Baba Kamma 65a — le Talmud en français

ו

אין לי אלא

כשגנבו ב

ידו

ממש, שהוא חייב כפל -

אבל אם נכנסה ל

גגו חצירו וקרפיפו

, ונעל בפניה כדי לגונבה

מנין

שהוא חייב כפל?

לפיכך

תלמוד לומר

: "

אם המצא תמצא

בידו הגניבה", כפל הכתוב את לשונו כדי להשמיענו: גניבה

מכל מקום

.

ואם כן תיקשי: האיך נלמד מ"אם המצא תמצא" למודה בקנס ואחר כך באו עדים!?

ומשנינן:

אם כן

שלא בא הכתוב אלא ללמד את אחד מהם -

לימא קרא

לשון מציאה שוה:

או

"

המצא המצא

"

או

"

תמצא תמצא

", ונלמד מן היתור את אחד הדינים. אך

מדשני קרא

[שינה הכתוב את לשונות המציאה], הרי

שמע מינה: תרתי

דינים.

גופא: אמר רב

:

הגונב בהמה וכחשה או הוזלה בין שעת גניבה לשעת העמדה בדין, וכן אם הושבחה או שנתייקרה בין גניבה להעמדה בדין, וכבר אבדה ואינה בעין, הרי הגנב משלם:

קרן כעין שגנב

, כפי מצבה ומחירה שבשעת הגניבה. ואילו

תשלומי כפל ו

כן

תשלומי ארבעה וחמשה

משלם הגנב

כשעת העמדה בדין

.

ומפרשת הגמרא:

מאי טעמא דרב?

כי

אמר קרא: גניבה וחיים

[וכמבואר לעיל סד ב], ו

אמאי קאמר רחמנא: חיים בגניבה

, כדי ללמד:

אחייה

[החייהו]

לקרן

שיהיה שלם

כעין שגנב

.

אמר רב ששת: אמינא כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא

[סבור אני, שאמר רב את שמועתו זו, כאשר היה מנמנם בשכיבה], דהרי תניא שלא כדבריו.

דתניא: גנב בהמה

כחושה והשמינה

, הרי זה

משלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כעין שגנב

, דהיינו כפי ערך בהמה כחושה. הרי שמבואר בברייתא שלא כדברי רב, אלא אף תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה משלם הוא כעין שגנב, ולא כשעת העמדה בדין!?

אמרי

בני הישיבה לתרץ את דברי רב:

עד כאן לא קאמר רב שמשלם הוא כשעת העמדה בדין, אלא כשהושבחה הבהמה מחמת עצמה, כגון שנתפטמה מאליה, או שהוקרו בהמות בשוק, אבל אם פיטמה הגנב, אין הוא משלם כשעת העמדה בדין, ו

משום דאמר ליה

הגנב לנגנב: וכי אטו

אנא פטימנא ואת שקלת

[אני אפטם ואתה תקח]!?

תא שמע

מברייתא אחרת שלא כדברי רב: דתניא:

גנב בהמה

שמינה והכחישה

הגנב בידים, כגון שהטריחה במלאכה יותר מדאי, או במקל: הרי זה

משלם תשלומי כפל

על הגניבה,

ותשלומי ארבעה וחמשה

אם טבחה ומכרה אחר שהכחישה,

כעין שגנב

.

הרי למדנו שלא כדברי רב, הסובר: "כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין"!?

ומשנינן:

התם

בהכחישה בידים ואחר כך טבחה -

נמי

לא אמר רב שישלם כשעת העמדה בדין, ו

משום דאמרינן ליה

לגנב: כשם שאם טבח הגנב את כל הבהמה כאחת, הרי ודאי שהוא משלם כשעת הטביחה, ולא כערכה שלאחר הטביחה, ואם כן אף אם הכחישה תחילה בידים ואחר כך טבחה יש לחייבו כשעת ההכחשה, כי:

מה לי קטלה כולה מה לי קטלה פלגא

[מה לי אם טבח את כל הבהמה, מה לי אם טבח חצי בהמה] -

כלומר: מאותה שעה שהתחיל הגנב להכחיש את הבהמה, זו היא שעת תחילת הטביחה, והרי הוא משלם כפי ערכה באותה שעה.

ו

כי קאמר רב

שהוא משלם כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין -

ביוקרא

וזולא

[כשנתייקרה הבהמה או שהוזלה]

הוא דקאמר

, אבל פיטמה הגנב בידים או הכחישה, באופנים אלו לא אמר רב.

תו מקשינן לרב:

היכי דמי

, באיזה אופן אמר רב את דינו:

אילימא דמעיקרא שויא זוזא

[מתחילה בשעת הגניבה היתה הבהמה שוה זוז אחד בלבד],

ולבסוף

בשעת טביחה ואבידה מן העולם

שויא

הגניבה

ארבעה זוזי

, ובאופן זה אמר רב שישלם קרן כעין שגנב וכפל ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין: כך הרי אי אפשר לומר, כי:

וכי אטו משלם הוא לדעת רב

קרן כעין שגנב

בלבד, כאשר טבח את הבהמה בהיותה שוה ארבעה!?

לימא

, וכי נאמר ד

פליגא

הא

דרב אדרבה!?

דאמר רבה

:

האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחבריה

[מי שגזל חבית יין מחבירו],

מעיקרא

בשעת הגניבה הוה

שויה זוזא, ולבסוף שויה

ארבעה זוזי

[עלה מחיר היין משעת גזילה ועד שעת שבירה, מזוז אחד לארבעה זוזים], הרי דינו חלוק:

אם

תברה

[שבר את החבית בידים, והפסיד את היין],

או שתייה

[או שתה את היין שבחבית]: הרי זה

משלם ארבעה

זוז על הגזילה, כשווי היין בשעה שהפסיד את היין, כי על שעת שבירה והפסד אנו מחייבים אותו.

ואם

איתבר ממילא

[נשברה החבית מאליה ונפסד היין שבתוכה]: הרי זה

משלם זוז

אחד בלבד כשווי היין בשעת הגזילה, שהרי אין לנו לחייבו אלא על הגזילה, היות ובשעת שבירה והפסד לא עשה הוא כלום.

ונמצא לפי סברתו של רבה, שיש לחייב את הגנב קרן כשעת טביחה שהיא השעה בה הפסיד בידים את הגניבה, וודאי שלא נחלק עליו רב בזה, ואי אפשר שיאמר רב באופן זה שהוא משלם קרן כעין שגנב בלבד.

אמרי

בני הישיבה ליישב:

כי קאמר רב

את דינו:

כגון דמעיקרא

בשעת גניבה -

שויה ארבעה

זוזי,

ולבסוף

בשעת טביחה -

שויא זוזא

, ואז משלם הוא

קרן כעין שגנב

, ואילו

תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין

.

ואם כן, אין בכך סתירה לדברי רבה, שלא אמר רבה אלא שיש לחייבו לחומרא אף על שעת שבירה והפסד, אך כשהיתה הגזילה שוה יותר בשעת גזילה, מודה רבה שיש לחייבו לחומרא כשעת גזילה, שהן הגזילה והן השבירה וההפסד, הן סיבות לחייבו.

תני רבי חנינא

ברייתא

לסיועיה לרב

מדין "טוען טענת גנב", שאף הוא משלם - לדעת רב - קרן כשעת הטענה שהיא כמו שעת הגניבה בגנב, ואילו כפל וארבעה וחמשה כשעת העמדה בדין:

דתניא:

בעל הבית שטען טענת גנב בפקדון, ונשבע

על כך,

ו

שוב

הודה

שהפקדון בידו,

ו

גם

באו עדים

שהפקדון בידו.

אם עד שלא באו עדים

-

הודה

, הרי זה

משלם קרן וחומש ואשם

, כדין כופר בפקדון בשבועה והודה, שהוא משלם קרן וחומש ואשם, אבל אינו משלם כפל כדין "טוען טענת גנב", שחיוב זה קנס הוא, ו"המודה בקנס פטור".

ואם משבאו עדים

-

הודה

, הרי זה

משלם

תשלומי כפל

מחמת העדים כדין טוען טענת גנב,

ואשם

מדין "שבועת הפקדון", שהרי הודה -

וחומשו

שהיה צריך לשלם מדין שבועת הפקדון -

עולה לו בכפילו

, כלומר: אם היה שיעור החומש שוה לשיעור הכפל, הרי הוא משלם כפל, ונפטר בכך מן החומש.

דברי רבי יעקב

.