Baba Kamma 93b — le Talmud en français

משנתנו באה ללמד, שאם הגזילה נשתנתה ביד הגזלן, אף על פי שהבעלים עדיין לא נתייאשו ממנה, קנאה הגזלן בשינוי, ומשלם את דמיה כשעת הגזילה.

א.

הגוזל עצים ועשאן כלים

ובכך שינה אותם מצורתם המקורית שהיו בשעת הגזילה, או גזל גיזות

צמר ועשאן בגדים.

הרי הוא

משלם

לבעלים ממון עבור הגזילה

כשעת הגזלה,

כשוויות הגזילה בשעה שגזלה. ואינו משיב את החפץ הגזול כיון שקנאה הגזלן לעצמו ב"שינוי מעשה" ששינה את החפץ.

ובגמרא יתבאר איזה שינוי בחפץ נחשב שינוי שעל ידו קונה הגזלן את החפץ הגזול.

ב. אם

גזל פרה מעוברת וילדה

אצלו, או גזל

רחל טעונה,

כבשה טעונה צמר,

וגזזה

הגזלן -

משלם

הגזלן לבעלים

דמי פרה העומדת לילד, ודמי רחל העומדת ליגזז,

כלומר: הגזלן מחזיר לבעלים את הפרה או את הרחל עצמן, כיון שלידה וגיזה אינם שינוי בגוף הפרה והרחל, ואילו את הולד או את הצמר הרי הוא קונה בשינוי, ומוסיף לנגזל את דמיהם שהיו שווים לפני הלידה והגזיזה, והעודף ששווה עכשיו יותר, הרי זה שלו.

ג.

גזל פרה ונתעברה אצלו וילדה,

או גזל

רחל ונטענה אצלו

צמר

וגזזה,

מה שנתעברה או שגדל צמרה, נחשב שינוי אף לגבי הפרה או הרחל, ואינו חייב להחזירן אלא לשלם דמיהן.

ולפיכך הריהו

משלם כשעת הגזלה,

דהיינו דמי הפרה ודמי הרחל כשוויין בשעת הגזילה, וכל מה שהשביחו משעת הגזילה ואילך הרי זה שייך לגזלן.

זה הכלל

:

כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה,

ולכן אם גנב טלה ונעשה איל, או גנב עגל ונעשה שור וטבחו או מכרו, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה, כי הואיל ונעשה שינוי בידו - קנאו, ושלו הוא טובח או מוכר.

גמרא:

אמרי,

אמרו בבית המדרש לדייק מדברי המשנה: כי רק אם גזל

עצים ועשאן כלים,

אין

נחשב שינוי, אבל אם

שיפן

[שייף והחליק את העצים] -

לא

נחשב שינוי.

וכן הגוזל

צמר ועשאן בגדים, אין

רק אופן זה נחשב שינוי, אבל אם

ליבנן

-

לא

נחשב שינוי.

שהרי קודם שעושה מן העצים כלים - צריך לשייף אותם, וכן קודם שעושה מן הצמר בגדים - צריך ללבנו, ואם נחשב שינוי, כבר קנאם הגזלן משעת שפוי וליבון, ומדוע הוצרכה המשנה לומר כי עשה מן העצים כלים ומן הצמר בגדים, אלא על כרחך שהמשנה סוברת כי שיפוי וליבון אינם נחשבים לשינוי מעשה הקונה לגזלן את הגזילה, ולכן הוצרכה להביא שינוי של כלים ובגדים.

ורמינהי

ממה ששנינו בברייתא :

גזל עצים ושיפן,

או גזל

אבנים וסיתתן,

או

צמר וליבנן,

או

פשתן ונקהו

-

משלם

ממון

כשעת הגזלה,

ואינו משיב את החפץ! מבואר בברייתא כי גם שיוף וליבון נחשבים שינוי מעשה שקונה בזה הגזלן את החפץ.

אמר אביי: תנא דידן קתני

התנא שבמשנתינו הביא אופן של

שינוי

מעשה

דרבנן,

שינוי המועיל רק מדרבנן, דהיינו שינוי

דהדרא

שאפשר לבטל את השינוי ולהחזיר את החפץ לקדמותו כמו שהיה בשעת הגזילה,

וכל שכן

אם עשה

שינוי דאורייתא,

שינוי המועיל לקנות גם מדאורייתא, דהיינו שינוי שאי אפשר לבטלו ולהחזיר את החפץ לקדמותו, כגון שיוף וליבון.

וכך יש לפרש את דברי המשנה: גזל

עצים ועשאן כלים

מדובר

בעצים

שהיו כבר

משופין

בשעת הגזילה.

ומאי נינהו

ומה הם נקראים אותם עצים משופים?

נסרים!

וכיון שהיו העצים משופים,

דשינוי דהדר לברייתא הוא

מה שהגזלן חיברם ועשאם כלים,

דאי בעי משליף להו

שאם רוצה, יכול הוא לפרק את החיבורים, ולהחזירם לקדמותם כמו שהיו בשעת הגזילה.

ומשום כך נקטה המשנה שינוי שעשה מן הנסרים כלים כגון תיבות וקתדראות, כדי לחדש שאפילו שינוי קל שאפשר לבטל - שהרי יכול הוא לפרק את הנסרים כמו שהיו בשעת הגזילה, ואף על פי כן קונה הגזלן בשינוי זה, וכל שכן אם שייף את העצים שנחשב שינוי גמור וקונה הגזלן את החפץ מדאורייתא.

וכן יש לפרש: בגוזל

צמר ועשאן בגדים

כי מדובר

בצמר

שהיה כבר

טווי

בשעת הגזילה.

וכיון שהיה הצמר טווי,

דשינוי דהדר לברייתא הוא

מה שהגזלן סרג ממנו בגדים,

דאי בעי סתר ליה,

שאם רוצה, יכול הוא לפרום את הבגד, ולהחזיר את הצמר לקדמותו כמו שהיה בשעת הגזילה.

וכל שכן

אם עשה הגזלן

שינוי דאורייתא,

שינוי המועיל לקנות אפילו מדאורייתא, דהיינו שאי אפשר לבטלו, כגון אם שייף את העצים או ליבן את הצמר, ודאי שנחשב שינוי וקונה לעצמו את החפץ הגזול.

ותנא ברא

שבברייתא, רק

שינוי

מעשה

דאורייתא קתני, ושינוי

מעשה המועיל לקנות רק מ

דרבנן לא קתני.

רב אשי אמר

ליישב את הסתירה שבין המשנה לברייתא באופן אחר:

תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני,

התנא שבמשנתינו גם כן מדבר באופן שעשה הגזלן שינוי המועיל לקנות מדאורייתא [דהיינו שינוי שאי אפשר לבטל], אבל אם עשה הגזלן שינוי שאפשר לבטלו, אינו קונה.

ומה שקשה על המשנה, כי אם רק שינוי שאי אפשר לבטל קונה, על כרחך מדובר בעצים שאינם משופים ובצמר שאינו מלובן, אם כן מדוע כתבה המשנה שעשה מן העצים כלים ומן הצמר בגדים, הרי מספיק השינוי שמשייף הגזלן את העצים ומלבן את הצמר, כדי לקנות את החפץ.

כך יש לפרש את המשנה: הגוזל

עצים ועשאן כלים

הכוונה שעשה מהעצים כלי הנקרא

בוכאני

[משטח לכתישה] שאין בו חקיקה אלא רק שיוף,

דהיינו שיפן

המובא בברייתא, שהוא שינוי שאי אפשר לבטל ומועיל מדאורייתא.

וכן מה שנאמר במשנה:

צמר ועשאן בגדים

הכוונה שעשה מהצמר בגדים הנקראים

נמטי

[מצעים של לבד], ובבגדים אלו לא מלבנים את הצמר.

והחידוש של המשנה, שאם עשה הגזלן מן הצמר בגדים אלו בלא שליבנן, קנאן, כיון

דהיינו שינוי דלא הדר,

כי אין הצמר חוזר עוד לקדמותו להיות כל נימא ונימא בפני עצמה.

ומקשינן:

וליבון

הצמר

מי הוי

וכי נחשב

שינוי?

ורמינהי

ממשנה בחולין [קלה א] ששנינו: גבי אדם שגזז את צאנו ונתחייב בראשית הגז,

לא הספיק

בעל הגיזה

ליתנו לו

לכהן את ראשית הגז,

עד שצבעו

את כל הצמר -

פטור

מליתנו עוד , שהואיל וצבעו ונתכוון לגוזלו קנאו בעל הגיזה בשינוי, והרי הוא כמזיק מתנות כהונה או כמו שאכלן, שפטור הוא אפילו מהחזרת דמים, מפני שהוא ממון שאין לו תובעים.

ואם

לבנו

בעל הגיזה, שליבן את הצמר קודם שנתן ראשית הגז לכהן,

ולא צבעו

-

חייב

לתת לכהן, שהליבון אינו שינוי ואינו מפקיע מידי "ראשית הגז".

וקשה ממה שמבואר אצלנו כי הליבון נחשב שינוי.

אמר אביי, לא קשיא

:

הא

התנא הסובר כי ליבון נחשב שינוי, סובר כדעת

רבי שמעון, הא

התנא הסובר כי ליבון אינו נחשב שינוי, סובר כדעת

רבנן.

במסכת חולין מבואר כי רק אם יש לו חמש רחלות לגזוז ויש בכל אחת מהן צמר בכמות של מנה וחצי , אז חייב בראשית הגז.

וכיצד היא מצות ראשית הגז: לאחר שגזז רחל, נותן מן הגיזה לכהן, כמה שרוצה, ובלבד שתהא נתינה חשובה.

דתניא

בברייתא:

גזזו,

אם גזז רחל אחת וקודם שגזז את האחרות

טוואו וארגו

וכן עשה עם הרחל השניה והשלישית -

אין מצטרף

כל הצמר להתחייב ב"ראשית הגז", כיון שבעל הגיזה קנה כבר את אותו צמר שטווה וארג בשינוי.

אבל אם רק

לבנו

את הצמר של הראשונה קודם שגזז את האחרות, בזה יש מחלוקת:

רבי שמעון אומר: אין מצטרף

אותו צמר עם הצמר שעדיין לא נגזז כדי להתחייב בראשית הגז, כיון שסובר כי ליבון נחשב שינוי.

וחכמים אומרים: מצטרף,

כיון שסוברים כי ליבון אינו נחשב שינוי.

ובמחלוקת זו נחלקו המשנה בחולין והברייתא אצלנו האם ליבון נחשב שינוי.

רבא אמר

ליישב את הסתירה באופן אחר:

הא והא

גם המשנה בחולין וגם הברייתא אצלנו הם כדעת

רבי שמעון

הסובר כי ליבון נחשב שינוי.

ולא קשיא: הא

המשנה בחולין מדברת בליבון

דנפציה נפוצי

[שהפריד את הסיבים] בידיו לפני הליבון, ואין הליבון נחשב שינוי מספיק.

הא

אצלנו מדובר בליבון

דסרקיה סרוקי

שסירק את הסיבים במסרק קודם הליבון, שבאופן זה נחשב שינוי גמור [לדעת רבי שמעון].

רבי חייא בר אבין אמר

ישוב נוסף:

הא

המשנה בחולין מדברת בליבון

דחווריה חוורי

שהלבין אותו בלבד בלא גפרית שאינו נחשב שינוי מספיק.

הא

אצלנו מדובר בליבון

דכבריה כברויי

בגפרית להתלבן יפה, שבאופן זה נחשב שינוי גמור [לדעת רבי שמעון].

ומקשינן: כיצד סובר רבי שמעון כי ליבון נחשב שינוי, והרי

השתא יש לומר

כי

צבע

שהוא שינוי גדול יותר מאשר ליבון,

לרבי שמעון לא הוי שינוי,

כמו שמוכח מהברייתא לקמן, אם כן כיצד לדעתו

ליבון הוי שינוי?

וההוכחה כי לדעת רבי שמעון צבע אינו נחשב שינוי מספיק,

דתניא

בברייתא:

גזז ראשון ראשון וצבעו

כל גזיזה וגזיזה בנפרד קודם שגזז את הגזיזה הבאה, או גזז

ראשון ראשון וטוואו,

או גזז

ראשון ראשון וארגו,

נחשב שינוי, וקנאו לעצמו בשינוי. ולפיכך הגזיזה שעשה בה שינוי

אין מצטרף

עם הצמר שיגזז אחר כך לשיעור המחייב בראשית הגז.

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון

: אם

צבעו

את גזיזת הצמר אינו נחשב שינוי בצמר, ולפיכך

מצטרף

לצמר שיגזז אחר כך לשיעור המחייב ראשית הגז.

מוכח מהברייתא כי לדעת רבי שמעון, צביעה אינה נחשבת שינוי מספיק, אם כן כיצד לדעתו, ליבון נחשב שינוי מעשה הקונה.

אמר אביי, לא קשיא

:

הא

הברייתא המביאה את רבי שמעון שסובר כי ליבון הצמר נחשב שינוי וכל שכן צביעתו, הוא דעת

רבנן אליבא דרבי שמעון.

ואילו

הא

הברייתא המביאה את רבי שמעון שסובר כי שינוי של צביעה אינה קונה וכל שכן שינוי פחות של ליבון, היינו

רבי שמעון בן יהודה אליבא דרבי שמעון.

רבא אמר

ישוב אחר:

לעולם לא פליגי רבנן עליה דרבי שמעון בן יהודה

וכולם סוברים כי לדעת רבי שמעון צביעה אינה נחשבת שינוי, ואינו סתירה לכך שליבון נחשב שינוי, כי

ושאני

שונה

צבע

מליבון,

הואיל ויכול להעבירו

את הצבע

על ידי צפון

[סבון] ולהחזיר את הצמר לקדמותו, מה שאין כן ליבון הוא שינוי שאי אפשר לבטלו ולהחזיר את הצמר לקדמותו.

וכי קתני התם

ומה ששנינו שם במשנה בחולין, שאם

לא הספיק

בעל הגיזה

ליתנו לו

לכהן את ראשית הגז

עד שצבעו

את כל הצמר -

פטור

מליתנו עוד, כיון שקנאו בעל הגיזה בשינוי.

ואוקימנא

והעמדנו משנה זו

כדברי הכל.

לא מדובר שם בצבע סתם, אלא בצבע

בקלא אילן

שצבעו דומה לתכלת, והוא צבע

דלא עבר

שאי אפשר להסירו, ולפיכך כולם מודים שנחשב שינוי.

אמר אביי

:

רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי ורבי

אליעזר בן יעקב ורבי שמעון בן אלעזר ורבי ישמעאל, כולהו סבירא להו

כל אלו סוברים כי

שינוי במקומו עומד

והשינוי בחפץ אינו מועיל להוציאו מרשות הבעלים הקודמים.

והיכן מצאנו כי כל התנאים הללו סוברים כן?

רבי שמעון בן יהודה

מצאנו שסובר כן, גבי

הא דאמרן

לעיל, שלדעת רבי שמעון בן יהודה צביעה אינה מועילה להוציא את הצמר מחיוב ראשית הגז, ואביי ביאר את דבריו שסובר כי שינוי אינו קונה, ולפיכך סובר כי אפילו שינוי על ידי צביעה החמורה מליבון אינו קונה.

בית שמאי מאי היא?

היכן מצאנו שסובר כי שינוי אינו קונה.

אתנן זונה: היינו שכר שמקבלת עבור הביאה, פסול למזבח. שנאמר [דברים כג יט] "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלוקיך לכל נדר כי תועבת ה' אלוקיך גם שניהם" .

דתניא

בברייתא:

נתן לה

לזונה

חטין באתננה

תמורת שכר הביאה,

ועשאן סולת,

או נתן לה בשכרה

זיתים

-

ועשאן שמן,

או

ענבים

-

ועשאן יין.

תני חדא: אסור

עדיין להקריבם למזבח ואינם ניתרים על ידי השינוי שעשו בהם.

ותניא אידך: מותר

להקריבם, כיון שכבר נשתנו ממה שהיו בשעה שניתנו באתנן, וכבר אינם נחשבים אתנן.