Baba Kamma 87a — le Talmud en français

וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה,

אינו דן ואין דנים אותו, ואין בית דין חייבים להזקק לדינו.

מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא

[במדבר לה כד]:

"ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם, על המשפטים האלה",

הקיש הכתוב "משפטים" ל"מכה" ו"גואל הדם":

כל שישנו

[שהוא שייך]

במכה ובגואל הדם

-

ישנו במשפטים, כל שאינו במכה ובגואל הדם

-

אינו במשפטים,

והיות וסומא נתמעט מדין מיתת בית דין, אף ממשפטים פטור הוא.

תניא אידך: רבי יהודה אומר: סומא אין לו בושת, וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל מצות האמורות בתורה.

אמר

[פירש]

רב שישא בריה דרב אידי: מאי טעמא דרבי יהודה? אמר קרא

[דברים ו א]:

"וזאת המצוה החקים והמשפטים

אשר ציוה ה' אלהיכם אתכם", הקיש הכתוב מצות וחוקים למשפטים.

כל שישנו במשפטים

-

ישנו במצות וחקים, וכל שאינו במשפטים

-

אינו במצות וחקים,

והיות וסומא נתמעט ממשפטים מקרא ד"ושפטו העדה", כדלעיל,

אף מכל המצוות פטור הוא. רב יוסף סומא היה.

אמר רב יוסף: מריש הוה אמינא

[הייתי רגיל לומר]:

מאן דאמר

לי:

הלכה כרבי יהודה

דאמר: סומא פטור מן המצות, קא עבידנא יומא טבא לרבנן

[סעודה לתלמידים] מרוב שמחה.

ו

מאי טעמא

הייתי שמח כל כך?

דלא מפקדינא

[אינני מחוייב במצוות]

ו

אף על פי כן

קא עבידנא מצות

, וסלקא דעתאי ששכרי מרובה, היות והנני עושה אף על פי שאינני מצווה לעשות.

והשתא דשמעית להא ד

אמר

רבי חנינא,

דאמר רבי חנינא: גדול

הוא

המצווה

במצוה

ועושה

אותה,

ממי שאינו מצווה ועושה,

היות ומי שמצווה דואג יותר שמא יכשל מאשר מי שאינו מצווה שיש לו "פת בסלו" שהרי אם ירצה - לא יעשה.

מאן דאמר לי: אין הלכה כרבי יהודה

אלא כחכמים האומרים: סומא מחוייב בכל הדינים, העונשים והמצות שבתורה,

עבדינא יומא טבא לרבנן.

ו

מאי טעמא

הייתי שמח כל כך,

דכי מפקדינא אית לי אגרא טפי

[אם אכן מצווה אני במצות, הרי שכרי מרובה] יותר מאשר אם אינני מצווה.

מתניתין:

זה חומר ב

דין

אדם

המזיק

מבשור

שהזיק:

שהאדם

שחבל בחבירו

משלם

חמישה דברים:

נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת. ו

אם הכה אשה מעוברת והפילה

משלם דמי ולדות

לבעל האשה.

ו

אילו

שור

שחבל באדם

אינו משלם אלא נזק

ופטור הוא מצער, ריפוי, שבת ובושת, שנאמר [ויקרא כד יט]: "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו" ודרשינן: "איש בעמיתו" מתחייב בדין נתינת מומין [ארבעה דברים] ולא - שור החובל בעמיתו של בעליו.

ו

כן שור שחבל באשה מעוברת והפילה הרי בעליו

פטור מדמי ולדות,

שנאמר [שמות כא כב]: "וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון [מיתה] ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה" ודרשינן: "וכי ינצו אנשים" - ולא שוורים.

א. "מכה אביו ואמו מות יומת" [שמות כא טו] ומיתתו בחנק, ודוקא אם חבל ועשה בהם חבורה [מכה שיש בה דם].

ב. העושה מלאכה בשבת במזיד חייב סקילה אם התרו בו, אבל העושה מלאכה ביום הכיפורים, אינו נהרג בבית דין, אלא חייב "כרת" ואם התרו בו - לוקה.

ג. חבלה שיש בה דם [חבורה] מלאכה היא בשבת וביום הכיפורים, כי הדם הוא הנפש, והרי הוא כשוחט שמתחייב משום "נטילת נשמה" [שבת עה ב].

ד. עשה עבירה שמתחייבים עליה מיתת בית דין, ובאותה שעה הזיק ממון חבירו או חבל בו, הרי הוא פטור מלשלם [אפילו אם עשה עבירה זו בשוגג שאינו מתחייב עליה]; עבר עבירה שמתחייבים עליה כרת או מלקות בלבד, אפילו אם עשה זאת במזיד, אין הוא נפטר מחיובי חבלה שנתחייב באותה שעה.

המכה

את אביו ואת אמו

[או אמו]

ולא

עשה בהן חבורה

[מכה שיש בה דם], שאינו מתחייב מיתת בית דין על הכאתו, חייב בכולן - נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת.

ו

כן ה

חובל בחבירו ביום הכיפורים,

אף על פי שעשה בו חבורה,

חייב בכולן,

היות ואין מיתת בית דין למי שעושה מלאכה ביום הכיפורים.

החובל בעבד עברי

[ישראל שנמכר לעבד]

חייב בכולן

כחובל בבן חורין,

חוץ מן השבת

שאינו חייב בה

בזמן שהוא שלו

[אם חבל האדון בעבד שלו].

החובל בעבד כנעני של אחרים חייב בכולן

ואפילו בושת,

רבי יהודה

חולק ו

אומר: אין ל

מי שחבל ב

עבדים

חיוב תשלום

"בושת"

, לפיכך, אינו חייב אלא בנזק, צער, ריפוי ושבת, ולא בבושת, ובגמרא [פח א] מפרש פלוגתייהו.

חרש, שוטה וקטן

אין בהם דעת ואין מעשיהם מחייבים אותם, לפיכך

פגיעתן רעה

-

החובל בהן חייב, והם שחבלו באחרים פטורין.

וכן

העבד

[עבד כנעני]

והאשה

[אשה נשואה]

פגיעתן רעה

-

החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורין,

כי אין להם במה לשלם, עבד אין לו נכסים, כי "מה שקנה עבד קנה רבו"; אשה אין לה אפשרות לשלם מנכסיה, כי הם משועבדים לבעל.

אבל אין האשה והעבד שוים לחרש שוטה וקטן, כי חרש שוטה וקטן פטורים לגמרי, גם לאחר זמן כשייעשו בני דעת,

אבל

האשה ועבד

משלמין לאחר זמן,

כשיהיה להם ממון.

כיצד,

נתגרשה האשה, נשתחרר העבד,

וקנו נכסים, הרי הם

חייבין לשלם.

המכה אביו ואמו

[או אמו]

ועשה בהן חבורה,

פטור מכולן [מכל תשלומי ממון על חבלתו].

ו

כן

החובל בחבירו בשבת

מכה שיש בה דם,

פטור מכולן, מפני שהוא נדון בנפשו

[הוא עבר עבירה שחייבים עליה מיתת בית דין] ופטור מתשלומי ממון הבאים באותה שעה.

והחובל בעבד כנעני שלו פטור מכולן.

גמרא:

א. האב מקדש את בתו וכסף קידושיה שלו.

ב. מעשה ידיה של בת וכן מציאתה לאביה.

בעא

[שאל]

מיניה רבי אלעזר מרב: החובל בבת קטנה של אחרים,

תשלומי ה

חבלה למי

הם ניתנים?

מי

[האם]

אמרינן: כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב

דכתיב [במדבר ל יז]: "בנעוריה בית אביה" ודרשינן: כל שבח נעורים לאביה, ואפילו כסף קידושיה שלו, אם כן תשלומי

חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא? דהא אפחתה מכספה

ואף זה כ"שבח נעורים" הוא.

או דילמא

, לא דמי,

"שבח נעורים"

[כסף קידושיה]

הוא דאקני ליה רחמנא, ד

הא נתנה לו תורה רשות לקדשה למי שירצה, ו

אי בעי

לממסר לה

אפילו

למוכה שחין מצי מסר

לה, לפיכך, סברא הוא דכסף קידושיה שלו.

אבל חבלה, כיון דאי בעי מתחבל בה

[לחבול בה]

לא מצי חביל,

דאין אדם רשאי לחבול בבתו, דהא בת ישראל היא ועובר על "לא יוסיף, פן יוסיף להכותו" [דברים כה ג] אם כן, אינה ברשות אביה לענין חבלה, ו

לא קנייה ליה רחמנא

תשלום חבלה.