Baba Kamma 93a — le Talmud en français

הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך,

הרי שבשעה שהיו בני ישראל בתחילת דרכם - זוטרי היו חשובים והיתה השגחת ה' ניכרת עליהם, ולבסוף ירדו בערכם ומלאך היה מנהיגם.

טז.

אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמרי אינשי: בתר מרי ניכסי ציבי משך

[אחרי בעל נכסים - אדם עשיר, נמשך שומן ]. כלומר, מי שהולך עם בעל נכסים, גם הוא מתעשר על ידו.

אמר ליה

רבה בר מרי:

דכתיב

[בראשית יג ה]:

"וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים"

, ומדלא קאמר וגם ללוט היה צאן ובקר, ותלה הדבר בהליכתו עם אברם, שמע מינה: הליכתו גרמה לו את כל זה.

אמר רב חנן: המוסר דין על חבירו

לשמים,

הוא נענש תחילה

, כי דבר זה גורם להזכיר עוונותיו, שכאשר מוסר הוא דין על חבירו לשמים, אומרים בשמים: יש לעיין במעשיו, האם אכן ראוי הוא שיענש חבירו על ידו.

שנאמר

[בראשית טז ה]:

"ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך

, ישפוט ה' ביני וביניך", הרי שמסרה שרי את מה שהיה לה דין ותביעה כנגד אברם - לשמים.

וכתיב

[שם כג ב]:

"ויבא אברהם לספוד

לשרה ולבכותה"

, הרי שהוא קבר אותה, היות והיא מסרה את דינה לשמים, ונענשה למות לפניו.

והני מילי

[שמענישים את מי שמוסר דינו לשמים]

דאית ליה דינא בארעא,

והיות שבאפשרותו לתבוע את תביעתו בבית דין של מטה, אסור לו להקדים ולמסור את דינו לשמים, ואם מסר, הרי הוא נענש.

אמר רבי יצחק: אוי לו לצועק

ומוסר דינו לשמים,

יותר מן הנצעק

, זה שצועקים על עול שהוא עשה, שאף על פי שגם ה"נצעק" נענש, מכל מקום ממהרין להעניש את הצועק תחילה, כדאשכחן בשרה.

תניא נמי הכי

[כדברי רבי יצחק]: כתיב [שמות כב כא - כג]: "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אותו, כי אם צעוק יצעק אלי שמוע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב, והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים".

ומה שאמר הכתוב: "וחרה אפי והרגתי אתכם" בלשון רבים,

אחד הצועק

[המוסר דינו] לשמים

ואחד הנצעק במשמע, אלא שממהרין ל

העניש את ה

צועק יותר מן הנצעק,

כדאשכחן בשרה.

ואמר רבי יצחק: לעולם אל תהי קללת הדיוט

קלה בעיניך

ואל תזלזל בה,

שהרי אבימלך קלל את שרה ו

אף על פי שלא נתקיימה קללתו בשרה עצמה,

נתקיים בזרעה.

שנאמר

[בראשית כ טז]:

"הנה הוא לך כסות עינים", אמר לה

אבימלך לשרה:

הואיל וכסית

[הסתרת]

ממני ולא גילית

לי

שהוא אישך, וגרמת אלי

את

הצער הזה, יהי רצון שיהא לך

כסיות עינים

[עיוורון].

ונתקיים

הקללה

בזרעה

של שרה,

דכתיב

[שם כז א]:

"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות".

אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין,

ולא מן הרודפין, ש

הרי

אין לך

נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה, ו

הם זכו ש

הכשירן הכתוב לגבי מזבח

ושאר עופות לא הכשיר, הרי שטוב להיות מן הנרדפים.

שנינו במשנה:

האומר סמא את עיני,

קטע את ידי, שבר את רגלי - חייב, על מנת לפטור - חייב.

ועוד שנינו: קרע את כסותי, שבר את כדי

\- חייב, על מנת לפטור - פטור.

אמר

[שאל]

ליה רב אסי בר חמא לרבה

:

מאי שנא רישא,

באומר סמא את עיני וכו', שאפילו אמר לו: על מנת שתהיה פטור, הרי הוא חייב.

ומאי שנא סיפא

: באומר קרע את כסותי וכו', שאם אמר לו: על מנת שתהיה פטור, הרי הוא פטור, הלא המקרים שוים הם, ומדוע ברישא הוא חייב, ובסיפא פטור!?

אמר ליה

רבה: טעמו של הדין של ה

רישא

הוא:

לפי שאין אדם מוחל

[אין אדם עשוי למחול]

על ראשי איברים

שלו, לפיכך, אף אם אמר לו על מנת לפטור, מתוך צערו או כעסו אמר כן ולא בגמר דעת, על כן אם חבל בו, הרי הוא משלם כאילו לא אמר לו על מנת לפטור.

אבל סיפא הרי עוסקת בממונו של אדם, ואדם עשוי למחול על נזקי ממונו, ואם אמר לו: קרע את כסותי וכו' על מנת לפטור, יכול הוא לעשות כדבריו, ולא יתחייב לשלם לו.

אמר

[שאל]

ליה

רב אסי בר חמא לרבה:

וכי אדם מוחל על צערו

[כאב מכתו], הרי כפי שאין אדם מוחל ונותן רשות לחסר את איבריו, כך אין אדם עשוי לתת רשות להכות אותו ולפצוע את גופו, ולדבריך, האומר לחבירו הכה אותי ופצע אותי חייב, אפילו אם אמר לו על מנת לפטור.

אם כן, יש להוכיח מברייתא שלא כדבריך:

דתניא

בברייתא: האומר לחבירו:

הכני

ו

פצעני על מנת לפטור

הרי הוא

פטור.

וכשם שהוא פטור בהכאה ופציעה, כך יש לפוטרו בחבלה ונזק, ושוב תיקשי: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא!?

אישתיק

רבה, והסכים לדברי רב אסי בר חמא.

אמר,

שאל, רבה את רב אסי

מידי שמיע לך בהא,

האם שמעת ביאור כל שהוא במשנה זו?

אמר ליה

רב אסי:

הכי אמר רב ששת

: האומר לחבירו סמא את עיני, אפילו אמר לו על מנת לפטור חייב לשלם,

משום

שיש בדבר

פגם

ל

משפחה

של הנחבל, ועל כן אין מחילתו מחילה.

איתמר: רבי אושעיא אמר

: האומר סמא את עיני על מנת לפטור חייב,

משום פגם משפחה.

רבא

אמר: משום שאין אדם מוחל על ראשי איברים שלו.

אבל על צערו, אדם מוחל לפעמים.

רבי יוחנן אמר

: אדם מוחל על הכל, ואין חילוק בין חבלת גופו לבין הפסד ממונו, ובשניהם אם מחל לו, הרי הוא פטור.

אלא שלפעמים

יש

שאדם אומר:

הן ש

הרי

הוא כ

אילו אמר:

לאו.

ו

כן להיפך,

יש

שאדם אומר:

לאו ש

הרי

הוא כ

אילו אמר:

הן.

כיצד: אם אמר אדם לחבירו: קטע את ידי. ואמר לו החובל: "על מנת לפטור", כלומר, רוצה אני שתאמר לי בפירוש על מנת שאהיה פטור. ואמר לו הנחבל: "הן".

אם אמר הנחבל דבר זה בתמיהה, הרי החובל חייב, כי אנו מפרשים את אמירתו כמו: לאו, כלומר וכי סבור אתה, שאכן רוצה אני שתחבול בי ותהיה פטור!? הרי: יש הן שהוא כלאו.

אבל אם אמר הנחבל דבר זה בלשון "ניחותא", הרי החובל פטור, כי "הן" זה, הסכמה ונתינת רשות היא.

ומעתה לא תיקשי: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא, כי הרישא מדברת כאשר ענה לו "הן" בלשון הסכמה וניחותא, ועל כן הוא פטור, והסיפא מדברת כאשר ענה לו "הן" בתמיהה, ואז - אם חבל בו, הרי הוא חייב.

ואכן, יכולה היתה המשנה לדבר בין ברישא ובין בסיפא באופן שאמר לו לחבול בגופו, ויכולה היתה המשנה לדבר בין ברישא בין בסיפא באופן שאמר לו להזיק את ממונו, שהרי בין בחבלת גופו ובין בהיזק ממונו, אם נתן לו הניזק רשות, הרי הוא פטור. ואם לאו הרי הוא חייב.

ומה שהמשנה דיברה ברישא בחבלת גופו ובסיפא בהיזק ממונו, אינו בגלל שיש הבדל ביניהם, אלא "אורחא דמילתא" - דרך בני אדם - נקט התנא, שדרך בני אדם למחול על ממונם יותר מאשר על גופם.

תניא

בברייתא

נמי הכי,

כדברי רבי יוחנן:

האומר לחבירו:

הכני פצעני,

ואמר לו חבירו: אמור ש

על מנת לפטור

אותי אתה אומר,

ואמר לו

הנחבל:

"הן".

אם אמר "הן" זה בתמיהה,

הרי יש "הן" שהוא כ"לאו"

, וחייב.

ואם אמר לחבירו:

קרע את כסותי,

ואמר לו חבירו:

על מנת לפטור, ואמר לו

הניזק:

"לאו",

אם אמר "לאו" זה בתמיהה,

הרי

יש

"לאו" שהוא כ"הן".

שנינו במשנה שהאומר לחבירו

שבר את כדי

או

קרע את כסותי חייב,

ואם אמר על מנת לפטור פטור.

ופרכינן:

ורמינהו,

יש להקשות סתירה ממשנתינו על מה שאמרה הברייתא:

נאמר בתורה [שמות כג ו]: "כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, וגונב מבית האיש" וגו', והיא פרשת שומרים; שומר חינם חייב אם פשע בשמירתו ושומר שכר חייב אף בגניבה ואבידה וכו'.

ואנו דורשים:

"לשמור"

דוקא אם הפקידו אצלו לשמור על החפץ, חייב השומר בפשיעה,

ולא

כשהפקידו אצלו "על מנת

לאבד

", שיהיה לשומר רשות לאבד את החפץ.

וכן: דוקא אם הפקידו על מנת

לשמור

הוא מתחייב,

ולא

אם הפקידו אצלו על מנת

לקרוע

את החפץ ולהשחיתו.

וכן: דוקא אם הפקידו על מנת

לשמור

על החפץ ולהחזירו לבעלים,

ולא

אם הפקידו אצלו על מנת

לחלק לעניים.

כי כשאמר המפקיד לשומר, חלקהו לעניים, שוב אין הממון של המפקיד, וצריך לתת אותו לעניים, ואם אבד הכסף הרי השומר פטור, היות וממון זה "ממון שאין לו תובעים" הוא, שהרי העניים לא יכולים לתבוע אותו מן השומר, היות ולכל אחד שיבוא יוכל השומר לומר: לא לך אתן אלא לאחרים.

וממון שאין לו תובעים אין בו חיוב תשלומין.

ומדקתני לשמור ולא לקרוע, משמע שאינו מתחייב על קריעתו, אף אם לא אמר לו הבעלים על מנת לפטור.

ותיקשי: הלא במשנה מבואר דאם לא אמר לו הבעלים על מנת לפטור, הרי הוא מתחייב על קריעתו!?

אמר

[תירץ]

רב הונא: לא קשיא!

הא,

מתניתין,

דאתי לידיה

[החפץ בא לרשותו] על כן אין לו רשות לקרוע ולשבור, אלא אם כן אמר לו הבעלים: על מנת לפטור.

הא,

ברייתא,

דלא אתי לידיה

, ובעודה מונחת בקרקע, הוא קרע אותה, הרי זה פטור, אף שלא אמר לו הבעלים אלא קרע את כסותי, ולא אמר לו: על מנת לפטור.

אבל אם נטל את הכסות בידו, נעשה עליה שומר, ונתחייב בשמירתה, והרי הוא מתחייב עליה, כל זמן שלא אמר לו הבעלים: על מנת לפטור.

אמר

[שאל]

ליה רבה

: הרי לשון הפסוק: "וכי יתן איש אל רעהו כסף או כלים

לשמור"

-

דאתי לידיה משמע!?

כי "וכי יתן" מלמד שהיתה נתינה לידו של שומר, ואף באופן זה מיעטו הכתוב מחיוב אם מסרו לו את החפץ על מנת לקרוע.

ושוב יקשו דברי המשנה המחייבת אם לא אמר לו על מנת לפטור, על דברי הברייתא הפוטרת!?

אלא אמר

[תירץ]

רבה

: אמנם

הא והא,

בין המשנה ובין הברייתא, מדברות באופן

דאתא לידיה.

ו

אף על פי כן

לא קשיא!

הא,

המשנה דיברה באופן

דאתא לידיה בתורת שמירה,

ובאופן זה אין דעתו למחול לו על הזיקו, אלא אם אמר לו בפירוש על מנת לפטור.

ו

הא

, הברייתא מדברת באופן

דאתא לידיה,

מעיקרא,

בתורת קריעה,

שאם מראש נמסר לו החפץ על מנת לקורעו, לא חלים עליו חיובי שמירה, והרי הוא מחל על הזיקו בכל אופן.

רב יוסף היה גבאי וממונה על הצדקה לעניים.

ההוא ארנקא דצדקה דאתי לפומבדיתא

[מעשה בארנק, סכום כסף, שהגיע לפומבדיתא כדי לחלקו לעניים].

אפקדה רב יוסף גביה ההוא גברא

[רב יוסף שהיה גבאי של עניים, ציוה להפקיד את הכסף אצל אדם אחד].

פשע

אותו אדם

בה,

בארנק הצדקה,

אתו

[באו]

גנבי

ו

גנבוה.

חייביה רב יוסף

את אותו אדם לשלם את הפקדון שאבד, היות והוא פשע בשמירתו.

אמר

[שאל]

ליה אביי: וה

א

תניא

בברייתא:

"לשמור",

אם הפקיד אדם אצל חבירו חפץ לשמור ופשע בו ואבד, הרי הוא חייב לשלם,

ולא

אם הפקיד אצלו כספי צדקה כדי

לחלק לעניים,

ומדוע חייבת את אותו אדם בתשלומים!?

אמר ליה

רב יוסף: אין לפטור אדם זה משום "לשמור" - ולא לחלק, כי

עניי דפומבדיתא מיקץ קיץ להו,

כמה ממון יקבל כל אחד לשבוע, אם כן ממון צדקה זה, שמיועד לעניי פומבדיתא, "ממון שיש לו תובעים" הוא, ואין הנפקד יכול לומר להם: לא לך אתן אלא לאחרים.

ו"לשמור" הוא,

הרי שומר זה כשאר שומרים, ואין לפטור אותו מחמת מה שכספי צדקה הם.

הדרן עלך פרק החובל

--- title: "חברותא - בבא קמא — פרק תשיעי - הגוזל עצים" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02357.html#HtmpReportNum0008L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0008L5" --- פרק תשיעי - הגוזל עצים

Оригинал главы פרק תשיעי - הגוזל עצים

מתניתין: