Version texte de ce daf : original et traduction
Baba Kamma 60a — le Talmud en français
Baba Kamma 60a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Baba Kamma 60a
סלתא,
עצים דקים, ו
שרגא,
נר.
דההוא, ודאי מעשה דידיה,
של המשלח, שמסר לו את כל אלו,
גרמו
את הדליקה, והוא הפושע.
שנינו במשנה:
שלח ביד פקח הפקח חייב
וכו' בא אחר וליבה, המלבה חייב.
אמר רב נחמן בר יצחק: מאן דתני
במשנה "
ליבה
"
לא משתבש,
אין זה שיבוש,
ו
גם
מאן דתני
במשנה "
ניבה
", גם כן
לא משתבש
.
ומבאר רב נחמן בר יצחק:
מאן דתני
"
ליבה
"
לא משתבש,
שמצינו לשון זה ביחס לאש,
דכתיב
"
בלבת אש
".
ומאן דתני
"
ניבה
"
לא משתבש,
שהוא מלשון דיבור,
דכתיב
"
בורא ניב שפתים
". וכשאדם מדבר ומנענע, משפתיו יוצאת רוח. וכוונת המשנה היא לומר, שברוח פיו ליבה את האש.
שנינו במשנה:
לבתה הרוח, כולן פטורין
.
תנו רבנן: ליבה
הוא
ו
גם
ליבתה הרוח,
ששניהם יחד ליבו את האש:
אם יש בלבויו כדי ללבותה,
שהלבוי שלו בלבד היה בו די כדי ללבות את האש,
חייב
המלבה.
ואם לאו,
שמהליבוי שלו לבד לא היתה האש מתלבית, אלא רק בצירוף הליבוי של הרוח,
פטור
.
והוינן בה:
אמאי
הוא פטור?
ליהוי כזורה ורוח מסייעתו,
כמי שזורה את התבואה באויר לאחר הדישה, כדי להפריד ממנה את המוץ, שאף על פי שהרוח מסייעתו בהפרדת המוץ, בכל זאת נחשב שהוא לבד עשה את מלאכת הזרייה, והוא חייב עליה בשבת משום מלאכת "זורה". ומדוע לא נאמר גם כאן, שלמרות שהרוח מסייעת לו בליבוי האש, בכל זאת נחשב כאילו הוא לבד ליבה את האש, ונחייב אותו על כך!?
אמר אביי: הכא במאי
עסקינן,
כגון שליבה
הוא
מצד אחד
של האש,
ולבתו הרוח מצד אחר
של האש, שבכגון זה לא הועיל כלום בליבויו.
רבא אמר
: הברייתא מדברת
כגון שליבה ברוח מצויה,
כשהתחיל ללבות עדיין לא נשבה רוח חזקה אלא רוח מצויה והאש לא היתה מתלבית מאותה הרוח,
ולבתו הרוח ברוח שאינה מצויה.
שפתאום הגיעה רוח שאינה מצויה וליבתה את האש [בצירוף הליבוי שלו מלפני כן], שאין לחייב אותו על כך, כי לא היה לו להעלות על דעתו שתבא פתאום רוח שאינה מצויה ותלבה את האש.
מה שאין כן בזורה בשבת, שדי ברוח מצויה בלבד כדי לסייע לו בזרייה, והוא נתכוון לכך שהרוח תסייע לו במלאכה, ולכן הוא חייב.
רבי זירא אמר
: הברייתא מדברת
כגון דצמרה צמורי.
שלא נשף בחזקה על האש אלא רק נשם עליה כדרך שאדם מחמם את ידיו בנשימתו, שזה לא נחשב כלל ליבוי, והרוח בלבד היא שליבתה את האש, ולכן הוא פטור.
רב אשי אמר: כי אמרינן
"
זורה ורוח מסייעתו
" שהפעולה מתייחסת לאדם גם אם היא לא נעשתה רק בסיוע הרוח,
הני מילי לענין שבת, ד
"
מלאכת מחשבת
"
אסרה תורה.
שדי בכך שנתקיימה מחשבתו של האדם כדי לחייב אותו על מלאכת שבת, והרי זו היתה מחשבתו שהרוח תסייע לו בזרייה.
אבל הכא,
כיון שעל ידי ליבויו בלבד לא היתה האש מתלבית, הרי זו
גרמא בעלמא
מצד המלבה.
וגרמא בנזקין, פטור
.
מתניתין:
השולח את הבערה, ואכלה
ושרפה האש
עצים או אבנים או עפר
של חבירו, שליחכה את האדמה החרושה ונתקלקלה החרישה,
חייב, שנאמר
"
כי תצא אש, ומצאה קוצים, ונאכל גדיש או הקמה או השדה, שלם ישלם המבעיר את הבערה
". ו"שדה" משמע גוף השדה, דהיינו האבנים והעפר.
גמרא:
אמר רבא: למה לי דכתב רחמנא
"
קוצים
" "
גדיש
" "
קמה
"
ו
"
שדה
"?
צריכי: דאי כתב רחמנא
"
קוצים
" בלבד,
הוה אמינא, קוצים הוא דחייב רחמנא, משום דשכיח אש גבייהו.
אנשים אינם נזהרים מלהדליק אש ליד קוצים, שהרי הם עומדים לכך,
ושכיח דפשע.
ויתכן שהוא פשע בשריפת הקוצים, לכן חייבה אותה התורה על כך.
אבל גדיש, דלא שכיח אש גבייהו,
אנשים נזהרים שהאש לא תשרוף את הגדיש,
ולא שכיח דפשע,
ומן הסתם היה זה אונס מצד המדליק את האש,
אימא לא
חייבה התורה על שריפת גדיש.
לכן כתבה התורה גם "גדיש".
ואי כתב רחמנא
"
גדיש
" בלבד,
הוה אמינא
שרק על שריפת
גדיש חייב רחמנא, משום
דהפסד מרובה הוא
.
אבל קוצים, דהפסד מועט
הוא,
אימא לא
חייבה התורה עליהם.
לכן כתבה התורה גם "קוצים".
"
קמה
",
למה לי?
לומר לך:
מה
"
קמה
" היא
בגלוי,
שגלויה היא לעין כל
אף כל
שחייבים עליו בנזקי אש, הוא דוקא בדבר שהוא
בגלוי
, אבל אם שרפה האש דבר שהיה טמון ומכוסה אין חייבים עליו.
והוינן בה:
ולרבי יהודה, דמחייב אנזקי
"
טמון
"
באש,
שגם אם היה טמון חייבים עליו, "
קמה
"
למה לי?
ומשנינן:
לרבות כל בעלי קומה,
שאפילו על בעלי חיים ואילנות [שאינם בכלל המנויים בפסוק], חייבים באש.
והוינן בה:
ורבנן,
הדורשים מ"קמה" לפטור טמון, דרשא זו של
לרבות כל בעלי קומה, מנא להו?
ומשנינן:
נפקא להו מ
"
או הקמה
". מהייתור של "או" הם דורשים לרבות כל בעלי קומה.
והוינן בה:
ורבי יהודה
מה הוא דורש מ"או"?
ומשנינן: "
או
"
מיבעי ליה לחלק.
שאם לא היה כתוב "או" היינו אומרים שאינו חייב עד שיבעיר גם קוצים וגם גדיש וגם קמה, לכן כתוב "או" לחלק ביניהם, שחייב על אחד מהם בלבד.
והוינן בה:
ורבנן
שדורשים "או" לרבות כל בעלי קומה, "
לחלק
"
מנא להו?
ומשנינן:
נפקא להו
מ"או" השני של "
או השדה
".
והוינן בה:
ורבי יהודה
מה הוא דורש מה"או" השני?
ומשנינן: ה"או" השני אינו בא לדרשא. אלא
איידי דכתב רחמנא
"
או הקמה
",
כתב
נמי "
או השדה
".
וממשיך רבא: "
שדה
"
למה לי?
לאתויי
לרבות
לחכה נירו, וסכסכה אבניו.
שגם על שריפת האדמה החרושה והאבנים חייבים.
והוינן בה:
ולכתוב רחמנא
"
שדה
" בלבד,
ולא בעי הנך,
ולא תצטרך לכתוב את כל היתר, שהרי שדה כוללת הכל, קוצים גדיש וקמה?
ומשנינן:
צריכא: דאי כתב רחמנא
רק "
שדה
",
הוה אמינא: מה שבשדה, אין,
שחייבים רק על שריפת התבואה שבשדה, אבל
מידי אחריני,
על שריפת הקרקע עצמה,
לא
חייבים.
קא משמע לן
המקרא שכתב בפירוש "קמה", כדי שה"שדה" ישאר מיותר, ללמוד ממנו על שריפת הקרקע החרושה.
אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם
.
ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה
.
שנאמר
"
כי תצא אש ומצאה קוצים
". ודרשינן:
אימתי אש יוצאה,
שבאה פורענות לעולם?
בזמן שקוצים מצוין לה,
כשהרשעים בעולם.
ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר
"
ונאכל גדיש
".
ואכל גדיש
" בלשון הווה
לא נאמר, אלא
"
ונאכל גדיש
" בלשון עבר. ומשמע
שנאכל גדיש כבר
קודם שריפת הקוצים, שהפורענות התחילה מהצדיקים שמשולים לגדיש.
תאני רב יוסף: מאי דכתיב
במכת בכורות "
ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר
". מלמד הכתוב ש
כיון שניתן רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים
ולכן נצטוו ישראל שלא לצאת מפתח ביתם עד בקר שמא אף בהם יפגע המשחית.
ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה, שנאמר
[יחזקאל כא ח] "
והכרתי ממך צדיק ורשע
", משמע הצדיק לפני הרשע.
בכי רב יוסף: כולי האי נמי, לאין דומין!
כלומר, וכי הצדיקים נחשבים להבל, שעד כדי כך, אפילו קודמים הם לפורענות לפני הרשעים?
אמר ליה אביי: טיבותא הוא לגבייהו.
טובה היא להם שהם מתים קודם, כדי שלא יראו ברעה העתידה לבא,
דכתיב
[ישעיה נז א] "
כי מפני הרעה נאסף הצדיק
".