני,

ואין ללמוד מן הכתוב גבי מתנות עניים.

וראיה לדברי רבא שלא ניתן להוכיח בוודאות מדברי רבי ישמעאל לגבי דברים אחרים ששינוי אינו קונה.

כדבעי רבי יונתן, דבעי רבי יונתן: מאי טעמא דרבי ישמעאל

גבי פאה, הסובר כי צריך להפריש פאה אפילו מן העיסה?

האם

משום דקסבר שינוי אינו קונה, או דלמא בעלמא קסבר שינוי קונה, והכא משום דכתיב תעזוב יתירא?

והוינן בה: כיצד הסתפק רבי יונתן בדברי רבי ישמעאל, הרי

ואם תמצי לומר, טעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר שינוי אינו קונה,

אם כן קשה

"תעזוב" יתירא דכתב רחמנא למה לי,

הרי גם בשאר דברים שינוי אינו קונה, ולא צריך לכך לימוד מיוחד גבי פאה?

ותו

ועוד קשה,

לרבנן

החולקים על רבי ישמעאל וסוברים ששינוי קונה גם בפאה, אם כן

"תעזוב" יתירא דכתב רחמנא

גבי פאה

למה לי?

ומתרצינן: ה"תעזוב" הנוסף

מבעי ליה

נצרך

לכדתניא

בברייתא:

המפקיר כרמו, והשכים לבקר

קודם שבאו העניים לזכות מן ההפקר ולבצור את הכרם,

ובצרו

הוא -

חייב בפרט

[בכרם, ובתבואה חייב בלקט],

ובעוללות ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר,

כי אף על פי שההפקר פטור גם מכל מתנות העניים, דורשים מה"תעזוב" שנכתב פעם נוספת גבי מתנות העניים אלו, למעט אופן זה שזכה בעצמו מן ההפקר שהוא הפקיר שאינו נחשב הפקר לפטור ממתנות עניים אלו. אבל ממעשר פטור כיון שאין "תעזוב" מיותר גבי מעשר לדרוש ממנו שחייב בו באופן זה.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר

שאם הוכחשה הגזילה ברשות הגזלן, מחזיר לנגזל את הגזילה כמות שהיא, ולא קנה אותה הגזלן בכך שהוכחשה

.

ותמהינן:

ומי אמר שמואל הכי?

והאמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן

שנטלו בהמה ומתה או כחשה אין מעריכין את הנבילה כדי לדעת את ההפסד שהופסד הבעלים, אלא הנבילה היא שלהם, והם צריכים לשלם לבעלים בהמה שלמה,

אלא

רק

לנזקין

נאמר הדין שהנבילה נשארת ברשות הניזק ושמין את הנבילה כדי שהמזיק ישלם רק את ההפרש ממה שהיתה שוה לפני ההיזק.

אם כן מבואר, שדעת שמואל, כי השינוי שנפחתה הגזילה קונה לגנב ולגזלן ומשום כך אינו משיבו לבעלים , וכיצד זה מתיישב עם מה שפסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, שהגזלן משיב את הגזילה שהוכחשה, ולא קונה אותה לעצמו.

ומבארינן:

בשלמא לרבא, דאמר

לעיל כשדחה את דברי אביי:

כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר התם

בגזלן שיכול להשיב את הגזילה שהוכחשה, רק

בהכחשה דהדר

שאפשר לבטל את ההכחשה על ידי פיטום, אם כן

לא קשיא

מה ששמואל פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר, ומצד שני פוסק שאם מתה הבהמה היא נשארת ברשות הגזלן.

שכן אפשר לבאר:

כי קאמר: הלכה כרבי שמעון בן אלעזר דשינוי במקומו עומד,

מדובר

בהכחשה דהדר,

ושינוי שאפשר לבטל סובר שמואל שאינו קונה.

וכי קאמר שמואל התם: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן

את הבהמה הגזולה שמתה אצלו, והוא קונה אותה בשינוי

אלא

רק

לנזקין

שמין את הנבילה כיון שיש גזירת הכתוב שהיא נשארת ברשות הניזק - מדובר

בהכחשה דלא הדר

שאינה חוזרת כגון מתה או נשברה רגלה, ובשינוי שאי אפשר לבטלו סובר שמואל שקונה.

אלא לאביי, דאמר: כי קאמר רבי שמעון בן אלעזר

שהגזלן משיב את הגזילה שהוכחשה, ולא קונה אותה לעצמו - אפילו

בהכחשה דלא הדר

שאינה חוזרת

קאמר, מאי איכא

למימר

כיצד אפשר ליישב את הפסק שפסק שמואל כרבי שמעון בן אלעזר עם מה שאמר שהגזלן קונה לעצמו את הבהמה אם מתה אצלו?

ומתרצינן:

אביי מתני הכי

שונה את דברי שמואל בלשון אחרת: