Baba Kamma 5b — le Talmud en français

היה קשה לו, לתנא,

לכתוב רחמנא תרתי, ותיתי אידך מינייהו

. כלומר, אמנם נתבאר שלא ניתן ללמוד שור ומבעה זה מזה, אך עדיין קשה שהתורה תכתוב רק את שני אלו ונלמד מהם את האש.

הדר אמר, חדא מתרתי לא אתי,

לכן הוסיף ואמר שגם משניהם יחד לא ניתן ללמוד את האש, שכן יש להם תכונה משותפת חמורה, שיש בהן רוח חיים, ולאש אין, לכן לולי כתבה התורה אש, לא היה ניתן ללמוד זאת משור ומבעה.

הגמרא מבהירה שבאמת כדי ללמוד על חיובי האבות לא היה צורך בכתיבת כולן:

אמר רבא: וכולהו

[כל אבות הנזיקין],

כי שדית בור בינייהו,

כאשר תטיל בור ביניהם, כלומר, אם תצרף בור עם אב נוסף,

אתיא כולהו במה הצד

, ניתן ללמוד מהם את החיוב של כל שאר האבות, מהצד השווה שביניהם.

לבר מקרן

חוץ מן הקרן שאינו נלמד במה הצד מבור ושאר אבות,

משום דאיכא למפרך

יש לפרוך ולדחות את הלימוד:

מה לכולהו

[כל האבות]

שכן מועדין מתחילתן

שדרכן להזיק מתחילתן, תאמר בקרן שאין דרכה להזיק בתחילתה עד שנעשית מועדת.

מוסיפה הגמרא שלפי דעה אחת אפשר ללמוד גם את הקרן:

ולמאן דאמר אדרבה, קרן עדיפא,

לשיטה הסוברת להיפך, שלקרן יש עדיפות לחומרא על פני שאר האבות,

ש

נגיחת הקרן נעשית מתוך

כוונתו להזיק

, אם כן,

אפילו קרן נמי אתיא

, גם הקרן היתה נלמדת מבור ואב נוסף.

שואלת הגמרא:

אלא,

אם כן, שניתן היה ללמוד חיוב כל האבות מבור ואב נוסף,

למאי הלכתא כתבינהו רחמנא?

לשם איזה צורך כתבה התורה את כל האבות בפני עצמן?

ומשיבה הגמרא:

להלכותיהן.

התורה כתבה כל אב בפני עצמו להשמיענו את ההלכות המיוחדות שיש לכל אחד מהאבות, שאין לאחרים.

הגמרא מפרטת:

קרן

כתבה התורה - כדי

לחלק בין

קרן

תמה

[שלשת הנגיחות הראשונות], שמשלמים עליה רק חצי נזק

ל

בין קרן

מועדת

[נגיחה רביעית, והלאה], שמשלמים עליה נזק שלם.

שן ורגל

כתבה התורה -

לפוטרן

כשהזיקו

ברשות הרבים

, ואינם חייבים עליהם אלא כשהזיקו ברשות הניזק.

בור

כתבה התורה, כדי

לפטור בו את הכלים,

שאם נפלו כלים לתוך הבור ונשתברו, פטור בעל הבור.

ולרבי יהודה, דמחייב על נזקי כלים בבור,

שסובר [בברייתא לקמן נג ב] שבור חייב על נזקי הכלים, ולפיו אי אפשר לפרש שכתבה התורה את הבור כדי להשמיענו שפטור על הכלים, צריך לומר, שהתורה כתבה את הבור כדי

לפטור בו את האדם,

שאם נפל אדם לבור ומת, אין בעל הבור חייב.

ואת דין

אדם

המזיק את חברו, כתבה התורה כדי

לחייבו בארבעה דברים

: צער, ריפוי, שבת ובושת [כפי שנתבאר לעיל ד ב]. ואילו שאר האבות [שחייבים עליהם מצד "ממונו שהזיק"] אם הזיקו אדם, פטורים בעל הממון שהזיק מתשלומים אלו.

אש

כתבה התורה -

לפטור בו את הטמון

. כלומר, המבעיר פטור על בגדים וכדומה שהיו טמונים בתוך הגדיש שנשרף.

ולרבי יהודה, ד

נחלק עם חכמים במשנה [לקמן סא ב], ו

מחייב על נזקי טמון באש

, ולפיו אין אפשרות לפרש שהתורה כתבה אש כדי לפטור בו את הטמון, אם כן,

לאתויי מאי?

מה באה התורה לרבות? כלומר, לשם מה כתבה התורה את דין אב נזקין של האש?