Baba Kamma 89a — le Talmud en français

והרי היא תחתיו ומשמשתו.

כלומר אשה שחיה עם בעלה, ובאו עדים והעידו שני דברים: שבעלה גירש אותה, ושבעלה כבר שילם לה את כתובתה.

ונמצאו

עדים אלו

זוממין,

והרי אשה זו אינה גרושה, וכתובתה לא שולמה לה מעולם.

כאשר באים לחייב את העדים לשלם לאשה את ההפסד שהם רצו לגרום לה, מדין "כאשר זמם כן יעשה לו",

אין אומרים: ישלמו כל כתובתה,

שהרי עכשיו איננה גרושה, ואין בעלה חייב לה כתובה, אם כן הרי העדים לא הפסידו אותה את כל ערך כתובתה.

אלא

משלמים לה

טובת הנאת כתובתה,

כי רשאית היא למכור לאחרים מעכשיו, את מה שהיא תקבל מבעלה אחרי הגירושין, [הואיל והסכום שישלמו לה על כך אינו מרובה, לפיכך נקרא דבר זה: "טובת הנאה של כתובתה"]

ואת הסכום הזה זממו העדים להפסיד אותה, שהרי לפי דבריהם אין בעלה חייב לה כלום, ולא תוכל לקבל אפילו "טובת הנאת כתובה", לפיכך משלמים לה העדים הזוממים "טובת הנאת כתובתה".

איזהו טובת הנאת כתובתה?

כלומר כיצד משערים את ערכה של הכתובה כיום, הרי יתכן שבסופו של דבר לא יתן לה בעלה כתובה [אם תמות בחייו], וגם אי אפשר לדעת מתי תגבה את כתובתה, אם יגרשנה בעלה או ימות.

אומדין כמה אדם רוצה ליתן

[מוכן לשלם] עכשיו

בכתובה של זו, שאם נתארמלה

[תתאלמן]

או נתגרשה

יטלנה הלוקח,

ואם מתה

האשה בחיי בעלה

יירשנה בעלה

והלוקח יפסיד את מה שנתן.

ודמים אלו שאנו אומדים שהיא היתה יכולה לקבל מן הלוקח, על העדים הזוממים לשלם לה, כי את הערך הממוני הזה הם הפסידו אותה, אבל את כל סכום כתובתה אינם צריכים לשלם, היות ואינה עומדת עכשיו לקבל את כתובתה.

א. כל אשה שנישאת לבעלה, מתחייב הוא שכאשר יגרש אותה יתן לה מאתים זוז - אם נשאה כשהיא בתולה, ומאה זוז [מנה] - אם נישאת לו אלמנה או גרושה.

ב. אשה שנישאת ויש עמה נכסים, יכולה היא להכניסם לרשות בעלה בתורת "נכסי מלוג" ואז גוף הנכסים שייך לה, וה"פירות" שאפשר להוציא מהם מקבל הבעל. במקרה כזה, אם הוזקו הנכסים, האשה נושאת בהפסדים.

ג. כמו כן יכולה האשה להכניס את נכסיה לרשות בעלה בתורת "נכסי צאן ברזל". ואז רושמים בכתובה את ערכם של הנכסים, ואם פחתו הנכסים או הוזקו, הבעל הפסיד, ועליו לתת לאשתו את ערכם המלא כאשר הם נפרדים. קא סלקא דעתין: "תקנת אושא" בין ב"נכסי מלוג" ובין ב"נכסי צאן ברזל" ניתקנה, וקודם תקנת אושא בשניהם יכולה האשה למכור בחיי בעלה, ואם מתה - לא יירשנה בעלה.

ו

מברייתא זו יש להוכיח כדברי רבי יוסי בר חנינא שאמר: באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה, הבעל מוציא מיד הלקוחות:

ד

אי סלקא דעתך: ליתא ל"תקנת אושא"

, שמעולם לא תיקנו חכמים, שלא תוכל האשה למכור בנכסים בחיי בעלה, באופן שלא יוכל בעלה להוציאם לאחר מיתתה.

אם כן,

אמאי יירשנה בעלה

אם מתה היא בחיי בעלה!? ואמאי לא

תזבין כתובתה לגמרי,

שהרי בלא תקנת אושא, אם מכרה האשה אין הבעל יורשה ולא מוציא מיד הלקוחות!?

אמר

[דחה]

אביי

: אפילו תאמר: ליתא לתקנת אושא, לא תיקשי לך, כי

אם אמרו

: יכולה היא למכור בחיי בעלה [קודם תקנת אושא] לא אמרו אלא

ב"נכסי מלוג"

שהם שלה, ואין לבעל אלא פירות, שהרי אם פיחתו הנכסים פיחתו לה, ואין הבעל נושא בהפסדים, וכן אם הותירו הנכסים הותירו לאשה.

האם

יאמרו

: יכולה היא למכור

ב"נכסי צאן ברזל"!?

הרי אף בלא תקנת אושא, אין האשה יכולה למכור ב"נכסי צאן ברזל". אם כן, יש לפרש את הברייתא באשה שאין לה "נכסי מלוג" אלא "נכסי צאן ברזל" שאותם אין האשה יכולה למכור. ואם כן פשיטא שאין העדים הזוממים משלמים לה את כל כתובתה, אף בלא "תקנת אושא" כי אינה יכולה למכור את ה"נכסי צאן ברזל" באופן שלא יירשנה בעלה.

אמר אביי: "טובת הנאה"

של כתובה,

הואיל ואתא לידן

[היות ועסקנו בה]

נימא בה מילתא

:

אשה שמכרה את כתובתה ב

"טובת הנאה"

, אין המעות שייכים לבעלה, ואף אינם משועבדים לו כ"נכסי מלוג" לומר: תקנה בהם קרקע ויאכל הבעל פירות, אלא

לאשה הויא

לגמרי.

דאי סלקא דעתך: לבעל הויא,

אמאי משלמים לה העדים הזוממים את "טובת הנאת כתובתה", הרי יש לפוטרם לגמרי, כי

לימרו לה עדים: מאי אפסדינך

[מה היית מפסידה] אם היו מקבלים את עדותינו, הרי אפילו

אי הות מזבנת לה ל"טובת הנאה" בעל הוה שקיל מינך

[אם היית מוכרת את כתובתך ב"טובת הנאה" בעלך היה לוקח ממך את המעות].

אלא, על כרחך: אין הבעל זוכה במה שקיבלה האשה ב"טובת הנאת כתובתה".

אמר

[דחה]

רב שלמן

: אין זו ראיה, כי יש לומר: לעולם "טובת הנאה" לבעלה, ואף על פי כן יש כאן הפסד לאשה,

משום דאיכא רווח ביתא,

שעל ידי שהיתה מביאה את המעות לבעלה, היתה פרנסתה מצויה בבית בריוח.

אמר רבא: הלכתא "טובת הנאה" לאשה, ואין הבעל אוכל פירות, מאי טעמא? פירא

[פירות נכסיה]

תקינו ליה רבנן, פירא דפירא לא תקינו ליה רבנן,

ופירות של "טובת הנאת כתובתה" - "פירא דפירא" הם, כי טובת הנאת הכתובה היא פרי הכתובה, ופירות שיצמחו מן הקרקע שיקנה במעות אלו - פירי פירות הן.

כי אתא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע מבי רב

[כאשר באו מן הישיבה]

אמרי: תנינא

[מצאנו במשנתינו]

ל"תקנת אושא"

:

העבד והאשה פגיעתן רעה, החובל בהן

-

חייב, והם שחבלו באחרים

-

פטורין,

כי אין להם ממון לשלם.

ואי סלקא דעתך

: לדעת משנתינו:

ליתא

ל"תקנת אושא",

ויכולה היא למכור את נכסיה,

תזבין "נכסי מלוג" ותתן ליה,

ואמאי אמרת אשה פגיעתה רעה, הרי יש לה ממון לשלם!?

אלא לאו שמע מינה איתא ל"תקנת אושא", ואי אפשר לה למכור ב"נכסי מלוג" שהרי, אם תמות - בעלה יוציא מיד הלקוחות.

ודחינן:

ולטעמיך

[לדעתך]

נהי נמי דאיתיה ל"תקנת אושא" ולא מצי מזבנה לגמרי,

אכתי תיקשי: אמאי אין לה ממון?

תזבין ל"נכסי מלוג" ב"טובת הנאה"

[שאם ימות או יגרשנה יטלנה הלוקח]

ותתן ליה

לניזק!?

אלא

על כרחך אתה אומר: הכא במאי עסקינן

דלית לה

"נכסי מלוג", ואין לה מה למכור כדי לשלם את חבלתה,

הכי נמי

נדחה את ראייתך: הכא במאי עסקינן

דלית לה

"נכסי מלוג".

ופרכינן: אכתי אמאי פגיעת האשה רעה, אמנם יתכן שאין לאשה זו "נכסי מלוג" או "נכסי צאן ברזל", אבל הרי כל אשה יש לה כתובה מנה או מאתים מבעלה,

ותזבין כתובתה

זו

בטובת הנאה ותתן ליה!?

ומשנינן:

הא

מתניתין

מני?

רבי מאיר היא דאמר: אסור לו לאדם שישהא את אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה,

לפיכך, אי אפשר שתמכור האשה את כתובת מנה מאתים שלה לאחרים, כי אם תמכור ויגרשנה בעלה, יגבו הלקוחות את הכל והיא לא תקבל מאומה, והרי היא כאשה שאין לה כתובה, ולדעת רבי מאיר אסור לחיות עם אשה שאין לה כתובה.

ותמהינן:

ו

הא

טעמא

דרבי מאיר

מאי

הוא,

כדי ש

על ידי שהוא מחוייב לשלם את כתובתה אם יגרשנה,

לא תהא קלה בעיניו להוציאה,

כי יודע הוא שאם יגרשנה, יוציאו ממנו ממון מרובה, ועל ידי זה לא יגרשנה בלא הכרח גדול.

הכא

, כשמכרה האשה את כתובתה לאחרים, נמי

לא מגרש לה

בקלות, שהרי יודע הוא

דאי מגרש לה

יוציאו ממנו ממון הרבה, דהא

אתו הנך דזבני

[יבואו אלו שקנו] את הכתובה ו

גבו לה לכתובתה מיניה

דבעל!?

אם כן, הדר תיקשי: אמאי פגיעת האשה רעה, תזבין כתובתה בטובת הנאה ותתן ליה!?

ומשנינן:

אלא

הא דאמרינן פגיעת האשה רעה, הוא משום ד

טובת הנאה

אינה ממון ממש, אלא

מילי

[דיבורים בעלמא]

נינהו, ומילי לא משתעבדי

לניזק, לפיכך, הרי היא כמי שאין לה ממון כלל, כי הניזק לא יכול לתבוע את האשה למכור את כתובתה בטובת הנאה.

ותמהינן:

אלמה לא

משתעבדי הנך "מילי" לניזק, הא

מילי דמזדבני בדינרי נינהו

כלומר, הרי אפשר למכור טובת הנאה זו, ולקבל ממון עבורה, אם כן, טובת הנאה זו דבר חשוב הוא, ואמאי לא משתעבדי לניזק!?

ומשנינן:

אלא

הא דאין לה ממון, הוא

משום

הא

דשמואל

שיכולה היא למחול לבעלה את הכתובה, וכדמפרש ואזיל:

דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו

[ראובן שלוה ממון משמעון וכתב לו שטר חוב והלך שמעון ומכר את החוב ללוי]

וחזר

המלוה המוכר,

ומחל

את אות

ו

החוב, הרי החוב

מחול,

ו

אם מת המלוה והוריש את חובו,

אפילו יורש מוחל

את החוב.

אמרי

[הקשו] בני הישיבה:

זבוני זבין ותתן ליה, ואי מחלה ליה לגבי בעלה תמחלה!?

כלומר, ומה בכך שהיא יכולה למחול, אנו נאמר לה למכור את כתובתה ולתת את המעות לניזק, ואם היא תעשה שלא כהוגן ותמחול לבעלה - שתמחול, ומאי איכפת לן!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

כל

שהמחילה היא

לגבי בעלה ודאי

היא ד

מחלה ליה,

היות ומכירת הכתובה היתה שלא לרצונה,

ואפסדיניה לההוא זבינא בידים לא אפסדינהו

, כלומר, היות ובודאי שהיא תמחול את החוב, הרי זה כאילו אנו מפסידים את הלקוח בידים, לפיכך, אין מחייבים אותה למכור את כתובתה על מנת לשלם לניזק.

וכי תימא

[ואם תשאל]:

זבינא ניהליה

לההוא דחבלה ביה בטובת הנאה

[שתמכור את טובת הנאת כתובתה לניזק עצמו.]