Baba Kamma 86a — le Talmud en français

ו

כן

החובל בחבירו ביום הכיפורים

אפילו אם עשה בו חבורה

חייב בכולן

[נזק, צער, ריפוי, שבת ובושת] ואף על פי שמתחייב כרת, אין הוא פטור מלשלם, היות ואין מיתת בית דין על מלאכה ביום הכיפורים.

האי "לא עשה

בו

חבורה"

דקתני רישא,

היכי דמי

[איך מדובר]?

לאו, כגון שהכהו על ידו וסופו לחזור,

ו

אף על פי כן

קתני: חייב בכולן

, ו"נזק" בכלל, שמעת מינה שבת הפוחתתו בדמים וסופה לחזור משלם "נזק" ולא רק "שבת".

ודחינן:

אמרי

בני הישיבה:

הכא במאי עסקינן: כגון שחירשו ולא עשה בו חבורה

ובאופן זה מחוייב הוא לשלם לו נזק, צער, ריפוי ובושת.

ופרכינן:

וה

א

אמר רבה: החורש את אביו

[מי שהכה את אביו ועשאו חרש]

נהרג, לפי שאי אפשר לחרישה

באוזן

בלא חבורה

כי

טיפתא דדמא

[טיפת דם]

נפלה ליה באודניה

[באזנו].

אם כן, אי אפשר לפרש רישא דמתניתין כגון שחירשו, דאי חירשו איכא נמי חבורה!?

על כרחך, לא עשה בו חבורה היכי דמי, כגון שהכהו על ידו וסופה לחזור ושמעת מינה דמשלם נזק ב"שבת הפוחתתו בדמים".

ודחינן:

אלא הכא במאי עסקינן כגון שגילחו

לשערותיו, והפחיתו מכספו בלא חבורה.

ומתמהינן: אי

גילחו

, הא

מהדר הדר

[סופו לחזור ולצמח]

והיינו בעיין

, מה בין צמתה ידו וסופה לחזור, לבין גילחו וסוף שערותיו לחזור ולצמח, ותפשוט מהכא בעיא דרבה!?

ודחינן:

אמרי

בני הישיבה:

הכא במאי עסקינן: כגון שסכו נשא

[סם המשיר את השער]

דלא הדר

[אין השער חוזר וצומח].

ומפרשינן היכי משכחת לה חמישה דברים בכהאי גוונא:

נזק - דהא מום הוא ואפחתיה מכספיה.

צער

כגון

דאית ליה קרטופני

[בקעים בקעים - חטטים]

ברישיה,

וצווחי מהנהו קרטופני

[סובל מכאבים באותם חטטים, מחמת הסם החריף].

ריפוי

-

דבעיא אסויי

את הכאב שגורם הסם לחטטים.

שבת

כגון

דהוה

ניזק

מרקיד בי כובי דבעיא מחוי גוני ארישא ולא מחוי מהנהו קרטופני.

[שהיה רגיל לרקד בחנויות, ולהראות בראשו מיני שחוק כדרך הליצנים, ומחמת החטטים אינו יכול לעשות כן עד שיתרפא], ואף על פי שלא ביטלו משאר מלאכה, נותן לו שבת זו, הואיל ומלאכתו של אדם זה בכך.

בושת

-

אין לך בושת גדול מזה

להיות קרח בלא שער.

ומילתא דבעיא ליה לרבה, פשיטא ליה לאביי להך גיסא, ולרבא להך גיסא.

כלומר, מה שהסתפק רבה, אם משלם נזק ב"שבת הפוחתתו בדמים", אביי ורבא לא הסתפקו בדבר; אביי היה פשוט לו כצד אחד - שמשלם לו נזק, ורבא היה פשוט לו כמו הצד השני - שאינו משלם אלא שבת, ומפרש לה ואזיל:

דאתמר: הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור

-

אביי אמר

: היות ועתה נפחתו דמיו,

נותן לו שבת גדולה

[נזק]

ו

גם

שבת קטנה

, כלומר, את ה"שבת" משערים לפי מלאכתו של אדם שאינו עושה מלאכה בידו, ואף על פי שכשיתרפא יהיה ראוי לכל מלאכה, הואיל ושילם לו את דמי ידו, אינו משלם לו שיעור מלאכת אדם שלם, אלא כשיעור מלאכת אדם שאין ידו ראויה למלאכה.

ורבא אמר: אינו נותן לו

"נזק"

אלא דמי שבתו

בלבד, עד שתחזור ידו לקדמותה, והיות שלא שילם לו דמי ידו, נותן לו שבת

שבכל יום ויום

כמו שנשכרים פועלים בשוק, ולא כשומר קישואין.

איתמר: הקוטע יד עבד עברי של חבירו,

ונמצא העבד בעל מום כל ימיו, ואף רבו מפסיד באופן מוחלט את מלאכתו שעשה כשהיה שלם, ובזמן מחלתו מפסיד האדון גם את אותה מלאכה שיהיה ראוי לה לאחר שיתרפא.

אביי אמר: נותן לו "שבת גדולה"

[דמי ידו ]

לעבד

, שהרי גופו של עבד ירד בערכו, ולו הוא חייב לשלם את הנזק, אבל לרבו אין החובל משלם עבור מה שהעבד אינו יכול לעשות מלאכה כבתחילה.

ו

כן נותן הוא

שבת קטנה

[כשומר קישואין כל ימים שיפול למשכב]

לרב

על מה שמפסיד את מלאכתו של העבד בתקופה זו.

רבא אמר

: בין "שבת גדולה" [נזק] בין "שבת קטנה" [כשומר קישואים]

הכל ינתן לעבד

היות והוא הנחבל,

וילקח בהן

העבד

קרקע והרב אוכל

את ה

פירות

של הקרקע כל ימי עבודת העבד עד שישתחרר.

ומפרשינן:

פשיטא

[דבר פשוט הוא], היכא ד

פיחת אצל עצמו ואצל רבו לא פיחת

[ערכו של העבד ירד במה שנעשה בעל מום, אך לא בטלו ממלאכתו] ו

היכי דמי

כגון

דפסקיה

[חתך]

לריש אוניה

[אזנו]

או לריש נחיריה

, באופן זה דבר פשוט הוא ד

הכל לעצמו,

כי האדון לא נפסד כלום.

פיחת

העבד על ידי החבלה אצל עצמו ואף

אצל רבו

כגון שקטע את ידו, היינו

פלוגתא דאביי ורבא;

לאביי: שבת גדולה לרב ושבת קטנה לעבד, ולרבא: הכל לעבד יקח בהן קרקע והרב אוכל פירות.

שנינו במשנה:

בושת

-

הכל לפי המבייש והמתבייש.

ומפרשינן:

מני מתניתין

כדעת מי נשנית משנתינו?

לא רבי מאיר

היא

ולא רבי יהודה

היא

אלא

כדעת

רבי שמעון היא

נשנית.

דתניא

בברייתא:

וכולן

בין עשירים ובין עניים שביישו אותם, אין שמין את העני לפי עניותו להקל, ולא את העשיר לפי עשרו להחמיר, אלא

רואין אותן כאילו הם בני חורין

ולא עבדים, שאינם עשירים אלא

שירדו מנכסיהם,

ואין מעריכים אותם בפחות מכן, והכל שוין בדבר

ש

הרי

הן בני

אברהם, יצחק ויעקב,

אלו הם

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר

: אין הכל שוין בדבר אלא בושת

הגדול

מעריכים

לפי גודלו ו

את בושת

הקטן

מעריכים

לפי קטנו.

רבי שמעון אומר

: אין מעריכים כל אחד לפי מה שהוא, אלא ה

עשירים רואין אותן

כדי לשער את בושתן,

כאילו הם בני חורין שירדו מנכסיהם

;

עניים

משערין אותם

כפחותין שבהן

[שבעניים] ולקולא, דכיון דעני הוא, בושתו קלה משל עשיר.

השתא, מני

מתניתין,

אי רבי מאיר

היא, הרי

מתניתין קתני: הכל לפי המבייש והמתבייש

ומשערים כל אחד ואחד לפי מה שהוא

ו

אילו לדעת

רבי מאיד כולהו בהדי הדדי נינהו

[כולם שוים]!?

ואי

תימא

רבי יהודה

היא, הרי

מתניתין קתני

[להלן עמוד ב]

המבייש את הסומא חייב, ואילו רבי יהודה אומר

סומא אין לו בושת!?

אלא לאו,

על כרחך,

רבי שמעון היא.

ודחינן:

אפילו תימא

[יכול אתה לומר]

רבי יהודה

היא משום ד

כי אמר רבי יהודה: סומא אין לו בושת

היינו

למשקל מיניה

שאם בייש הסומא את אחרים אין מוציאים ממנו ממון, ויליף לה רבי יהודה מקראי [לקמן].

אבל למיתבא ליה,

כלומר, לחייב את מי שבייש אותו,

יהבינן ליה,

ומתניתין דקתני: המבייש את הסומא חייב אתיא שפיר אפילו כרבי יהודה, וגם מתניתין דידן דקתני: הכל לפי המבייש והמתבייש, יש להעמידה אף כרבי יהודה.

ומהדרינן:

ו

הרי אי אפשר להעמיד את משנתינו כרבי יהודה, ד

הא מדקתני סיפא

[דמתניתין בעמוד ב]:

המבייש את הישן חייב וישן שבייש פטור ולא קתני

נמי: המבייש את הסומא חייב ו

סומא שבייש פטור,

מכלל ד

סבר תנא דמתניתין

לא שנא הכי ולא שנא הכי

ואין חילוק בין מבייש את הסומא לבין סומא שבייש, ובשניהם חייב, אם כן מתניתין דלא כרבי יהודה היא.

אלא מחוורתא

[דבר ברור ומחוור הוא]:

מתניתין רבי שמעון היא,

ולא רבי מאיר, ולא רבי יהודה.

שואלת הגמרא:

מאן תנא להא דתנו רבנן

[מי הוא התנא ששנה את הברייתא דלקמן]?

אדם ש

נתכוון לבייש את הקטן ו

לא

בייש

אלא

את הגדול, נותן לגדול

שהתבייש, כשיעור

דמי בושתו של

ה

קטן

שהיה סבור לביישו.

אדם שנתכוון

לבייש את העבד ובייש את בן חורין

במקומו,

נותן ל

אותו

בן חורין

כשיעור

דמי בושתו של עבד

שהיה סבור לבייש.

מני

מתניתין, הא אי אפשר להעמידה

לא

כ

רבי מאיר, ולא

כ

רבי יהודה ולא

כ

רבי שמעון!?

ומפרשינן לקושיין:

קא סלקא דעתך

מאי

"קטן"

דקתני -

קטן בנכסים

[עני] ומאי

"גדול"

דקתני -

גדול בנכסים

[עשיר].

אם כן, כמי יש להעמיד ברייתא זו:

אי רבי מאיר

הוא תנא דברייתא, אי אפשר לומר כן, ד

ה

א

אמר

רבי מאיר:

כולהו בהדי הדדי נינהו

[כולם שוים] בתשלום בושתן, ואילו בברייתא מבואר דאיכא "דמי בושתו של גדול", ואיכא "דמי בושתו של קטן"!?

ואי רבי יהודה

הוא תנא דברייתא, גם זה אי אפשר לומר, ד

ה

א

אמר

רבי יהודה [פז א]:

אין לעבדים בושת,

ואילו בברייתא מבואר דאיכא "דמי בושתו של עבד"!?

ואי

תנא דברייתא

רבי שמעון

הוא, הא נמי תיקשי: ד

ה

א

אמר

רבי שמעון:

נתכוון לבייש את זה ובייש את זה פטור.

ומפרשינן:

מאי טעמא?

כלומר, מנין לנו שרבי שמעון פוטר את המבייש במקרה זה?

כקטלא

[הריגה]

מה קטלא

אינו חייב לדעת רבי שמעון

עד דמתכוון ליה, דכתיב

[דברים יט יא]:

"וארב לו וקם עליו

והכהו נפש ומת" ודרש רבי שמעון: "וארב לו" -

עד שיתכוון לו.

בושת נמי

אינו חייב לדעת רבי שמעון

עד

דמיכוין ליה, דכתיב

[דברים כה יא]: "כי ינצו אנשים יחדו, איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו,

ושלחה ידה והחזיקה במבושיו".

ואף בזו ידרוש רבי שמעון: "במבושיו" -

עד שיתכוון לו.

אם כן, כדעת מי נעמיד את הברייתא, הרי כרבי מאיר וכרבי יהודה אי אפשר להעמיד אותה, ואף לא כדעת רבי שמעון, שהרי רבי שמעון פוטר את מי שנתכוון לבייש את זה ובייש את זה, והברייתא מחייבת!?

ומשנינן:

לעולם

[באמת] תנא דברייתא

רבי יהודה

הוא,

וכי קאמר רבי יהודה: אין לעבדים בושת

לאו משום דעבדים אינם בני בושת, אלא דמגזירת הכתוב המבייש את העבדים פטור, ואין צריך

למיתבא להו

[לתת להם] דמי בושתם [כדיליף לקמן פח א].

אבל

מודה רבי יהודה שיש להם בושת, ולעניין

למישם

ולהעריך את בושתו של העבד, כדי לתת לבן חורין,

שיימינן בהו

, בכמה יתרצה עבד זה [שנתכוון לביישו] שיעשו לו בושת זו, ואותה שומא יתנו לבן חורין שהוא בייש.

ואי בעית אימא: אפילו תימא

תנא דברייתא

רבי מאיר

הוא, כי

מי סברת

לפרש -

"גדול"

-

גדול בנכסים, "קטן"

-

קטן בנכסים

, כדקא סלקא דעתך.

לא

כן הוא, אלא

"גדול"

-

גדול ממש

[בגיל]

ו"קטן"

-

קטן ממש,

ואינו דומה המבייש את הגדול למבייש את הקטן, לפיכך, נתכוון לבייש את הקטן ובייש את הגדול, אינו נותן לו דמי בשתו של גדול אלא דמי בשתו של קטן.

ופרכינן:

ו

כי

קטן בר בושת הוא!?

הלא אינו בן דעת להתבייש!?

ומשנינן:

אין,

אכן יש קטן שהוא בן בושת, ו

כדאמר רב פפא

לפרש ברייתא אחרת [לקמן עמוד ב]: שייך בושת בקטן

דמיכלמו ליה ומיכלם

[שמצטער כאשר מזכירים לו דבר שהוא מתבייש בו].

הכא נמי

בברייתא דנתכוין לבייש את זה ובייש את זה.