Baba Kamma 83b — le Talmud en français

אדם

החובל בחבירו,

חייב

לשלם לו תשלומים,

עליו,

על שחבל בו,

משום

חמשה דברים

:

א. חייב

ב

תשלום ה

נזק,

שנאמר [שמות כא כד]: "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל", ולהלן יתבאר שאין כוונת הכתוב לנטילת אבר ממש, אלא שנותן לו החובל דמי עינו ושינו.

ב.

בצער,

שנאמר [שם כה]: "כויה תחת כויה, פצע תחת פצע, חבורה תחת חבורה". ואף כאן אין מצערים אותו במקום מה שהוא ציער, אלא משלם הוא את ערך הצער, וכפי שמבארת המשנה להלן.

ג.

בריפוי

[דמי רפואתו].

ד.

בשבת,

הם דמים שהוא מפסיד מחמת חוליו, שאי אפשר לו לעסוק במלאכה בזמן שהוא חולה, עד שיתרפא מן החבלה.

תשלומי ריפוי ושבת נלמדים ממה שנאמר [שם יח - יט]: "וכי יריבון אנשים, והכה איש את רעהו באבן או באגרוף, ולא ימות ונפל למשכב. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא".

ה.

ובושת,

שנאמר [דברים כה יא - יב]: "כי ינצו אנשים יחדו איש ואחיו, וקרבה אשת האחד להציל את אישה מיד מכהו, ושלחה ידה והחזיקה במבושיו". [וביישה אותו בכך.] "וקצותה את כפה לא תחוס עינך", וקיבלו חז"ל שאין קוצצים את כפה ממש, אלא דמי בושתו היא משלמת לו.

ועתה מפרטת המשנה, כיצד משערים כל אחד ואחד מחמשת התשלומים של החובל בחבירו.

א.

בנזק, כיצד

משערים אותו? אם

סימא את

עינו

של חבירו, או

קטע את ידו

, או

שיבר את רגלו

.

אין אומרים: רואים כמה אדם זה רוצה ליטול כדי שיחבלו בו כך, אלא

רואין אותו כאילו הוא עבד

נמכר בשוק, ושמין

[מעריכים]

כמה היה יפה

[שוה] לפני החבלה,

וכמה הוא יפה

עכשיו, ומשלם לו את ההפרש שבין זה לזה.

ב.

צער

, כיצד משערים אותו? אם

כואו

[עשה לו כויה]

בשפוד

מלובן,

או

שהכה אותו

במסמר

, וגרם לו צער על ידי כך,

ואפילו

אם עשה כן

על ציפורנו

שהוא

מקום שאינו עושה

[שהמכה אינה עושה] בו

חבורה

, ונמצא שאין כאן "נזק" אלא "צער" בלבד, הרי הוא חייב לשלם לו על צערו. וכמה ישלם לו?

אומדין

[משערים]

כמה אדם

שהוא

כיוצא בזה

[דומה לו]

רוצה ליטול

ממון בכדי

להיות מצטער כך

, כי יש לך אדם שהוא רך וענוג וצערו רב, ויש לך אדם שאינו כל כך רגיש וצערו מועט, לפיכך משערים באדם שדומה לניזק, ונותן לו את דמי צערו.

ועתה משמע שמשערים כמה ממון היה אדם כיוצא בו מבקש, אם היו רוצים לצער אותו תמורת תשלום, ובגמרא [פה א] יתפרש הדבר.

ג.

ריפוי

כיצד דינו?

אם

הכהו חייב לרפאותו.

ואם

עלו בו,

במקום המכה,

צמחים

[אבעבועות לבנות, מוגלה], הרי

אם מחמת המכה

הם עלו

חייב

החובל לרפאותו, ואפילו עלו בו לאחר זמן, ולאו דוקא בשעת המכה, אבל אם עלו בו הצמחים

שלא מחמת המכה,

כגון שפשע בעצמו ועבר על דברי הרופא

פטור

, ואין החובל חייב ברפואתו זו.

וגם אם

חייתה

התרפאה המכה,

ו

לאחר מכן היא

נסתרה

[נפתח הפצע מחדש וחזר לקדמותו] חייב לחזור ולרפאותו.

ואפילו

חייתה

המכה

ונסתרה

פעם נוספת,

חייב לרפאותו

, כי אנו תולים שהכל בא מחמת מכה הראשונה, ועדיין לא התרפאה לגמרי.

אבל, אם

חייתה

המכה ונתרפאה

כל צורכה

והופיע שוב חולי באותו מקום,

אינו חייב לרפאותו,

כי אין אנו תולים את החולי שהופיע שוב, שהוא המשך המכה הראשונה, אלא הרי הוא כמכה בפני עצמה, ולכן אין אחריות החובל עליה.

ד. כיצד משערים את תשלום ה

שבת?

אין אומרים: היות וקודם שנחבל היה ראוי לעשות מלאכה כבידה, ששכרה מרובה, לכן ישלם לו, במשך כל ימי חוליו, עד שתגליד המכה כאילו ביטלו מאותה מלאכה חשובה.

אלא,

רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין

שלא יגנבו, שהיא מלאכה קלה, ושכרה מועט, וכיון שעתה הוא אינו יכול לעשות אפילו מלאכה זו, חייב החובל לשלם לו על הפסד ההשתכרות הקלה בזמן מחלתו.

טעם הדבר שאינו משלם לו את מלא שכר פעולתו שהיה רגיל בה,

ש

הרי

כבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו

, במה ששילם את נזקו, ובתשלום זה נכלל הפסדו של הניזק שלא יוכל להשתכר באותה מלאכה שהיה רגיל בה, והיות שבמצב של עכשיו, שאין לו יד, הוא אינו ראוי אלא לשמור קישואין, ובעת חוליו, עד שתגליד המכה, הוא אינו יכול לעבוד אפילו עבודה קלה זו, אלא הוא יושב בביתו, הרי החובל חייב לשלם לו עבור כל יום מימי חוליו, סכום השוה למשכורת של שומר קישואין.

ה. כיצד משערים

בושת? הכל לפי המבייש והמתבייש.

כי אדם קל ופחות שבייש, בושתו מרובה מאדם יותר חשוב שבייש, ואדם חשוב שביישו אותו, בושתו מרובה מאדם בינוני שנתבייש. ומשערים כמה אדם כיוצא בו היה רוצה ליטול, כדי להתבייש בושת זו מאותו אדם שביישו.

גמרא:

שנינו במשנה: בנזק כיצד כו' רואין אותו כאילו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה וכמה הוא יפה. [ונותן לו את הפרש הדמים שביניהם.] ופרכינן:

אמאי

משלם לו ממון, והא

"עין תחת עין" אמר רחמנא

[שמות כא כד],

אימא

מקרא כפשוטו ויוציאו לו

עין ממש

כעונש על הוצאת עינו של הנחבל!?

ומשנינן:

לא סלקא דעתך

לפרש "עין תחת עין" - ממש.

דתניא

בברייתא:

יכול

[האם נאמר]:

סימא את עינו

-

מסמא את עינו, קטע את ידו

-

מקטע את ידו, שיבר את רגלו

-

משבר את רגלו!?

תלמוד לומר

[יש ללמוד דבר זה מדברי הכתוב, שמביאה הגמרא לקמן]: נאמר

"מכה אדם" ו

נאמר

"מכה בהמה"

, ואתה דן "גזירה שוה" "מכה" - "מכה":

מה,

כמו שב

מכה בהמה,

מדבר הכתוב

ל

ענין

תשלומין,

ולא לענין עונש של "מכה תחת מכה",

אף

החיוב "עין תחת עין" שאמרה תורה לענין אדם ה

מכה

[החובל] ב

אדם

אחר, נאמר רק

ל

ענין

תשלומין

של ממון, ולא לענין הוצאת עין ממש

.

ואם נפשך

[רצונך]

לומר

: אין זו ראיה, ויש לדחותה [כמו שמבארת הגמרא להלן].

יכול אני ללמוד דין זה ממקום אחר: ש

הרי הוא אומר

[במדבר לה לא]: "ו

לא תקחו כופר לנפש רוצח, אשר הוא רשע למות,

כי מות יומת", משמע, דוקא

לנפש רוצח

[שהרג את הנפש]

אי אתה לוקח כופר,

אלא "מות יומת" ממש,

אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאין חוזרין.

כלומר, במקום להוציא את עינו, לוקחים ממנו ממון בתורת "כופר" .

ודנה הגמרא:

הי "מכה"?

מאיזו תיבה אנו למדים את הלימוד של "גזירה שוה" "מכה"

\- "מכה"?

אילימא

[אם נאמר]: ממה שכתוב [ויקרא כד כא]:

"

ו

מכה בהמה ישלמנה, ומכה אדם יומת"

, לומר: מה "מכה" שנאמר אצל בהמה ממון הוא משלם, אף "מכה" שנאמר אצל אדם משלם ממון.

כך אי אפשר לומר שהרי

ההוא

"מכה אדם"

בקטלא

הוא ד

כתיב

, שהרי במכה אביו ואמו דיבר הכתוב וכתיב [שמות כא טו]: "ומכה אביו ואמו מות יומת", והיות ומדובר בחיוב מיתה, הרי אין שם תשלומין.

ומסקינן:

אלא מהכא

: "ו

מכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש

" [ויקרא כד יח],

וסמיך ליה

[שם יט]: "

ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יעשה לו

".

ותמהינן: אם מכאן אתה למד, תיקשי: הרי ב

האי

קרא

לאו "מכה" הוא

דכתיב, אלא "נתינה", ואיך ילפינן "גזירה שוה" "מכה"

\- "מכה"!?

ומשנינן:

אנן "הכאה"

-

"הכאה" קאמרינן

, כלומר, אף על פי שלא נאמרה אותה תיבה בשני המקומות, מכל מקום אפשר ללמוד "גזירה שוה" זו מזו, היות שמשמעות הדברים שוה - זו "הכאה" וזו "הכאה".

והכי ילפינן:

מה "הכאה" האמורה בבהמה

["מכה בהמה ישלמנה"]

לתשלומין, אף "הכאה" האמורה באדם

["ואיש כי יתן מום בעמיתו"]

לתשלומין.

ומקשינן:

והא כתיב

[שם יז]:

"ואיש כי יכה כל נפש אדם מות יומת",

והאי קרא לאו ברוצח המתחייב מיתה מיירי, אלא במכה וחובל אבר, כמו שנאמר להלן [שם כ]: "עין תחת עין". וכיון דכתיב "יומת", משמע, שנוטלים ממנו את אותו אבר וימות האבר, אם כן שמעת מינה: עין תחת עין - ממש!?

ומשנינן: מאי "יומת" -

ב

תשלומי

ממון

.

ותמהינן:

ממאי

[מנין לך]

דבממון

איירי קרא ד"ואיש כי יכה כל נפש אדם"

, אימא במיתה ממש

כלומר, "מות יומת" - האבר!?

ומשנינן:

לא סלקא דעתך

לומר דמיתה ממש קאמר קרא. ושתי ראיות לכך:

חדא, דהא איתקש

חובל ומכה אדם

ל"

ו

מכה נפש בהמה"

[שם יח], וכשם שמכה בהמה לתשלומין, כך מכה אדם.

ועוד,

הא

כתיב בתריה

[שם כ]:

"כאשר יתן מום באדם, כן ינתן בו", ושמע מינה

"יומת" ב

ממון.

ודנה הגמרא:

ומאי "אם נפשך לומר"

שאמר התנא שהרי משמע מדבריו, שיתכן להשיב על ילפותא זו, ולדחותה, והיאך אפשר לדחות לימוד זה מ"גזירה שוה" של "הכאה" - "הכאה"!?

ומבארת הגמרא:

תו קא קשיא

ליה

לתנא: מאי חזית

[מה ראית]

דילפת מ"מכה בהמה", לילף מ"מכה אדם"!?

כלומר, מנין לך ללמוד "גזירה שוה" "הכאה" - "הכאה", חובל באדם ממכה בהמה, ולומר שממון הוא משלם ואין מוציאין את עינו.

אדרבה, נלמד "הכאה" ד"ואיש כי יתן מום בעמיתו" מ"הכאה" ד"מכה אדם יומת", ונאמר: מה "מכה אדם יומת" - יומת ממש, אף כי יתן מום בעמיתו כאשר עשה כן יעשה לו" - יתן מום ממש!?

אמרי

[שאלו] בני הישיבה: מדוע סבור היה התנא שראוי ללמוד מ"מכה אדם"!?

אדרבה, הרי

דנין

[ראוי לדון]

ניזקין

["כי יתן מום בעמיתו"]

מניזקין

["מכה בהמה"]

ואין דנין ניזקין ממיתה

["מכה אדם יומת"]!?

ומפרשינן:

אדרבה, דנין

[ראוי לדון] חובל ב

אדם מ

"מכה

אדם

",

ואין דנין

חובל ב

אדם מ

"מכה

בהמה

". על כן סבר התנא שיש לומר: עין תחת עין ממש, והוקשה לו מנין לנו שאינו משלם אלא ממון!?

ו

היינו דקתני

בברייתא:

אם נפשך לומר

לדחות את הלימוד מהגזירה שוה "הכאה"

\- "הכאה",

הרי הוא אומר

: "

לא תקחו כופר לנפש רוצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת"

-

לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים שאינן חוזרין.

ופרכינן:

ו

כי

האי

קרא ד"

לא תקחו כופר לנפש רוצח

",

למעוטי ראשי אברים הוא דאתא,

וללמד שעל חבלה לוקחים "כופר" שהוא תשלום ממון.

הרי

האי

קרא

מבעי ליה דאמר רחמנא

: אם באותה שעה שהרג את האדם והתחייב מיתה הזיק גם את ממונו,

לא תעביד ביה תרתי

[אל תענישנו שני עונשים] דהיינו:

לא תשקול

[תגבה]

מיניה ממון

על הנזק

ותקטליה

על רציחתו.

כלומר: הרי מקרא זה בא ללמדינו שאינו נהרג ומשלם ממון, ואיך אפשר ללמוד גם לענין חיוב תשלומי ממון בחבלה!?

ומשנינן:

האי

דין זה, שאינו נהרג ומשלם,

מ

קרא ד"

כדי רשעתו

"

נפקא, רשעה אחת

[עונש אחד]

אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתי רשעיות

[שני עונשים - מיתה וממון]. אם כן, מאי קא משמע לן "לא תקחו כופר לנפש רוצח"? לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי איברים.

ופרכינן:

ואכתי מבעי ליה

[עדיין צריכים אנו את הפסוק]

דקאמר רחמנא: לא תשקול ממון

מן הרוצח,

ותפטריה

מן המיתה, והיות שעיקר המקרא חידוש הוא, מנין לנו ללמוד ממנו עוד דין שאינו מפורש בו!?

ומשנינן: אם לא בא הכתוב אלא ללמדינו דין זה,

אם כן לכתוב רחמנא

רק

"לא תקחו כופר לאשר הוא רשע למות

".

"

לנפש רוצח

" שהוסיף הכתוב

למה לי!?

אלא

שמע מינה

נמי מהאי קרא:

לנפש רוצח אי אתה לוקח כופר, אבל אתה לוקח כופר לראשי אברים שאינן חוזרין.

שהיות ואינם "נפש", יכול אתה לקחת עליהם "כופר".

ותמהינן:

וכי מאחר דכתיב "לא תקחו כופר"

ולמדנו מכך שחובל משלם ממון. "גזירה שוה" של

"מכה

-

"מכה" למה לי!?

אמרי

[תירצו] בני הישיבה:

אי מהאי

קרא דכופר,

הוה אמינא

: בדעתו של חובל הדבר תלוי:

אי בעי

אם רצונו של החובל

עינו ניתיב

[יתן את עינו לסמאה],

ואי בעי דמי עינו ניתיב.

קא משמע לן

: דילפינן

מבהמה, מה "מכה בהמה"

נאמר

לתשלומין

ולא לחבול אבר מאבריו של המכה,

אף "מכה אדם" לתשלומין

נאמר

,

ולא לחבלה.

עתה מביאה הגמרא כמה דרשות של תנאים ש"עין תחת עין" - ממון:

א.

תניא

בברייתא:

רבי דוסתאי בן יהודה אומר: "עין תחת עין"

שאמר הכתוב, תשלומי

ממון

הם.

אתה אומר: ממון, או אינו אלא

[שמא נפרש]

עין ממש!?

אמרת

[יש לך לומר]: אי אפשר לפרש עין תחת עין - ממש, כי,

הרי שהיתה עינו של זה גדולה, ועינו של זה קטנה, היאך אני קורא ביה: "עין תחת עין"!?

כלומר: אם עינו של החובל אינה שווה לעינו של הנחבל, אי אפשר לקיים עין תחת - במקום - עין, שהרי אם עינו של החובל משובחת ואתה מוציא את עינו, נמצא שחבלת בו יותר ממה שהוא הזיק.

ואם עינו של החובל גרועה מעינו של הנחבל, נמצא שלא חבלת והזקת לו כמו שהוא חבל והזיק לחבירו!?

וכי תימא

[ואם תאמר]:

כל כי האי

[במקרה כזה] אכן

שקיל מיניה ממונא

, ולא יסמאו את עינו.

הרי כך אי אפשר לומר, כי לדבריך נמצא שני בני אדם שעשו אותו מעשה ועונשם שונה, האחד: סימא את עין חבירו - וסימאו את עינו, והשני: סימא את עין חבירו וגבו ממנו ממון.

והרי

התורה אמרה

[ויקרא כד כב]:

"משפט אחד יהיה לכם"

כלומר,

משפט השוה לכולכם

, ואי אפשר לדון את האחד בממונו ואת השני בגופו.

אם כן, על כרחך: "עין תחת עין" - ממון, לכל אדם, בין כאשר עיני הנחבל והחובל אינן שוות, בין כאשר הם שוות.

אמרי

[שאלו] בני הישיבה: אין זו ראיה, כי

מאי קושיא

היא זו!?

דלמא

[אולי נאמר]: אף על פי שעינו של זה גדולה ועינו של זה קטנה, הרי לשניהם יש "כח ראיה",

נהורא

[כח ראיה]

שקיל מיניה

-

נהורא אמר רחמנא נישקול מיניה.

ונמצא שבכל אדם קיימנו "עין תחת עין" - ממש!?

דאי לא תימא הכי,

ותאמר: אחרי "גדול" ו"קטן" בגוף אנו הולכים.