Baba Kamma 84b — le Talmud en français

"אלהים" בעינן,

דהא בין נזקי אדם, בין נזקי שור נכתבו בפרשת "משפטים", ובאותה פרשה נאמר [שמות כב ח]: "עד האלהים יבא דבר שניהם" והיינו מומחין וסמוכין,

ו

בבבל

ליכא

סמוכים, אם כן איך גובים נזקי שור בבבל!?

אלא

אם תאמר: אף על פי שאין סמוכים בבבל, מכל מקום יכולים דייני בבל לדון בשליחותם של דייני ארץ ישראל.

אם כן, יש להקשות להיפך:

מאי שנא שור בשור ושור באדם

שגובים בבבל, משום

דשליחותייהו קא עבדינן.

מידי דהוה אהודאות והלואות,

כמו שאנו עושים שליחותם של דייני ארץ ישראל ודנים בבבל דיני הלואות, בין כאשר באים לפנינו עדים שראו את עצם ההלואה ["הלוואות"] ובין כאשר באים לבית הדין עדים שאמרו בפנינו הודה פלוני שהוא לוה מפלוני ["הודאות"]. כך אנו עושים שליחותם ודנים דיני נזיקין.

כי כמו שצריך לדון דיני הלואות, כדי שלא "לנעול דלת" בפני לווין, כלומר, עלינו לתת למלוה אפשרות נוחה לגבות את חובו, כי אם לא כן, ינעול את דלת ביתו ולא יהיה מוכן להלוות, כך צריך לדון דיני נזיקין כדי לנעול את הדלת בפני גזלנים ומזיקים.

אם כן, נזקי

אדם באדם ואדם בשור נמי, שליחותייהו

דדייני ארץ ישראל

קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות.

ושוב תיקשי: מאי שנא הא מהא!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה: לא עבדינן שליחותייהו בנזקי אדם היות ו

כי קא עבדינן שליחותייהו

דסמוכים

במידי דקים לן בגויה

שיודעים אנו כמה הוא חייב.

אבל

במידי דלא קים לן בגויה,

כגון הכא שצריכים לשום את הנזק ולהעריכו,

לא עבדינן שליחותייהו.

אמרי

[שאלו] בני הישיבה:

שור בשור ושור באדם נמי לא קים לן בגויה,

שהרי צריך לשום את הנזק בשוק.

אלא

שאתה אומר: אין קושי להעריך את הנזק, כי

פוק חזי

[צא לשוק ותראה] ב

כמה

[ב"ח]

מזדבני תורא בשוקא.

אם כן, בנזקי

אדם באדם ואדם בשור נמי, פוק חזי בכמה מזדבני עבדי בשוקא,

ואמאי אין גובין אותו בבבל!?

ועוד

תיקשי: אם בכל דבר שערכו ידוע עבדינן שליחותייהו, אם כן,

תשלום כפל

[דגנב]

ותשלום ארבעה וחמשה

[בגונב שור או שה ואחר כך טבחו או מכרו]

דקיצי

[שערכם קצוב וידוע] ואין צריך שומא מיוחדת

נעבד שליחותייהו!

והא קיימא לן: אין דנין "דיני קנסות" בבבל!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

כי קא עבדינן שליחותייהו

-

בממונא, בקנסא לא עבדינן שליחותייהו,

ותשלומי כפל, ארבעה וחמישה תשלום "קנס" הן ולא "ממון".

ומקשינן: נזקי

אדם באדם ו

כן תשלום

"פגם"

באונס ומפתה [כמה ירד ערכה של הנערה על ידי שהפכה מ"בתולה" ל"בעולה" ]

דממונא

הוא נעבד שליחותייהו!?

ומשנינן:

כי קא עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא

[דבר המצוי], לפיכך נזקי שור דשכיחי עבדינן שליחותייהו, אבל

אדם באדם דלא שכיחא

-

לא עבדינן

שליחותייהו.

ומקשינן:

הרי בושת

דשכיח, נעביד שליחותייהו!? אמרי

בני הישיבה:

הכי נמי

כדבריך

! דהא

רב פפא אגבי

[גבה והוציא]

ארבע מאה זוזי לבושת.

ומקשינן:

והא ליתיה לדרב פפא

[לא קיימא לן כרב פפא],

ד

הא

שלח ליה רב חסדא לרב נחמן

שאלה בענייני גביית תשלום על "בושת",

ושלח ליה

רב נחמן לרב חסדא:

חסדא חסדא

וכי

קנסא

קא מגבית בב בל!?

ומכאן שאין גובים "בושת" בבבל, ואמאי הא מילתא דשכיחא הוא ונעביד שליחותייהו!? ומסקינן:

אלא כי עבדינן שליחותייהו במילתא דשכיחא

[דבר שמצוי לקרות]

ואית

[יש]

ביה

נמי

חסרון כיס

[הפסד ממון].

אבל מילתא דשכיחא ולית

[אין]

ביה חסרון כיס,

לא עבדינן שליחותייהו.

אי נמי

[וכן]:

מילתא דלא שכיחא ואית ביה חסרון כיס, לא עבדינן שליחותייהו.

הלכך אדם באדם, אף על גב דאית ביה חסרון כיס

והפסד ממון, דהא אפחתיה מכספיה,

כיון דלא שכיחא

-

לא עבדינן שליחותייהו,

כדרבא דאמר: אדם באדם אין גובין אותו בבבל.

ו

בושת

נמי

, אף על גב דשכיחא, כיון דלית ביה חסרון כיס

-

לא עבדינן שליחותייהו

ולא מגבינן בבבל, כדשלח ליה רב נחמן לרב חסדא.

עתה שבה הגמרא למה שהובא [בעמוד א] בשם רבא: שור שהזיק שור גובים אותו בבבל.

ומתמהינן

ו

כי

שור בשור

דנים ו

גובין

את נזקו

בבבל!?

וה

א

אמר רבא: שור שהזיק, אין גובין אותו

[את ההיזק]

בבבל.

דאזיק מאן

[את מי הזיק השור]?

אילימא

[אם תפרש]

דאזיק

השור

אדם,

תיקשי לך:

מאי איריא

דנקט רבא,

שור דאזיק אדם

אין גובין אותו בבבל, הרי

אפילו אדם דאזיק אדם, נמי אין גובין אותו בב בל!?

והרי עדיף לרבא לומר את דינו באדם דאזיק אדם, מאשר לומר את דינו בשור דאזיק אדם, כי אדם דאזיק אדם שכיח יותר מאשר שור דאזיק אדם, ואם אין גובין נזקי אדם באדם, כל שכן נזקי אדם בשור, ומדוע נקט רבא דוקא בשור שהזיק!?

אלא פשיטא דאזיק שור, וקתני

[וקאמר] רבא:

אין גובין אותו בבבל

, ואיך קאמר רבא לעיל שור שהזיק שור גובין אותו בבבל!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

שור שנגח או הזיק מתוך כוונה להזיק, בשלש פעמים הראשונות שעשה כך, הוא קרוי "שור תם" ואינו משלם אלא "חצי נזק"; תשלום זה הוא "קנס" [לעיל טו ב]. לאחר שלש פעמים נעשה השור "שור מועד" ואם יחזור ויגח, בעליו משלם "נזק שלם"; תשלום זה הוא ממון ולא קנס.

התם

דקאמר רבא: אין גובין בבבל, מיירי

ב

"שור

תם

", והרי אין גובין "קנס" בבבל.

הכא

דקאמר רבא: שור בשור גובין אותו בבבל, מיירי

ב

"שור

מועד

", והרי שור בשור הזיקא דשכיחא הוא וגובין אותו בבבל.

ומקשינן:

וה

א

אמר רבא: אין

שור נעשה

מועד בבבל,

כי אין שור נעשה מועד אלא בבית דין, ובבבל אין מביאים את השור לבית דין. אם כן, לא יתכן שיהיה "שור מועד" בבבל, ועל מה אמר רבא נזקי שור בשור גובין בבבל!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה: כגון

דאייעד התם

[השור נעשה מועד בארץ ישראל]

ו

אחר כך

אייתוה להכא

[הביאוהו לבבל] ונזקי שור מועד זה שהם "ממון" גובים בבבל.

ומקשינן:

והא

שור מועד שבא מארץ ישראל לבבל

מילתא דלא שכיחא היא, ומילתא דלא שכיחא הא אמרת

לעיל

דלא עבדינן שליחותייהו

של הדיינים הסמוכים, ואמאי גובין אותו בבבל!?

ומשנינן: אלא כגון

דאתו רבנן דהתם

[דיינים סמוכים] מארץ ישראל לבבל

וייעדוה

לשור

הכא

.

ומקשינן: הא

סוף סוף מילתא דלא שכיחא היא

כהאי גוונא,

ואת אמרת מילתא דלא שכיחא לא קעבדינן שליחותייהו!?

ומסקינן:

אלא כי קאמר רבא

: שור בשור גובין בבבל -

בשן

[שור שהזיק להנאתו]

ורגל

[שור שהזיק דרך הילוכו]

דמועדין מתחילתן נינהו,

והוה מילתא דשכיחא דעבדינן שליחותייהו דסמוכים.

שנינו במשנה:

צער

-

כוואו בשפוד או במסמר

ואפילו על צפורנו מקום שאינו עושה חבורה.

והרי כשכוואו או הכהו "על צפורנו", לא הזיק אותו שום נזק שהפחית אותו מערכו, נמצא שתנא דמתניתין סובר: "

צער שלא

[שאינו]

במקום נזק

"

משתלם

[צריך לשלמו].

מאן תנא

[שנה] למתניתין?

אמר רבא

: כ

בן עזאי היא

משנתינו.

דתניא

: נאמר [שמות כא כה]: "ונתתה ... כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה".

רבי אומר: כויה נאמרה תחילה.

בן עזאי אומר: חבורה נאמרה תחילה.

ומפרש לה ואזיל:

במאי קא מיפלגי? רבי סבר: "כויה"

אפילו

דלית

[שאין]

בה חבורה משמע

, ואם היה נאמר בתורה: "כויה תחת כויה" ולא היה נאמר: "חבורה תחת חבורה" הייתי אומר: לעולם הוא חייב על הצער, בין אם עשה בו חבורה, בין אם לא עשה בו חבורה.

לפיכך

כתב רחמנא

גם

"חבורה"

, כדי

לגלויי עלה ד"כויה",

כלומר לפרש את מה שנאמר מעיקרא ["כויה"],

דאית בה חבורה אין

[חייב לשלם על צערו],

אי לא

[אם אין בה חבורה]

לא

משלם.

כי אם תאמר, אף בלא "חבורה", חייב הוא לשלם על צער הכויה, אם כן "חבורה תחת חבורה" מיותר, שהרי אם על "כויה" משלם, כל שכן על "חבורה", שמעת מינה - אין חיוב תשלומי צער בכויה שאין בה חבורה.

כי רבי סובר: אין חיוב תשלומי "צער", אלא כאשר מחוייב לשלם גם על "ריפוי", ואגב התשלום על הריפוי משלם גם על הצער, אבל "שלא במקום חבורה", שאין בו לא נזק ולא ריפוי, אלא צער בלבד, אינו חייב לשלם.

ומאי דקתני: כויה נאמרה תחילה, הכי קאמר: לולא שנאמרה "חבורה" בסיפא דקרא, היינו מפרשים את תחילת הפסוק בכויה גרידא, אפילו בלא חבורה.

ובן עזאי סבר

: סתם

כויה

-

דאית בה חבורה משמע,

ולולא שהוסיף הכתוב ואמר: "חבורה תחת חבורה" הייתי אומר: אינו חייב אלא על כויה שיש עמה חבורה.

לפיכך,

כתב רחמנא: "חבורה"

בסיפא דקרא, כדי

לגלויי עלה ד"כויה"

שנאמרה ברישא דקרא, דמיירי אפילו

דלית בה חבורה.

ומאי דקתני: חבורה נאמרה תחילה, הכי קאמר: לולא שנאמרה "חבורה" בסיפא דקרא, היינו מפרשים את תחילת הפסוק בכויה שיש עמה חבורה.

לפי זה: בן עזאי סובר: צער משתלם אף שלא במקום נזק, ורבי סובר: אין צער משתלם אלא במקום נזק, ותנא דמתניתין: בן עזאי הוא, ולא רבי.

מתקיף לה

[הקשה על זה]

רב פפא: אדרבה, איפכא מסתברא

[הסברא נותנת לפרש את דעת רבי ובן עזאי להיפך מדברי רבא]:

כי לדברי רבא, אף על פי שרבי סידר את המשניות, נשנית משנה זו, שלא כדעתו, והרי הסברא נותנת להעמיד את המשנה כדעת רבי!?

ועוד: לדברי רבא "תחילה" שאמרו רבי ובן עזאי, היינו מאי דקא סלקא דעתין אם לא היתה התורה מוסיפה: "חבורה תחת חבורה", ובודאי מסתבר יותר לומר שהתנאים פירשו את מסקנת הדברים, אחרי שנאמרה "חבורה" בתורה.

לפיכך, יש לפרש את הברייתא כך:

רבי אומר

סוף המקרא ["חבורה"] מוכיח לנו ש

"כויה"

בלא "חבורה"

נאמרה תחילה

[בתחילת הפסוק].

כי רבי

סבר

: סתם

"כויה"

-

דאית בה חבורה משמע,

ו

כתב רחמנא "חבורה"

בסיפא דקרא

לגלויי עלה ד"כויה"

שנאמרה ברישא, דמיירי אפילו

דלית בה חבורה.

בן עזאי אומר

: סוף המקרא מוכיח לנו ש"כויה" עם

חבורה נאמרה תחילה.

כי בן עזאי

סבר

: סתם

"כויה"

אפילו

דלית בה חבורה משמע,

לפיכך הדר

כתב רחמנא "חבורה"

בסיפא דקרא,

לגלויי עלה ד"כויה"

שנאמרה ברישא,

דאית בה חבורה

-

אין, אי לא

-

לא.

ומאי דקתני "נאמרה תחילה"

אמסקנא קיימי

כלומר, כיצד מתפרשת, "כויה" שנאמרה "תחילה", על פי סיום הפסוק ומסקנתו.

ומשנתינו הסוברת: צער משתלם אף שלא במקום נזק, רבי היא ולא בן עזאי.

אי נמי,

עוד ביאור במחלוקת רבי ובן עזאי:

דכולי עלמא

[בין רבי בין בן עזאי]: סתם

"כויה" בין דאית בה חבורה, בין דלית בה חבורה משמע.

בשלש עשרה מדות ודרכי לימודים התורה נדרשת ומתפרשת. אחד מהם: כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט. כלומר, אם בתחילה כתבה התורה "כלל" שיש בו פרטים מרובים, ואחר כך חזר הכתוב והזכיר "פרט" מתוך הכלל, הרינו למדים ואומרים: לא בא פרט זה אלא לפרש את הכלל, שאין דינו של ה"כלל" קיים אלא באותו "פרט" שהזכירה התורה.